דילוג לתוכן העיקרי

נספח (המשך): ירמיהו מול חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח)

קובץ טקסט

סיפור שלישי במקרא על עימות בין נביא אמת לנביא שקר

 

5. ההנחה הפותרת את כל התמיהות על ירמיהו

השאלות החמורות שהעלינו בסעיף הקודם ביחס לתגובותיו השונות של ירמיהו (או לחוסר תגובותיו) במהלך עימותו עם חנניה בן עזור, מוליכות אל ההנחה הבלתי נמנעת, כי ירמיהו אינו יודע שחנניה הוא נביא שקר. הוא מעלה על דעתו כי ייתכן שחנניה הוא נביא אמת שקיבל את נבואתו מאת ה'. העֶמדה שהוא מציג לפני הכהנים והעם בבית ה', הן ביחס לנבואתו הראשונה של חנניה והן ביחס לנבואתו השנייה, מבטאת את נטייתו להאמין בהיותו של חנניה נביא אמת. בכך סרות קושיות א–ג בסעיף הקודם. רק לאחר שה' התגלה לירמיהו בנבואה (בפסוקים יב–יד) והודיע לו כי חנניה שיקר, וכי דברו הפוך לדבר ה' האמתי, רק אז ידע ירמיהו שחנניה בעצם נביא שקר, ורק אז יכול היה להטיח בו את הדבר ואף לגזור את עונשו (פסוקים טו–טז, וסרה שאלה ד בסעיף הקודם).

אפשר להוכיח מתוך לשון הסיפור עצמו טענה זו, כי ירמיהו מתייחס לחנניה כנביא אמת (או לפחות כספק נביא אמת).

  1. הסיפור לכל אורכו מציג את חנניה כנביא – "חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא" (פס' א) או "חֲנַנְיָה הַנָּבִיא" (פס ה;י;יב;טו;יז).[1] גם את ירמיהו מציג סיפורנו בתואר 'נביא', וספירת הכינויים 'נביא' של כל אחד משני האישים המתעמתים מורה על שוויון: שש פעמים מכונה כל אחד מהם 'נביא'. מסתבר שדבר זה מכוון, והוא נועד לבטא את תחושת השוויון שחש ירמיהו ביחס לחנניה: הוא חש שחנניה 'נביא' כמותו.[2] מפסוק א, שבו דובר ירמיהו בגוף ראשון, נראה כי חנניה הוא נביא המוכר לו מן העבר: "אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן".
  2. לא רק בפסוק א מכנה ירמיהו את חנניה 'נביא'. אף בדבריו לחנניה עצמו בהמשך הסיפור הוא מתייחס אליו כנביא: "יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה'..." (ו). אילו היה ירמיהו יודע בוודאות שחנניה הוא נביא שקר, לא היה מוסיף את המילים 'אֲשֶׁר נִבֵּאתָ'.
  3. בפסוק ח משווה עצמו ירמיהו לחנניה במילים מפורשות: "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ..." כאן מדבר ירמיהו בנביאי האמת שפעלו בדורות הקודמים. באמרו "לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ" הוא מכליל את עצמו עם חנניה כחוליה בשרשרת הנביאים, ובכך הוא מכיר בחנניה כעמיתו לנבואה.[3]

והנה במקומות אחדים בספרות חז"ל מובעת הדעה כי עד לסיפורנו, חנניה אכן היה נביא אמת. וכך נאמר בספרי דברים (פרשת ראה פסקה פד):

אמר רבי עקיבה: חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה (– לרשות נביא עבודה זרה הנותן אות ומופת שמתקיימים, כנאמר בדברים י"ג, ג "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ..."). הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה, וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור.[4]

חנניה בן עזור לא  נזכר עד עתה כלל במקרא, ובכן מניין לו לרבי עקיבא, שהיה נביא אמת בתחילה וחזר להיות נביא שקר?[5] דבר זה למד ר' עקיבא מסיפורנו עצמו, מתוך יחסו של ירמיהו לחנניה כנביא אמת, ודאי על סמך היכרות קודמת עמו. אך הנה בסיפורנו מתגלה ה' לירמיהו ומבשר לו כי בפעם הזאת שיקר חנניה, ואם כן הוא 'חזר להיות נביא שקר'.

