נידה דף ל – טבילה בזמנה

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (כט ע"ב – ל ע"א) דנה באריכות במקרה סבוך של אישה שהתערבו לה כמה ספיקות של טומאת לידה, נדה וזיבה. הבסיס לדיון של הגמרא הוא ברייתא שבה הובאה מחלוקת תנאים: לדעת בית הלל ובית שמאי צריכה האישה לטבול בין 35 ל-95 טבילות, בכל זמן שבו יש צד לומר שהיא יכולה להיטהר מטומאתה, ואילו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה האישה טובלת רק ביום שבו היא נטהרת בוודאות, ולטבילתה תהיה משמעות הלכתית של היתר לבעלה. הגמרא (ל ע"א) תולה מחלוקת זו בשאלה עקרונית ביחס לדין הטבילה:
"ושמע מינה – טבילה בזמנה מצוה.
ורבי יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה".
כלומר, דעת ב"ה וב"ש היא שיש מצווה לטבול בזמן הראשון שבו הדבר אפשרי, ואילו לדעת רבי יוסי אין ערך לטבילה בזמנה, וממילא אין סיבה לטבול כל עוד האישה לא יצאה מידי כל ספקות טומאתה.
מהי משמעות הקביעה ש"טבילה בזמנה מצווה"? נראה שניתן להציע שתי תשובות לשאלה זו:
א. ישנה מצווה חיובית וממוקדת לטבול בזמן שאותו נקבה התורה, כפי שלמד רש"י (יומא ח ע"א) מן הפסוק "וחִטאו ביום השביעי" שיש מצווה להיטהר דווקא ביום השביעי.
ב. עצם מציאות הטומאה מהווה פגם באדם (ואולי גם בכלים, עי' מהרש"א שבת קיא ע"א), ועל כן יש מצווה להיטהר מן הטומאה בהקדם האפשרי.
ננסה לבחון את חקירתנו תוך דיון בפסיקת ההלכה בעניין. לשאלה אם טבילה בזמנה מצווה ישנן כמה השלכות הלכתיות. כך, למשל, רבים מן הפוסקים תלו את שאלת ההיתר לטבול בליל שבת בשאלה אם טבילה בזמנה מוגדרת כמצווה (בית יוסף יו"ד קצז, א). להלכה, נחלקו הראשונים כיצד לפסוק, ובדברי התוספות (כאן ד"ה ושמע ובמקומות נוספים) ניתן למצוא את דעת ר"ח, הסובר שטבילה בזמנה מצווה, לעומת דעת רבינו תם, הסובר שטבילה בזמנה אינה מצווה.
שאלה חשובה הנוגעת לפסיקה הלכה למעשה היא שאלת הטבילה בזמננו. אנו נוהגים על פי חומרת רבי זירא, ומחשיבים כל נדה כספק זבה, מה שגורם לכך שבאופן טבעי הטבילה נדחית מזמנה המקורי (שהוא בסוף היום השביעי מתחילת הדימום). בשל כך כתבו התוספות (ביצה יח ע"ב ד"ה כל) שבזמננו לכל הדעות אין טבילה בזמנה מצווה. אמנם, דעת הטור (יו"ד קצז, א) היא שגם בזמננו יש מצווה לטבול מיד לאחר שכלו ימי ספירתה.
נראה שמחלוקת זו תלויה בחקירתנו הנ"ל: לדעת התוספות יש מצווה חיובית לטבול בזמן המדויק של סוף הטומאה, וממילא כאשר אין עושים זאת – פוקעת המצווה. דעת הטור, לעומת זאת, היא שיש מצווה להיטהר בהקדם האפשרי, וממילא מצווה זו קיימת גם אם (מחמת תקנת חז"ל) לא טבלה בסוף היום השביעי.
ניתן להביא חיזוק לניתוח זה מכך שהטור הזכיר בדבריו את דברי הירושלמי (נדה ב, ד): "זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה". מלשון הירושלמי ניתן לדייק שאין מצווה חיובית לטבול, אלא חובה להיפטר מן הטומאה בהקדם האפשרי.
[שוב ראיתי שכבר עמד הגר"א (יו"ד קצז ס"ק ג) על הפער שבין לשון הירושלמי ובין לשון הבבלי, ועי' בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קעט].