נידה | דף סב | בדיקת מעבדה לזיהוי דם נידה

הסוגיה שבסוף הפרק השני של מסכתנו עסקה בהרחבה בגווני הדם שיש בהם טומאת נידה. המדד המרכזי שנידון באותה הסוגיה הוא הצבע: גווני האדום (והשחור) טמאים, בעוד שגוונים אחרים טהורים. סוגייתנו (בדפים סא-סב) עוסקת בבגד שנמצא בו כתם. על פי אמת המידה שנקבעה בפרק השני, אם מדובר על כתם אדום – יש להניח שהוא דם. עם זאת, מכיון שמדובר על כתם שמקורו אינו ברור, אין ודאות שאכן זהו דם שזב מגופה של האישה. ייתכן שזהו לכלוך בצבע אדום שדבק בבגד, ואם כך – אין כל סיבה לטמא אותו. המשנה מציעה בדיקה מורכבת שתתיר את הספק – בדיקה בשבעה סממנים, אשר תוכל לקבוע בוודאות אם הכתם האדום הוא כתם דם או שמדובר על לכלוך בלבד. תוצאות הבדיקה רלוונטיות, כמובן, לטומאתו וטהרתו של הבגד, ולעיתים אף להיתר האישה לבעלה.

החידוש שבבדיקה כדי לגלות את מקור הדם יצר רתיעה אצל הפוסקים, ואמנם, הלכה למעשה כתב השולחן ערוך (יורה דעה קצ, לא) שאיננו בקיאים בתהליך זה, ולכן לא ניתן לסמוך על הבדיקה בשבעה סממנים כדי להקל.

אך בדורות האחרונים, עם ההתקדמות הרפואית ושכלול בדיקות המעבדה, שבה ומתעוררת השאלה: האם ניתן לסמוך על בדיקות אלה בבואנו לקבוע את זהותו של המראה שלפנינו? המשנה עוסקת בכתם, אך השאלה שכיחה יותר כאשר מדובר על עֵד בדיקה: אישה בדקה את עצמה, ומצאה על העד מראה מסופק. כעת ניתן לקחת את העד למעבדה, ולקבוע אם המראה המצוי עליו הוא דם שזב מן הרחם, או שמא זוהי הפרשה אחרת, שאיננה הפרשה דמית. האם בדיקה כזו עשויה להיות משמעותית לקולא או לחומרא?

אמצעי הרפואה החדישים מאפשרים לערוך בדיקה מדויקת אף יותר: כידוע, דם שמקורו במכה איננו מטמא את האישה, ואפילו אם מדובר על מכה המצויה בתוך הרחם. ד"ר יעקב לוי (ספר אסיא, כרך א', עמודים 126-127) מתאר בדיקת מעבדה שעשויה לקבוע אם כתם דם נובע מדם הווסת החודשי, או שמא זהו דם בעל הרכב אחר, שאיננו דם וסת אלא דם מכה. גם כאן מתעוררת השאלה אם בדיקה כזו תטהר את האישה.

כאמור, יש לבחון אם בדיקת מעבדה כזו תשפיע על הדין לקולא או לחומרא. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ב', סימן קמ"ו) הביא את דעת הגר"ח מבריסק ושאר גדולי האחרונים, שקבעו שאין לפסוק הלכה במראות דמים בעזרת זכוכית מגדלת. כלומר, יש להתבונן במראה בעין אנושית, ולקבוע אם הוא נראה כדם או לא. מדברים אלה יש להסיק, לכאורה, שאם למראה עיניו של הפוסק המראה שעל העד איננו דם (כגון שהוא בגוון הנוטה לחום, ורבים מקלים בחום) – אין סיבה להחמיר, אף אם בדיקת מעבדה תוכיח שאותו כתם חום הוא אכן דם שבא מן הרחם.

על פי גישה זו, אם מדובר על מראה אדום, יש לטמא אותו אף שבדיקת מעבדה תוכיח שאין זה דם מן הרחם. ואכן, כך הורה להלכה הגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ג סימן פ"א ס"ק ג'). הרב ולדנברג מנסח את דבריו בחריפות רבה, וקובע שעל פי מסורת ישראל מדורי דורות הפסיקה מבוססת אך ורק על מראה עיניו של הרב הפוסק, ולא על בירור רפואי כזה או אחר. לפיכך, אף אם יש אמצעי כימי שעשוי לקבוע שאין זה דם – יש להחמיר. וכך סיכם הרב ולדנברג:

"וכך נתקבלה ההלכה בכל ספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, באין חולק, לטמאות כל שיש בו מראה אדום".

בספר "נשמת אברהם" (יורה דעה, סימן ק"צ אות א') ציטט את דברי הרב ולדנברג, אך כתב שיש שחלקו עליו. הוא מצטט את דעת הגרש"ז אויערבך ותלמידו הגרי"י נויבירט, שקבעו שלכתחילה יכול הפוסק להכריע על פי מראה עיניו לחומרא או לקולא, אולם אם הוא מסופק – יש מקום להסתייע באותה בדיקה כימית, שתקבע אם מדובר על דם או על הפרשה אחרת.