נידה דף טו – הבא מן הדרך

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (טו ע"א) נאמר:
"הבאין מן הדרך – נשיהן להן בחזקת טהרה".
מדובר במקרה שבו הבעל הניח את אשתו בבית כשהיא טהורה (שהרי אם הניחה טמאה – הרי היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו שטבלה, כדאיתא לעיל יא ע"ב), וחידוש המשנה הוא שהיא נשארת בחזקת טהרה והבעל אינו צריך לחשוש שמא ראתה דם בהיעדרו. בגמרא (טו ע"א) נחלקו האמוראים אם לסייג היתר זה:
"אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה – אסורה.
קסבר וסתות דאורייתא.
רבה בר בר חנה אמר: אפילו הגיע שעת וסתה – נמי מותרת.
קסבר וסתות דרבנן".
לדעת רב הונא וסתות דאורייתא, וממילא לאחר שהגיע זמן וסתה פוקעת חזקת הטהרה שלה. אמנם, בדעת רבה בר בר חנה נחלקו הראשונים:
* דעת רש"י (ד"ה וסתות) והרמב"ם (איסורי ביאה ד, ט) היא שדברי רבב"ח הם כפשוטם. כלומר, גם בימים שאחרי שעת וסתה מותר לבוא עליה, ואין חוששים שמא נטמאה.
* לדעת התוספות והרא"ש (ועוד ראשונים) דעת רבב"ח היא כדעת רבי יוחנן המובאת להלן (טו ע"ב): "אשה שיש לה וסת, בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה". כלומר, דווקא לאחר שעבר משך זמן שבו יכולה הייתה להיטהר מחדש, אפשר לבוא עליה.
כדעת התוספות והרא"ש פסק גם השולחן ערוך (יורה דעה קפד, יא), ולכאורה זוהי הסברה הפשוטה, שהרי גם אם וסתות דרבנן – מכל מקום יש בהן איסור דרבנן ויש לחוש להן, וכפי שניסחו זאת התוספות (ד"ה אפי'):
"תימה! היאך מותרת? הא אמרינן 'אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן'!"
אפשרות אחת בהבנת דעת רש"י והרמב"ם מובאת ברשב"א על אתר (ד"ה ורבה):
"ויש מתרצים... בבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו.
אבל מ"מ בעונה סמוך לוסת תקשי לך עדיין דהא אפי' בודקת ומצאה טהור אסורה כל עונת הוסת!
ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפי' בעונה הסמוכה לוסת".
לא ניכנס כאן לפרטי סברותיו של הרשב"א, ורק נעיר שיש להקשות על עיקר פירושו, שתולה את ההיתר בכך שהבעל בא מן הדרך, מתחילת סוגיית הגמרא (טו ע"א):
"למה ליה למתני הבאין מן הדרך? סד"א הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתא במתא, דלא רמיא אנפשה – לא, קא משמע לן".
מדברי הגמרא מבואר שדין המשנה אינו תלוי בכך שהבעל בא מן הדרך. ההיפך הוא הנכון: יש חידוש בכך שההיתר קיים אפילו כשבא מן הדרך.
אפשר להבין את דברי הרמב"ם באופן אחר, לאור סוגיית הגמרא להלן (טז ע"א). הגמרא שם דנה באישה שלא בדקה את עצמה בעונת וסתה, והראשונים נחלקו ביחס למעמדה ההלכתי:
* דעת הרמב"ם (איסורי ביאה ח, יב) היא ש"שכחה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהרה".
* דעת התוספות (טז ע"א ד"ה ורב) היא שכל עוד לא בדקה היא בחזקת טמאה, וגם בשאלה זו פסק השולחן ערוך (יו"ד קפט, ד) כדעת התוספות.
נראה ששתי המחלוקות הללו משקפות מחלוקת עקרונית אחת. לדעת התוספות ורוב הפוסקים הווסתות הן חששות אמיתיים לאפשרות שהאישה תראה, וממילא כאשר עבר זמן הווסת פוקעת חזקת הטהרה של האישה, כי יש חשש סביר שנטמאה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם אין אנו חוששים בדיעבד לאפשרות שנטמאה, אלא שיש כאן רק גזירת חכמים לחוש בעונת הווסת שמא תראה, ובשל חשש זה יש לפרוש מתשמיש ולבדוק. נראה שזוהי גם משמעותם של דברי רש"י בסוגייתנו, בהסבר דעת רבה בר בר חנה:
"הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה, שמא תראה. ומיהו היכא דלא הוה בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה, לא מספקינן לה בטומאה".