מטות | ניסיון העושר

 

א. הקדמה

בפרק ל"ב בספר במדבר מתוארת פניית בני גד ובני ראובן למשה רבנו בבקשה לזכות בנחלת עבר הירדן המזרחי. הכתוב מציין כהקדמה לסיפור שהמניע לבקשה היה הנכסים המרובים של בני גד ובני ראובן:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.

(במדבר, ל"ב, א).

בכמה מדרשים חז"ל מבקרים את בני גד ובני ראובן בקשר ליחסם לריבוי הנכסים ולעושר. במהלך השיעור נעסוק בנושא זה לאור שיחותיו של המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין.

ב. הבעייתיות שבעושר

במהלך השיחה מתייחס ר' יחזקאל למדרש הבא:

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל. לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנאמר "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה" (דברי הימים א', ה', כו). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה "ומקנה רב היה לבני ראובן" וגו'.

(במדבר רבה, פרשת מטות, פרשה כ"ב, סימן ז).

וכך כותב ר' יחזקאל בהתייחסותו לדברי המדרש:

מגלים לנו חז"ל שהיתה טענה ותביעה לבני גד ובני ראובן, שמכיון שהיה להם מקנה וממון רב, הביאה אותם ממונם לחמדת הממון וכמו שאמרו "וחיבבו את ממונם" דהיינו שהממון שבו נתברכו הביאה לנגיעה שעי"ז[1] חיבבו את ממונם, כי זאת עלינו לדעת שבעת שאדם זוכה "במטבע" כבר בא לידי נגיעה וחמדת הממון, ומכח הנגיעה הזו הגיעו עד שזלזלו בחביבות ארץ ישראל והיו מוכנים לישב מחוץ לא"י,[2] ובודאי שבני גד ובני ראובן לא הרגישו במעשיהם איזה זלזול ואי חיבוב ארץ ישראל. מ"מ[3] חז"ל מרגישים זאת ומגלים לנו שנענשו ע"ז[4] בגלות תחילה משאר כל השבטים, והלא יסוד זה חייב לעורר מהפיכה בנפשינו, הנה אנו שואפים להשגת עוה"ז[5] ואיננו יודעים כי רצון העוה"ז מונע ומפריע בהשגת עוה"ב[6] ומכח תאות העוה"ז יכול להגיע עד שיעבור על דעת קונו רחמ"ל.[7]

(אור יחזקאל, חלק ד', מדות, עמוד רכג).

בהמשך מצטט ר' יחזקאל מדרש נוסף ברוח הדברים הללו:

..."לב חכם לימינו" (קהלת, י', ב) - זה משה, "ולב כסיל לשמאלו" (שם) - אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר, ל"ב, טז). אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה "בנו לכם ערים לטפכם" (שם, כד), ואחר כך "וגדרות לצאנכם" (שם). הוי "לב חכם לימינו" זה משה, "ולב כסיל לשמאלו" אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה. עליהם נאמר "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משל, כ', כא). וכן הוא אומר "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי, כ"ג, ד), ואיזה הוא עשיר? השמח בחלקו שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים, קכ"ח, ב).

(במדבר רבה, פרשת מטות, פרשה כ"ב, סימן ט).

וכך אומר ר' יחזקאל בנוגע למדרש זה:

...אלא כן הן הדברים שנתבארו בגודל כוחה של נגיעה, והכל נבע מכח המקנה רב שהיה להם. והממון הרב הביאה את הנגיעה של חמדת הממון, והיינו דהביאו חז"ל את הפסוק "נחלה מבוהלת" שנחלתם וממונם הביאה אותם לידי "בהילות", מפני שבעת שהנגיעה תוקפת את האדם מעוררת בקרבו את הכוחות והשרשים הרעים שנמצאים בו, ויכול להגיע לידי מדריגה תחתונה כ"כ[8] שנקראו כסילים המחבבים את ממונם יותר מגופם.

(שם).

לאור הביקורת החריפה של חז"ל על נגיעת הממון של בני גד ובני ראובן, ר' יחזקאל מעורר שאלה מתבקשת:

ומעתה יש להתבונן, שהנה חזינן שאף גדולים שבדור, מ"מ כיון שהיו בעלי מקנה רב ותקפה אותם הנגיעה, היתה הירידה גדולה כ"כ שהגיעו להיות "כסילים", וא"כ[9] יש להקשות, הלא חיים אנו בעולם הזה ויש לנו שייכות אליה, וא"כ היאך נוכל לעמוד במדריגתנו ולא ניפול ממנה בשעת הנגיעה. והלא לא אסרה תורה אדם להיות בעל ממון, ומה תקוה יש לנו בעבודתנו הרוחנית.

