נידה דף י – בדיקה לטהרות

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדין קטנה שנדרשת לבדיקה משום שהיא עוסקת בטהרות:
"תנו רבנן: חזקה, בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן – הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן.
משהגיעו לפרקן – הרי הן בחזקת טומאה, ונשים בודקות אותן".
הבדיקה הנדרשת היא שחרית וערבית, כמו שלמדנו לעיל (ד ע"ב), ונאמרה במפורש במשנה (א, ז):
"ופעמים צריכה להיות בודקת בשחרית, ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.
יתירה עליהן כהנות – בשעה שהן אוכלות בתרומה.
רבי יהודה אומר: אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה".
כלומר, כל אשה שעוסקת בטהרות מחוייבת לבדוק את עצמה, אולם במקרה של קטנה אין היא בודקת את עצמה אלא נשים אחרות בודקות אותה. השאלה המתבקשת היא – מדוע אותה קטנה אינה יכולה לבדוק את עצמה?
יתכן שניתן להביא מכאן ראיה לשיטתו של רש"י (לעיל ה ע"א ד"ה אין חוששין) שהשיעור של "הגיע זמנה לראות" הוא שהיא בת שתים עשרה שנים, אף אם לא הביאה שתי שערות, ואין דרישה של שני התנאים – גם שתי שערות וגם גיל שתים עשרה. אם נאמר כך, יוצא שהקטנה שבה אנו עוסקים אינה נאמנת לבדוק את עצמה, ומשום כך היא צריכה בדיקה על ידי נשים אחרות.
ברם, הרמב"ם לא פסק כשיטת רש"י, ולדעתו עליה להיות בת שתים עשרה שנים, ובנוסף עליה להביא שתי שערות. למרות זאת, הוא פסק להלכה (הלכות מטמאי משכב ומושב ד, ח):
"חזקת בנות ישראל שלא הגיעו לפירקן בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן.
אבל משהגיעו לפירקן צריכות בדיקה, ונשים בודקות אותן".
דהיינו, גם לדברי הרמב"ם נשים אחרות בודקות את אותן קטנות, והן אינן בודקות את עצמן. אפשר להסביר זאת בכך שבדיקה זו דורשת ניסיון, ולכן הצריכו חכמים שנשים יבדקו אותן עד שתלמדנה לעשות זאת בעצמן.