הנחה זו, שחנניה היה נביא אמת בעבר, היא מפתח להבנת סיפורנו כולו ולהסרת התמיהות העולות ממנו.

 

6. בין נבואת חנניה לנבואתם של נביאי השקר בפרק כ"ז

המפרשים לא הלכו בדרך זו שבה פירשנו. פתרון זה, ולפיו ירמיהו האמין לנבואת חנניה, נראה בעיניהם בלתי אפשרי: הרי ירמיהו יודע על עצמו שהוא נביא אמת, ונבואת חנניה סותרת את נבואתו שלו, ואם כן ירמיהו צריך היה להסיק כי נבואת חנניה היא בהכרח נבואת שקר.

אלא שאם כך, חוזרת השאלה: מדוע בפרק כ"ז האשים ירמיהו את כל החולקים על נבואתו שהם נביאי שקר, בלא כל פקפוק או שהייה, ואילו כאן נזקק ירמיהו לנבואה מאת ה' כדי לדעת זאת?

 

כדי לענות על שאלות אלו ולאשש את דברינו בסעיף הקודם, עלינו להשוות את נבואתו של חנניה בן עזור לנבואתם של נביאי השקר האנונימיים בפרק כ"ז. השוואה זו תלמדנו שנבואתו אינה כנבואתם, והבדלים עקרוניים אלו בין הנבואות הם שגרמו לירמיהו להתייחס לנבואת חנניה כנבואה אפשרית:

א. אופק הזמן של כל אחת מן הנבואות

נביאי השקר בפרק כ"ז ניבאו:

כ"ז,        טז           הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה.

חנניה, לעומתם, ניבא:

ג              בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה'...

בהכירנו את הרקע ההיסטורי והפוליטי של נבואת ירמיהו בפרק כ"ז (ראה ראש סעיף 2), הבדל זה בין שתי הנבואות הוא בעל משמעות דרמטית. נביאי השקר בפרק כ"ז תמכו ביציאה מיידית למרד בנבוכדנאצר, שהרי זו הייתה השאלה המעשית שעמדה על הפרק באותה התכנסות של שליחי מלכי המדינות השכנות בירושלים. נביאי השקר צידדו במרד עכשיו, והנבואה על השבת כלי בית ה' "עַתָּה מְהֵרָה", לא הייתה אלא הבטחה בסגנון עקיף כי המרד יצליח ויביא במהרה למפלת בבל.

חנניה, לעומתם, צופה את נפילת בבל רק בעוד שנתיים ימים, כדבריו בנבואה השנייה:

יא           כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם.

זוהי הבטחה לעתיד, ומשמעות הדבר בפועל היא שעתה אין להעלות על הדעת כל מרד בנבוכדנאצר, שכן זהו שלב מוקדם מדי. יש להיאזר בסבלנות ולהמתין לנפילת בבל בעוד שנתיים.[6]

נמצא שמבחינה מעשית, חנניה אינו חולק על הוראת ירמיהו, ושניהם מסכימים שבשעה הזאת יש לתת את הצוואר בעול מלך בבל ולא למרוד בו.[7]

ב. היחס של כל אחת מנבואות השקר לנבואת ירמיהו

כפי שאמרנו, נביאי השקר שעמם התעמת ירמיהו בפרק כ"ז חלקו על ירמיהו מחלוקת חזיתית מהו המעשה שיש לעשותו בשעה זו, אם למרוד בבבל או לתת את הצוואר בעולה. שתי הנבואות מכחישות זו את זו, ועל כן כל אחד משני הצדדים טוען, במשתמע או בפירוש, כי הצד האחר הוא השקרן.

לא כן חנניה בן עזור: לא זו בלבד שנבואתו אינה סותרת את נבואת ירמיהו במה שנוגע לשעה זו, אלא שהיא מסתמכת על נבואת ירמיהו מבחינת תוכנה וסגנונה, ובכך מכירה נבואת חנניה בנבואת ירמיהו שהיא נבואת אמת, ובהיות ירמיהו נביא אמת.