(שם, עמוד רכג - רכד).

בשיחה אחרת מתמודד ר' יחזקאל עם שאלה זו לאור תחילתו של המדרש שצוטט לעיל:

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר, ל"ב, א). הלכה: ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן - נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה - זכה בכל; זכה בגבורה - זכה בכל; זכה בעושר - זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום...ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקדוש ברוך הוא סופן להפסק ממנו...וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (דברי הימים א', ה', כו) "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה". ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.

(במדבר רבה, פרשת מטות, פרשה כ"ב סימן ז).

המדרש מבחין בין שני סוגי מתנות: מתנת שמים שהיא מתנה שלמה ונצחית, ומתנת בשר ודם ש"אינה כלום" וסופה להיפסק. צריך להבין מה משמעות ההבחנה בין מתנת שמים למתנת בשר ודם, שהרי גם מתנת בשר ודם נובעת מרצון ה'. ר' יחזקאל מסביר את הדברים באופן הבא:

וביאור הענין, ודאי שהכל מאת השי"ת[10] ומבלעדו אין מאומה והכל ניתן לו מאת רבש"ע,[11] אך יש ב' מיני מתנות במתנתו של הקב"ה. "והעושר והכבוד מלפניך" (דברי הימים א', כ"ט, יב) יש מתנה הניתנת "מלפניך" מאת אשר לפניו, ובמתנה זו נאמר זכה בחכמה זכה בכל, ואף העשירות והגבורה נמצאים במתנה זו...אבל בעת שבאה מתנתו מכח בשר ודם, דהיינו אף שניתן מאת הקב"ה אך אין זה מאשר לפניו [ולכן נקראות מתנת בשר ודם] מתנה זו לא רק שאינה מזכה אותו בעשירות ובגבורה, אלא "אינה כלום" אף חכמה אין בה במתנה זו, וע"כ[12] הוסיף המדרש "ומתנות אלו בזמן שאין באין מן הקב"ה סופן ליפסק ממנו"...דהיינו שלא מכח התורה אין בה כלום וכולה רק דמיון בעלמא ובחצי ימיו יעזבנו כי סופה ליפסק ממנו.

(אור יחזקאל, חלק ה', תורה ודעת, עמוד שיג).

ההבדל המהותי בין מתנת ה' לבין מתנת בשר ודם תלוי ברצון האדם: כאשר האדם רוצה לזכות במתנה מתוך שאיפתו לקרבת אלוקים ועשיית רצונו, הוא יזכה למתנת ה'; אך כאשר הוא רוצה לזכות במתנה לטובת עצמו, הוא יזכה למתנת בשר ודם.

בשיעור לפרשת וישלח הובאה פסקה מתוך שיחה של ר' חיים פרידלנדר, המתאימה גם לנושא שלנו:

כל אחד מקבל תפקיד מיוחד בעבודת ה', זהו חלקו מתוך כלל העבודה שנמסרה לכלל ישראל. לכל אחר נותן ה' את כל האמצעים כדי שיוכל למלא את תפקידו המיוחד, הן בכשרונות, הן בתכונות הנפש והן ברכוש, יש אנשים שחלקם בעבודת ה' מצריך שיהיו להם נכסים וכלים רבים, כרבינו הקדוש (ע"ז יא.) "שלא פסק מעל שולחנו לא חזות ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", מפני שהיה נשיא ישראל, כדי שיהיה לו השפעה ומעמד להרבות כבוד שמים, קיבל מה' "כלים" מרובים. אך רבינו הקדוש השתמש בכל רק למילוי חלקו ותפקידו בעבודת ה'. לכן "בשעת פטירתו... זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי בעולם הזה אפילו באצבע קטנה" - הוא בעצמו לא נהנה, באשר נכסיו שימשו כולם רק ככלים לעבודת ה'...

("שפתי חיים", בראשית, פרשת וישלח, עמודים שצד - שצה).

לאור דברי המדרש נוכל לומר שרבינו הקדוש זכה למתנת ה' היות וכל מטרתו ויעדו היה להרבות כבוד שמים. אולם, עושר שהושג על ידי אדם ששכח את ייעודו ולמען רווחה אישית יהיה "מתנת בשר ודם", דהיינו מתנה נקודתית ללא קיום והמשכיות.