נידה דף נז – כתמים

  • הרב אברהם סתיו
הפרק השמיני במסכת נדה עוסק בדיני כתמים. נושא זה הוא אחד הנושאים הסבוכים בהלכות נדה (כמדומני שמספר הסעיפים בסימן קצ בשו"ע יורה דעה, העוסק בדיני כתמים, עולה על כל סימן אחר בהלכות נדה). הדיון של הגמרא בנושא נפתח בדברי שמואל:
"אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר בבשרה – עד שתרגיש בבשרה".
שמואל מחדש שאישה שרואה דם בלא הרגשה אינה נטמאת. בהמשך הגמרא מובאות קושיות רבות על דברי שמואל, ולבסוף מובאים שני תירוצים עקרוניים לקושיות אלו:
"אמר רב ירמיה מדפתי: מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן.
רב אשי אמר: שמואל הוא דאמר כר' נחמיה, דתנן – ר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה – אינו מקבל כתמים".
הראשונים נחלקו בהבנת שני התירוצים הללו. בנוגע לדברי ר' ירמיה מדפתי נחלקו הראשונים בטעמה ואופייה של גזירת הכתמים מדרבנן:
א. רש"י (נח ע"א ד"ה מדרבנן) כתב: "דלמא ארגשה ולאו אדעתא". כלומר, קיים חשש שמא האישה הרגישה והדם מטמא אותה מן התורה, ולכן חכמים טימאו אותה גם כשהיא אומרת שלא הרגישה.
ב. התוס' (שם ד"ה מודה) כתבו: "דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה, הואיל וראתה דם נדות". כלומר, מדובר בגזירה חדשה מדרבנן לטמא כל דם, גם בלי חשש הרגשה.
גם בהסבר תירוצו של רב אשי, שמסביר את דברי שמואל כתלויים בדעת רבי נחמיה, נחלקו הראשונים:
א. רש"י (שם ד"ה רב אשי) כתב: "דשמואל לא איירי בהרגשה כלל". כלומר, שמואל מטהר לא משום שלדעתו יש צורך בהרגשה כדי לטמא, אלא משום שהוא סובר שאין כתמים בדבר שאינו מקבל טומאה. שיטה זו נפסקה להלכה בסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק צג), שכתב שאם ודאי שראתה דם – טמאה גם אם לא הרגישה, אך נדחתה בידי רוב הפוסקים (עי' טהרת הבית ח"א עמ' ו-יד).
ב. התוס' (שם) כתבו שגם רב אשי מודה לר' ירמיה מדפתי, שבלי הרגשה יש רק טומאה מדרבנן, והוא רק מוסיף שבמקרה של שמואל אין גם טומאה מדרבנן, משום שראתה את הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה.
נראה שקיים קשר בין שתי המחלוקות הללו. דעת רש"י היא שטעם גזירת הכתמים הוא משום שיש ספק שמא הרגישה. משום כך, אין מקום לחלק בגזירה זו בין ראתה על דבר המקבל טומאה ובין ראתה על דבר שאינו מקבל טומאה, שהרי בשני המקרים קיים החשש הוא שמא הרגישה ולאו אדעתא. לכן הוא סבור שהתלייה של ההיתר בשיטת ר' נחמיה מנותקת מדיני הרגשה. לעומתו, התוספות סבורים שמדובר בגזירה מחודשת מדרבנן, וממילא יש מקום לחלק בגזירה עצמה בין דבר המקבל טומאה – שבו גזרו טומאה על החפץ ועל האישה כאחד, ובין דבר שאינו מקבל טומאה – שבו לא גזרו חכמים (מובן שהדיון הנ"ל קשור גם לשאלת טעמו של רבי נחמיה בדין כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, אך אין כאן המקום לדון בכך, ועי' בגמ' לקמן ס ע"ב ובנודע ביהודה קמא יו"ד סי' נב).