נידה | דף יז | שלג

הגמרא בסוגייתנו מציינת שלושה דברים שבני ביתו של מונבז המלך נהגו להקפיד עליהם, וביניהם – "ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים". בעקבות זאת, מביאה הגמרא ברייתא הדנה במעמדו של שלג בנוגע להלכות טומאה וטהרה:

"שלג אינו לא אוכל ולא משקה.
חישב עליו לאכילה – אינו מטמא טומאת אוכלין, למשקה – מטמא טומאת משקין".

על פי גרסתנו, הברייתא קובעת שהשלג אינו נחשב אוכל או משקה, ונראה שיש לו מעמד ביניים – בין אוכל למשקה, וכפי שמסביר רש"י – "קרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל". מעמד זה גורם לכך שהשלג יוכל להחשב כמשקה, אם האדם מתייחס אליו כמשקה, אך גם אם אדם מתכוון לאכול את השלג – השלג לא יקבל טומאת אוכלין.

אולם נראה שלתוספות (בבא בתרא כ ע"א ד"ה והמלח) ולראשונים נוספים הייתה גירסא אחרת, שלפיה שלג יכול גם לקבל טומאת אוכלין, אם אדם חשב עליו לאכילה.

[לשאלה אם יש להחשיב שלג (או נוזלים קפואים אחרים) כמוצק או כנוזל עשויות להיות השלכות בתחומים נוספים. לדוגמא: מקובל לומר שיש לברך על מנה אחרונה בפני עצמה, וברכת הפת בתחילת הסעודה אינה פוטרת אותה, אולם אם המנה האחרונה אינה אוכל אלא משקה – היא טפלה לסעודה, ונפטרת בברכת הפת. מה הדין בגלידה? יתכן שהדבר תלוי בשאלתנו: אם מאכל קפוא נחשב כמשקה – הגלידה נפטרת בברכת הפת, אולם אם מאכל קפוא נחשב כאוכל – יש לברך על הגלידה בפני עצמה.]

אמנם, בהמשך הברייתא מובא דין נוסף, שבעקבותיו נצטרך, אולי, לסייג את הגדרת שלג כמשקה: "נטמא מקצתו – לא נטמא כולו". הברייתא קובעת כי נגיעת דבר טמא בשלג אינה מטמאת את כולו, משום שפתיתי השלג נחשבים כחלקים נפרדים, ולכן רק הפתיתים שנגעו בטומאה נטמאים, ואילו הפתיתים האחרים נשארים בטהרתם. ר' חנוך אייגש מוילנא, בעל שו"ת מרחשת, הקשה על כך:

"אפילו לא הוי חיבור, מכל מקום כל קורט מטמא חברו, וחברו חברו עד עולם, כיון דלעולם תחילה הוי ואין מונין בו ראשון ושני".

קושייתו של בעל ה"מרחשת" מתבססת על גזירת חכמים, שקבעו כי כל משקה שנטמא נעשה ראשון לטומאה, גם אם נטמא מכיון שנגע בדבר שהיה ראשון לטומאה. אם כן – כל פתית שלג שנטמא הופך לראשון לטומאה, ומטמא את חברו.

יתכן שבעקבות קושיא זו צימצם הגר"א (בביאורו לתוספתא טהרות ב, ג) את הדין המובא בברייתא, וכתב שדין זה שייך רק לגבי טבול יום, שאינו מטמא את המשקים אלא רק פוסל אותם (דין זה שייך בחולין שנעשו על טהרת תרומה). מדבריו נראה שאם השלג היה נטמא – הוא אכן היה נעשה ראשון לטומאה, וכל פתית היה מטמא את חברו.

אולי נוכל לתרץ את קושייתו של בעל ה"מרחשת" אם נאמר שגזירת חכמים שכל משקה שנטמא נעשה ראשון לטומאה נאמרה רק לגבי שבעת המשקים המיוחדים, המכשירים אוכל לקבלת טומאה (הבחנה זו אינה מוסכמת, וראוי לעיין בה מכמה פנים, ואכמ"ל). השלג אמנם נטמא בטומאת משקין, משום שהוא משמש כמשקה, אך אינו מוגדר כ"מים", הנחשבים בין שבעת המשקים, ולכן הגזירה המיוחדת שמשקים טמאים ייחשבו תמיד ראשון לטומאה לא חלה עליו.

[על טענתנו ששלג אינו נחשב כ"מים" אפשר להקשות מכך שאפשר לטבול בשלג, אולם יש לתרץ שלעניין טבילה כשר כל דבר ש"תחילת ברייתו מן המים", ולא רק דבר המוגדר כמים ממש, ואכמ"ל.]