הסתמכות זו של חנניה על נבואת ירמיהו מתבטאת מבחינה מילולית כבר בנבואתו הראשונה, כשחנניה חוזר פעמיים על הצירוף "עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" הן בראש נבואתו והן בחיתומה. נביאי השקר בפרק הקודם צוטטו בפי ירמיהו כאומרים "לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל" (פסוקים ט ו-יד). השימוש בביטוי "עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" בפי חנניה לקוח מנבואת ירמיהו בפרק הקודם, שבה הוא חוזר על ביטוי זה כלשונו שלוש פעמים (ז; יא; יב), ושם הוא גם מסמל אותו בעול ממשי שאותו הוא שם על צווארו במצוות ה'.

הסתמכותו של חנניה על נבואת ירמיהו מתבטאת בדרך מובהקת עוד יותר בנבואתו השנייה, שבה הוא עושה מעשה סמלי נבואי המתבסס ישירות על המעשה שעשה ירמיהו בפרק כ"ז:

                   י              וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

                   יא           וַיֹּאמֶר...כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם.

במעשהו זה ובדיבור הבא לאחריו, בונה חנניה את נבואתו על בסיס נבואתו של ירמיהו. הוא אינו מתנגד לה חזיתית על ידי שלילתה, אלא ממשיך אותה ומעדכן אותה, כביכול על פי נבואה עכשווית שקיבל זה עתה מאת ה'.[8]

ג. סגנון, מבנה, ומעשה סמלי

בניגוד לנבואתם של נביאי השקר בפרק כ"ז, כפי שהיא מצוטטת בפי ירמיהו, הנאמרת בסגנון לקוני – נבואת חנניה היא בעלת מאפיינים של נבואת אמת. הן סגנון נבואתו המילולית של חנניה, הן המבנה שלה והן המעשה הסמלי שעשה, אופייניים לנביאי האמת במקרא, ועל כן יש בהם כוח שכנוע רב.

חנניה פותח את נבואתו הראשונה (פסוק ב) במילים "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", והיא פתיחה אופיינית לנבואתם של נביאי האמת והצדק. נאומו הנבואי של חנניה (פסוקים ב–ד) בנוי במבנה כיאסטי ברור ומשוכלל, המעיד על השקעה שהשקיע חנניה בניסוח הנאום, כדרכם של נביאי האמת והצדק.[9] אף המעשה הסמלי והפירוש הנסמך אליו, מזכירים מעשים סמליים דומים של נביאי האמת והצדק[10]

 

לאחר שעמדנו על אופייה השונה של נבואת חנניה בהשוואה לנבואתם של נביאי השקר בפרק כ"ז, ובצירוף להנחה שעליה עמדנו בסעיף הקודם, שירמיהו הכיר את חנניה בעבר כנביא אמת – אין לתמוה על כך שירמיהו התייחס באמון מסוים לדבריו.

 

אלא שעדיין נשאלת השאלה: הרי נבואתו של חנניה סותרת את נבואתו של ירמיהו, אמנם לא בשאלה מעשית הנוגעת לשעה זו, אלא ביחס למה שצפוי להתרחש בעוד שנתיים. ואם כן כיצד העלה ירמיהו על דעתו שחנניה הוא נביא אמת – דבר המוביל למסקנה כי נבואתו שלו נבואת שקר היא!

את התשובה על כך עונה ירמיהו עצמו בדבריו בפסוקים ז–ט. פסוקים אלו הובנו בדרך כלל כטענה של ירמיהו כנגד חנניה: השקר בנבואתך ייוודע בעוד שנתיים, כאשר נבואתך לא תתקיים. אולם כאמור בסעיף הקודם, ירמיהו עצמו אינו יודע שחנניה משקר, והוא דווקא נוטה להאמין כי אכן קיבל נבואתו מאת ה'. על כן עליו להסביר מדוע אין בכך הוכחה לכך שנבואתו שלו נבואת שקר. לפיכך יש לבאר את דבריו כדברי הגנה שהוא מגן על עצמו באוזני העם, לבל יחשבו כי בקבלתו את דברי חנניה הוא מודה כי הוא עצמו נביא שקר.

