ניסיון מרה

  • הרב יעקב מדן

ניסיון מרה* / הרב יעקב מדן

לפרשת בשלח

המקום הראשון שאליו מגיעים ישראל לאחר היציאה ממצרים הוא מרה:

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם; וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה" (ט"ו, כ"ב-כ"ג)

בהמשך, מתארת התורה את תלונת העם - "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה?" - ואת הדרך שבה המתיק להם משה את המים: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

במבט ראשון, המשפט המסיים את הפרשיה מאד מוזר: מהו בדיוק ה'ניסיון' שאותו עברו בני ישראל במרה? קושיה זו מתחזקת, אם נשים לב שבפרשת 'מסעי', המתארת את המסעות של בני ישראל במדבר, מופיעה החניה במרה לצד החניות בכל שאר המקומות - קברות התאוה, סוכות, רפידים וכ"ו - ולא מצויינת שום ייחודיות למקום חניה זה על פני האחרים?

למרות זאת, נדמה שאם נדקדק בפרשיה, נבחין שיש הבדל משמעותי בין תלונת העם במרה לבין שאר התלונות שעליהן מספרת לנו התורה. בכל שאר התלונות מופיע באיזה שהוא שלב הרצון של העם לחזור למצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר י"א, ה'), "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות ט"ז, ג'), "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, ד') ועוד. לעומת זאת, בתלונה במרה לא מופיע כלל האיום של בני ישראל לשוב למצרים. מה עומד מאחורי הבדל זה? בכדי לענות על קושיה זו, יש להתייחס לבעיה אחרת העולה בקריאת פרשיות יציאת מצרים.

המדרש מתאר, שלמרות שבני ישראל היו במ"ט שערי טומאה בזמן השעבוד במצרים, הם עדיין לא הגיעו לשער החמישים, ולכן הקב"ה יכול היה לגאול אותם. מתיאור זה משתמע, שלמרות כל הבעיות של עם ישראל, היה דבר אחד שעדיין חיבר אותם אל הקב"ה, אל נקודת הקודש, ומנע מהם את הנפילה שממנה כבר אין דרך חזרה. אם כן, נשאלת השאלה מהו אותו 'שער' טומאה שאליו עדיין לא נכנסו בני ישראל? את שער הטומאה המ"ב או הכ"ל קשה למצוא, אולם נדמה שאפשר לשער מהו השער הנ' שאליו עדיין לא הגיעו בני ישראל, ושממנו אין כבר דרך חזרה.

גמרא מפורסמת בעבודה זרה יז. מספרת את סיפורו של ר' אליעזר בן דורדיא:

"אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה; נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה - אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה! הלך וישב בין שני הרים וגבעות - אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים... אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים... אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים... אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"

נדמה שהמסר העולה מסיפור זה הוא, שכל עוד האדם מעוניין לחזור בתשובה, ואם 'אין הדבר תלוי אלא בו' הוא מוכן לעשות את הצעדים הנדרשים ממנו - יש לו עדיין סיכוי להיגאל, ולעלות חזרה מהתהומות שאליהם נפל.

אנו יודעים שבני ישראל במצרים עבדו ע"ז, כפי שמתאר יחזקאל בנבואותיו, אולם נדמה שיש שני דברים שעליהם עדיין שמרו, והם השער החמישים שאליו עדיין לא נכנסו. הדבר הראשון הוא טהרת המשפחה, שהרי אם עם ישראל היה ניטמע בתוך מצרים ונישא בנישואי תערובת, לא היה את מי לגאול במובן הטכני ביותר- לא היו נשארים יהודים. אולם מעבר לכך, נדמה שהדבר השני שהמצרים לא הצליחו לקחת מבני ישראל הוא הרצון להיגאל. כל עוד בני ישראל לא השלימו עם היותם עם של עבדים, עדיין פתוח השער לחזור בתשובה במידה ויפנימו את העובדה ש'אין הדבר תלוי אלא בהם'!

אם כן, ניתן לומר שהמבחן של עם ישראל במרה, שעליו אומר הכתוב 'ושם נסהו', היה מבחן הרצון: האם עם ישראל עדיין רוצה להגאל, ולפיכך הוא עדיין בשער המ"ט שממנו יש דרך לחזור בתשובה, לקבל תורה ולהכנס לארץ; או שמא הם כבר נכנסו לשער החמישים, שממנו כבר אין סיכוי לחזור, משום שהם עצמם לא מעוניינים לחזור. העובדה שבני ישראל לא העלו בתלונה במרה את הרצון לחזור למצרים, היא זו שהוכיחה שבאופן בסיסי הם עדיין רוצים להיגאל, ולכן הם עמדו בניסיון.

בכדי להעמיק ולהבין מה בדיוק התרחש במרה, יש לשים לב להקבלה הקיימת בין פרשיה זו לבין פרשת סוטה: בפרשת סוטה לוקחים מים ומוחים לתוכם את שם ה', ואם האשה סוטה הם נהפכים למרים; ואילו בפרשיה שלנו המים היו מרים מלכתחילה, וכאשר הכניסו לתוכם עץ, שלפי דברי המדרש היה חקוק עליו שם ה', הם נהפכו למתוקים. כדי להבין את הרעיון שאותו באה לבטא ההקבלה, תחילה יש להבין מהו בדיוק התהליך המתרחש כאשר משקים את המים המרים לסוטה.

ברור שאשה שהגיעה למצב שבו מחייבים אותה לשתות את המים המרים איננה 'קדושה'. מדובר באשה שהתייחדה עם גבר זר, התרו בה, והיא נסתרה עם אותו גבר שוב. באופן פשוט, מדובר באשה שאין ספק שעשתה דברים שאינם צנועים עם גבר שאינו בעלה, אבל השאלה היא האם היא הלכה 'עד הסוף', או שמא היא בלמה את עצמה ברגע האחרון לפני שנטמאה. מטרת המים המרים היא לברר האם האשה טמאה, ואז כבר חסומה דרכה לחזור בתשובה, או שמא היא עדיין בשער הטומאה המ"ט, ואז עדיין יש סיכוי שתחזור מהעומקים שאליהם נפלה.

ניתן להסביר שהעובדה שהמים במרה המתיקו גילתה שבני ישראל אינם טמאים לגמרי, הם עדיין לא נטמאו 'עד הסוף' ועדיין יש להם סיכוי, בדיוק כפי שמי הסוטה נשארים מתוקים במידה ויש לה עדיין סיכוי לחזור בתשובה. זה הרעיון שהקבלה זו באה לבטא.

אם כן, החשיבות של מרה על פני כל שאר המקומות שבהם היו בני ישראל היא, משום ששם התרחש הניסיון שהוכיח שבני ישראל עדיין לא נכנסו לשער החמישים של הטומאה, ולכן הם מוכנים למסע במדבר, שיכין אותם לקבלת תורה ולכניסה לארץ ישראל.



* השיחה נאמרה בפרשת בשלח תשס"ה ולא עברה את ביקורת הרב.