נידה דף לב – לרבות את הסך כשותה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף לב עמוד א קובעת שכפי שתרומת חו"ל אסורה באכילה ובשתייה למי שטומאה יוצאה מגופו, כך היא אסורה גם בסיכה. הגמרא מציעה שני מקורות שמהם אפשר ללמוד שסיכה דומה לשתייה לעניין תרומה:
"'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה''... – לרבות את הסך כשותה.
ואיבעית אימא מהכא – 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו'".
התוספות (ד"ה וכשמן) מביאים את דברי רבנו תם, שסבר שדין זה הוא מדרבנן בלבד. הוא מוכיח את דבריו מכך שהגמרא במסכת שבת (פו ע"א) מביאה את המקור השני ומוסיפה "אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר", ומשמע שאין זו ילפותא גמורה, אלא אסמכתא בעלמא. מכך שהברייתא ציינה את האסמכתא לאחר שציינה את המקור הראשון, מסיק ר"ת שגם המקור הראשון אינו אלא אסמכתא, שהרי אין טעם בהבאת אסמכתא לאחר הבאת ילפותא גמורה.
מלבד זאת, קבע ר"ת שגם האיסור מדרבנן אינו נוהג אלא בשמן, ולא בחומרים אחרים:
"ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן, אבל סיכה של שומן חזיר ושל חֵלֶב שריא".
נראה שר"ת סובר ששתי האסמכתאות שהביאה הברייתא תלויות זו בזו, והאסמכתא מ"ולא יחללו את שם קדשי" מוגבלת לשמן, שסיכתו הוקשה למים בפסוק השני.
לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות תרומות י, א-ב) מביא את הדין שסיכה נחשבת כשתייה לעניין תרומה, ומשמע מדבריו שזהו דין דאורייתא:
"זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש...
אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל' – לרבות את הסך".
אמנם, נראה שהרמב"ם קיבל רק את הילפותא העוסקת בתרומה, וגם לדעתו הילפותא מ"ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" אינה אלא אסמכתא, ולכן יש לצמצם את הדין שסיכה כשתייה לתרומה בלבד (בנוסף, נראה שצמצום הדין לשמן בלבד, כדעת ר"ת, אינו שייך לדעת הרמב"ם, שהרי האסמכתא מדרבנן אינה יכולה להגביל את הדין מדאורייתא, ולכן הרמב"ם מרחיב את הדין לכל דבר שדרכו לסוך).
ישנן שתי דרכים להבין את הילפותא מ"ולא יחללו":
א. סיכה נחשבת כשתייה ממש, וכפי שמשתמע מן הפסוק השני, המקיש סיכת שמן לשתיית מים.
ב. סיכה אינה כשתייה, אולם התורה כללה באיסור תרומה לזרים צורות שונות של הנאה, וביניהן גם סיכה.
בין שתי ההבנות הללו עשויה להיות נפקא מינה לגבי חיוב מלקות על סיכת תרומה לזר, שדינו לא נתפרש בדברי הרמב"ם, שעסק רק בחיוב קרן וחומש. נקדים ונאמר כי גישתו הכללית של הרמב"ם היא שאין לחייב מלקות על הנאה, אלא רק על אכילה ושתייה. לאור זאת, נראה כי אם נאמר שסיכה נחשבת כשתייה ממש – יש מקום לחייב עליה מלקות; אך אם סיכה נחשבת כסוג שונה של הנאה, אלא שהתורה קבעה שיש לחייב קרן וחומש על סיכת תרומה – הרי שלגבי חיוב מלקות, שבנוגע אליו לא חידשה התורה דבר, אין לרבות סיכה כשתייה.