טענתו של ירמיהו היא אפוא כי רק "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם" דבריו חייבים להתקיים, ואילו הנביא המנבא למלחמה ולפורענות, כמוהו עצמו, אין דבריו חייבים להתקיים, מפני שאפשר שה' ניחם על הרעה. ועל כן מזכיר ירמיהו את הנביאים בדורות הקודמים "מִן הָעוֹלָם", אשר ניבאו "לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר" – והרי לא תמיד התקיימו דבריהם, ובכל זאת אינם נביאי שקר, שכן לאחר שנאמרה נבואת הפורענות מפיהם, ניחם ה' על הרעה מסיבות שונות.

בדברים אלו מסביר ירמיהו כי אין בהכרח סתירה בין היותו נביא אמת להיותו של חנניה גם כן נביא אמת: אפשר שה' גזר גלות ממושכת לשניים או שלושה דורות, כפי שאמר עד עתה לירמיהו, וכעת החליט שלא להביא את כלי המקדש הנותרים לבבל, ואף לקצר את הפורענות שגזר על עמו לשנתיים ימים מעתה. ה' בחר לעדכֵן את נבואת ירמיהו דווקא באמצעות נבואת "חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן". מצב דברים כזה אינו פוסל את ירמיהו כנביא אמת, והוא מעמיד הן את ירמיהו והן את חנניה כנביאי אמת.

 

7. 'הסיטואציה המביכה' כחיזוק למעמדו של ירמיהו כנביא אמת

נותרה עוד שאלה שיש לדון בה: מדוע מאפשר ה' את מרווח הזמן הזה שבו מתייחס ירמיהו לחנניה כנביא אמת או כספק נביא אמת? לכאורה, היה ראוי שה' יגלה את אוזנו של ירמיהו מראש כי חנניה עומד לנבא נבואת שקר בחצר המקדש ולהזהירו כי יהא עליו להתנגד לנבואתו מראשית הופעתה. למצער, היה ה' צריך לנבא את ירמיהו כבר בשעת העימות, בעת התרחשותו בחצר המקדש "לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם", ולומר לירמיהו את מה שאמר לו לבסוף (בפסוקים יג–יד), וכך היה ירמיהו הודף את נבואת חנניה עוד באותה שעה שהלה נשא אותה בפומבי.

הסיטואציה שבה נמצא ירמיהו בסיפורנו היא סיטואציה מביכה, שבה הוא נאלץ 'לתרץ' את עצמו, לגונן על מעמדו וליישב את הסתירה שבין נבואתו לנבואת חנניה, כדי שלא ייחשב בעיני העם כנביא שקר, עד שלבסוף מתגלה לו בדבר ה' שחנניה הוא נביא שקר. האם סיטואציה זו אינה מחלישה את מעמדו בעיני העם?

באמת, ההיפך הוא הנכון! רק נביאי השקר, שנבואתם היא תוצר של אידיאולוגיה פוליטית שלהם או של אדוניהם, רק הם בטוחים בנבואתם ואינם יכולים להסתפק בה בשום תנאי. נביא האמת, לעומת זאת, אינו אומר את דברי נבואתו מתוך השקפת עולמו הפרטית, אלא מחמת דבר ה' הניתן לו, המחייבו לפרסמו ברבים. ואדרבה: לפעמים דבר ה' זה הפוך למשאלת לבו של הנביא ולהשקפותיו האישיות.

דווקא היסוסו של ירמיהו ביחס לנבואת חנניה מגלה שאין הוא מזוהה עם נבואתו כאילו היא 'שלו'. דבר ה' בפי ירמיהו תלוי בנותנו, וירמיהו תלוי בהתגלות ה' אליו. דבר זה הוא מסימניו של נביא האמת.[11]

שובו של ירמיהו לאחר זמן אל חנניה, רק לאחר שה' התגלה אליו וגילה את אוזנו כי הלה שיקר, מוכיחה כי ירמיהו תלוי בה' ואינו עומד ברשות עצמו.[12] נבואתו על התמשכות הגלות ועל לקיחת כלי ה' הנותרים בבלה, והטפתו לתת את הצוואר בעול מלך בבל, אינה נובעת מהשקפה פוליטית "פרו בבלית", ולא מתוך ראיית שחורות של מי שאין בו אהבה מספקת לבני עמו. דבריו של ירמיהו הם נבואה מאת ה', ואין הוא בן חורין להעלימה מישראל. אולם אם מסתמנת האפשרות שה' חזר בו מן הפורענות, יהיה ירמיהו הראשון שישמח על כך, ויאמר בפה מלא 'אמן'.

