נידה דף סג – וסת הגוף

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה בדף סג עמוד א עוסקת בתחושות שונות שחשה האישה לקראת בואו של המחזור החודשי. תחושות אלה מוגדרות, על פי המשנה, כ"וסת הגוף". הגמרא כאן מדגישה את קיומם של שני וסתות מקבילים: וסת הגוף וּוסת הזמן. בווסת הזמן דם המחזור מגיע בהפרשי זמן קבועים, ועל כן אם עבר פרק הזמן הקבוע מאז הראייה הקודמת – יש לשער שגם כעת האישה עתידה לראות דם. וסת הגוף הינו בעל קשר ממשי יותר לראייה עצמה, ובו הראייה מצד עצמה מעוררת הרגשות ותחושות שונות. אם האישה מרגישה אותן, היא יודעת שהתהליך החל, ובעוד זמן מה היא עתידה לראות דם.
הסוגיות העוסקות בווסת הזמן מניחות כי לאישה ישנם מרווחים קבועים ומדויקים שבהם היא רואה דם. מן המשנה בדף סג עמוד ב עולה שאפילו זמן הראייה קבוע. למשל – אישה רואה דם כל שלושים יום, דווקא בשעות היום ("עונת יום" ולא "עונת לילה"), ואף בשעה קבועה. במציאות המוכרת לנו כיום, מחזור כזה הוא נדיר ביותר. רובן המכריע של הנשים רואות דם במרווחי זמן שאינם קבועים באופן מדוייק. המחזור הממוצע הוא כשלושים ימים, אך כמעט אצל כל אישה הוא משתנה ביום או יומיים מחודש לחודש. משום כך, רוב הנשים בימינו חוששות לווסת הזמן בתורת וסת שאינו קבוע, אך לא בתורת וסת קבוע.
לעומת וסת הזמן, שכאמור – כמעט אינו נקבע כיום באופן חד משמעי, ישנן נשים רבות המורגלות בכאבים המקדימים את המחזור (חשוב לציין שאין מדובר על הכאבים שבמהלך המחזור, אלא על הכאבים הבאים לפניו, כאות לכך שהמחזור עומד להגיע; על האישה לשים לב מהו מרווח הזמן שבין הכאב ובין הדימום בפועל – לעיתים מדובר על כמה שעות, לעיתים מדובר על יום שלם וכן הלאה). כאבים אלה בוודאי מוגדרים כווסת הגוף, והם עשויים להפוך לווסת קבוע. ההלכה קובעת שאישה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה לחשוש לווסת שאינו קבוע. אם כן, אישה שמרגישה כאבים כאלה באופן קבוע, פטורה מן החישובים המפותלים שבדיני וסתות, ודיה שתפרוש מבעלה בכל חודש כאשר היא מרגישה את אותו כאב ידוע.
יש להזכיר שלדעת הרמב"ן והש"ך גם אישה שיש לה וסת הגוף קבוע צריכה לפרוש מבעלה בזמן "עונה בינונית", דהיינו ביום השלושים לראייתה הקודמת. זאת משום שלדעת הרמב"ן העונה הבינונית מבוססת על הסברה שלפיה אי אפשר שהאישה לא תראה לעולם. ובכן, גם אישה שיש לה וסת הגוף קבוע – אי אפשר לה שלא תראה לעולם, ולכן הורו לה חכמים לפרוש ביום השלושים.
כאמור לעיל, ההבדל בין וסת הגוף ובין וסת החודש הוא שווסת הגוף נובע באופן ישיר מן הדם שעתיד לזוב מגופה של האישה. הט"ז קובע שלהבדל זה ישנה השלכה הלכה למעשה. בגמרא ובראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת ומפותלת ביחס לאישה שלא בדקה את עצמה כשהגיע יום וסתה: האם עליה להניח שזב ממנה דם מבלי ששמה לב, או שמא יש מקום להקל ולומר שלא זב ממנה דם? להלכה אנו פוסקים שאם מדובר על וסת שאינו קבוע – ניתן להקל בזה, ואין לחשוש שמא היה דם שלא מצאנו אותו. הט"ז (יורה דעה קפט, לח) מדייק מלשון השולחן ערוך שקולא זו רלוונטית ביחס לווסת הזמן, אך לא ביחס לווסת הגוף:
"ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי, כיון שדרך הטבע הוא באשה לפהק בשעת ראייתה או סמוך לו הוה ריעותא לפנינו שהיא טמאה, וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע".
הט"ז מסביר שהכאבים המקדימים את ראיית הדם הם טבעיים, ומעידים על כך שהוא אכן עתיד להגיע. ובכן, אישה שחשה בכאבים הללו, אפילו אם טרם קבעה אותם כווסת הגוף קבוע, בוודאי עתידה לראות דם, ואם לא בדקה את עצמה – עליה לפרוש מבעלה מחשש שמא בעקבות הכאבים אכן באה זיבת דם.