נידה דף כה – ספק בכור
הגמרא בסוגייתנו עוסקת במחלוקת ר' יהושע וחכמים:
"המפלת שפיר שאינו מרוקם – ר' יהושע אומר: ולד, וחכ"א: אינו ולד".
לדעת רבי יהושע ולד במצב כזה נחשב ולד, ואימו טמאה כיולדת, ואילו לדעת חכמים ולד כזה אינו נחשב ולד כלל, ואימו טהורה.
הגמרא מסיקה שר' יהושע מסופק לגבי דינו של ולד זה, ופוסק שיש להחמיר. לפסיקה לחומרא בנוגע לוולד יש השלכות שונות, לפי העניין: לגבי טומאת יולדת – היולדת טמאה שבועיים, כיולדת נקבה; לגבי ימי טוהר – אין לה ימי טוהר, שמא הולד אינו נחשב ולד כלל; לגבי בכור בהמה טהורה – הוולד שאחריו יהיה אסור בגיזה ועבודה, כדין בכור; וכן הלאה.
התוספות מעירים על נפקא מינה נוספת, שאינה נזכרת בגמרא בפירוש: הגמרא קבעה שלעניין בכור בהמה טהורה הולכים לחומרא, וקובעים שהוולד שיבוא אחרי שפיר שאינו מרוקם ייחשב כבכור, ויהיה אסור בגיזה ועבודה. אך ישנו דין נוסף התלוי בבכורה – החיוב לתת את הבכור לכהן. מה הדין לעניין זה? לכאורה, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" צריך להשאיר את הבכור ביד הישראל. כך עולה גם מתשובת "חוט השני" (שו"ת שחיבר ר' יאיר חיים בכרך, בעל ה"חוות יאיר", ומכיל תשובות רבות מאביו ומסבו) סימן כ"ו, שהוסיף כי למרות שהישראל יכול לבחור להשאיר את הבכור אצלו – אם הוא יבחר לתת אותו לכהן, הכהן יהיה חייב לקבלו:
"בשאר ספק... ואינו ידוע אם בכרה אם לאו נראה דחייב לקבלו, דכל ספיק' דאיסורא הוא לחומרא, ואף על גב שאם ירצה הישראל לא יתננו לכהן וישהנו עד שיפול בו מום ויאכלו, מ"מ אם ירצה לתנו לכהן חייב לקבלו".
בעל "חוט השני" מחלק בין חובתו של הישראל לתת את הבכור לכהן, שהיא "ממונא" ושייך בה הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ובין חובתו של הכהן לקבל, שהיא "איסורא" (משום שסירוב לקבל את הבכור מהווה ביזיון קדשים), ולכן מחמירים גם בספק.
לעומת זאת, התוספות בסוגייתנו (ד"ה גבי) סוברים שגם במקרה של ספק ישנה חובה לתת את הבהמה לכהן:
"ואף על גב דקולא הוא, שמוציאין ממון מרשות ישראל, היינו משום דאי לא יהיב לכהן אתי למשרי בגיזה ועבודה".
התוספות מסכימים שבאופן עקרוני לא היה צורך לתת את הבכור לכהן, אולם מכיון שיש חשש שהישראל לא ינהג בו כראוי – עליו לתת אותו לכהן.
המהרש"א תמה על הסבר זה: הרי אפשר לחלק בין חובת הנתינה לכהן ובין איסור הגיזה והעבודה, ולהשאיר את הבכור ביד הישראל, שיאכל אותו רק לאחר שיפול בו מום! יתרה מזאת – פתרון זה מוזכר כבר במשנה (בכורות יט ע"ב):
"זה הכלל: כל שידוע שביכרה – אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה – הרי זה לכהן, ואם ספק – יאכל במומו לבעלים".
המקרה המתואר במשנה דומה להפליא למקרה שבסוגייתנו – עומד לפנינו ולד שאיננו יודעים אם הוא בכור, והמשנה קובעת בפירוש שהוא שייך לבעלים!
בעקבות זאת חידש ר' בצלאל רנשבורג, בספרו "חכמת בצלאל", חידוש מפתיע: לדעתו, כל ספק בכור צריך להינתן לכהן, אולם הכהן מטפל בו למען הבעלים ובשליחותם. כך יישמר הבכור על ידי הכהן, שהוא זהיר ואין חשש שיבוא לגוזזו או לעבוד בו, וכאשר ייפול בו מום – הוא יוחזר לבעלים וייאכל על ידם. על פי הסבר זה, הביטוי שבו השתמשו התוספות "שמוציאין ממון מרשות הישראל" אינו עוסק בבכור עצמו, אלא בהוצאות גידולו של הבכור, שאותן חייב הישראל לתת לכהן.
מהסבר זה עולה כי גם בזמן שבית המקדש חרב מוטלת על הכהנים חובה לדאוג לענייני הקדשים ולמנוע מישראל לעבור על איסורים הקשורים בבכור.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)