 

8. ההבדלים בין שלושת הסיפורים[13]

כפי שציינו בראש נספח זה, שלושה סיפורים הם במקרא שבהם מתואר עימות ממשי בין נביא אמת לנביא שקר:

סיפור א – סיפור העימות בין איש הא-לוהים מיהודה לנביא הזקן בבית אל – מל"א י"ג.

סיפור ב – סיפור העימות בין מיכיהו בן ימלה לצדקיה בן כנענה – מל"א כ"ב.

סיפור ג – סיפור העימות בין ירמיהו לחנניה בן עזור – ירמיהו כ"ח.

בין שלושת הסיפורים כמעט ולא קיים מכנה משותף, מלבד דבר זה עצמו, שבמוקד שלושתם ניצבים זה מול זה נביא אמת ונביא שקר ונבואותיהם סותרות זו את זו. מכנה משותף זה הוא כמובן רחב ועקרוני, ויש בו כדי ללמד דבר על מהותן של נבואת אמת ונבואת שקר ועל מהות העימות ביניהן. ברם בפרמטרים מרכזיים מאוד, גם כאלה הקשורים לעימות עצמו שבין הנביאים, נבדלים הסיפורים זה מזה. נביא להלן כמה דוגמות לאופיים השונה של הסיפורים:

  1. נושא הסיפור – העימות בין נביא האמת לנביא השקר תופס אמנם מקום חשוב בסיפור א ובסיפור ב, אולם לא זהו נושא הסיפור. הנושא של סיפור א הוא המאבק הנבואי בקיומו של אתר הפולחן בבית אל מראשית הופעתו, והקשיים הכרוכים במאבק זה. העימות בין הנביאים ממחיש את הקשיים שעמם מתמודדת ההשגחה הא-לוהית בשלילת פולחן בית אל. נושאו של סיפור ב הוא בחירתו של אחאב לצאת למלחמה שתחרוץ את גורלו למות בה, כעונש על חטאיו השונים. העימות בין הנביאים נועד להעמיד את אחאב בפני האפשרות ובפני הצורך להכריע את גורל עצמו, ולהצדיק בדרך נוספת את עונשו. לעומת אלו, נושאו של סיפור ג הוא עצם העימות בין נביא האמת לנביא השקר והדרך להכרעתו. נראה כי עימות זה, בשעה שהוא מתרחש, אינו משרת כל מטרה מחוצה לו, שהרי שאלת המרד בבבל כבר הוכרעה (ראה הערה 6), ובלאו הכי אין כל ויכוח בשאלה זו בין חנניה לירמיהו.
  2. נושא העימות ומשמעותו – העימות בין הנביאים בסיפור א עוסק במעמדה של בית אל, ובמעמד פולחנה באותה שעה: איש הא-להים נצטווה להחרים את העיר ואת יושביה החרמה סמלית, באמצעות הימנעות פומבית מלאכול ולשתות בה כל מאכל או משתה. הנביא הזקן יוצא לסכל החרמה זו, ולהשיב לבית אל את איש הא-לוהים, ויחד עמו את ערכה המקודש של בית אל בעיני א-לוהים ואדם.[14] העימות הוא אפוא סביב נושא דתי-פולחני. העימות בסיפור ב סובב סביב שאלה פוליטית-צבאית מעשית הנוגעת לשעה זו: האם לצאת למלחמה ברמות גלעד כנגד ארם, או להימנע מכך. ההכרעה בשאלה זו היא בעלת השלכות על גורלו של אחאב: האם ימות כבר עתה כעונש על חטאיו, או שמא יקבל ארכה. בסיפור ג העימות הוא סביב שאלה פוליטית-היסטורית עתידית, הנוגעת לעתידה של יהודה, כמו גם לעתידם של כל העמים באזור: מתי יגיע זמנה של נפילת בבל ושחרור יהודה ושאר העמים משעבודה – האם בעוד שנתיים או שמא בעוד כשבעים שנה. עימות זה – אין לו השלכות מעשיות בשעה זו, אך הוא משפיע על מצב-הרוח הלאומי, ויכולות להיות לו תוצאות מעשיות בעתיד. נראה שמשמעותו של סיפור העימות הזה היא בעצם קיומו – באתגר שהעימות מעמיד בפני גורמים שונים להבחין בין נבואת אמת לנבואת שקר.
  3. אופי העימות בין הנביאים וכיצד מתייחס כל נביא לעמיתו – נראה כי בסיפור א הנביא הזקן אינו מעריך את איש הא-לוהים כנביא אמת, ולדעתו, ספק אם קיימת בכלל נבואת אמת בעולם.[15] איש הא-לוהים, לעומת זאת, מתייחס אל הנביא הזקן כנביא אמת ומאמין לדבריו. ניתן לומר כי כל אחד מן השניים מודד את זולתו במידה שבה הוא מודד את עצמו. העימות בין השניים 'אינטימי', ללא קהל שומעים, והמשתה המשותף של שני הנביאים בביתו של הנביא הזקן מבטא יחס חיובי ביניהם. אולם מאידך, המשתה המשותף הזה נעשה בכחש ובמרמה והוא מהווה הכשלה שמכשיל הנביא הזקן את איש הא-לוהים על מצוות ה' שציווהו. סיטואציה זו מבטאת היטב את הסתירה בין אופיו הנינוח של האירוע לבין משמעותו החמורה והרת האסון.

בסיפור ב שולל כל אחד משני המתעמתים את היותו של רעהו נביא אמת: מיכיהו בנאומו הגדול האשים בפירוש את נביאיו של אחאב (ואת צדקיה בן כנענה בראשם) כי רוח שקר בפיהם,[16] ובסוף העימות הוא מבטיח לצדקיה כי ביום שבו תתגשם נבואתו הוא יבוא חדר בחדר להיחבא. ואילו צדקיה, לאחר שהיכה את מיכיהו על הלחי שאל אותו בסרקזם: "אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?!" (פסוק כד). אין כבוד ואין אפילו יחס ענייני קר בין שני המתעמתים, אלא ההפך מכך: ניתן לומר כי זהו עימות רווי מתח ואלימות.

בסיפור ג, חנניה בן עזור בונה את נבואתו (על שני חלקיה) על נבואת ירמיהו, כעדכון של נבואת ירמיהו, ובכך הוא מודה במשתמע כי ירמיהו נביא אמת הוא.[17] ירמיהו, אף הוא מתייחס אל חנניה כנביא אמת כפי שפירשנו בסעיפים הקודמים. האלימות שהפגין חנניה אינה פוגעת בגופו של ירמיהו ואף אינה סותרת את האמון של חנניה בנבואתו של ירמיהו, אלא אדרבה, היא מבוססת על נבואתו. שני הנביאים מתייחסים זה לזה בכבוד בשלב זה של הסיפור.

  1. כנגד מי מפנה הסיפור את ביקורתו ומי הנענש –הביקורת בסיפור א היא על איש הא-לוהים, שנתפתה לנבואת השקר כה בקלות ועבר על מצוות ה', ובכך שיבש את כוונת שליחותו באופן חמור ומעל בתפקידו. הוא זה שנענש מיד בחומרה, ואילו הנביא הזקן שהכשילו, עובר לעינינו המשתאות שינוי אחר שינוי, ומתמסר בהדרגתיות לתפקיד החדש שמייעדת לו ההשגחה הא-לוהית: מילוי מקומו של איש הא-לוהים בשליחות כנגד בית אל.

בסיפור ב הביקורת היא כמובן על אחאב שנענש בעונש מיתה (ובמידת מה גם על יהושפט). ובאשר לשני הנביאים המתעמתים, הם נעלמים עם סיום עימותם מנגד עינינו, ואין אנו יודעים מה עלה בגורלם לאחר יום המלחמה היחידי שבסופו מת אחאב. אך העובדות המתוארות בעימות עצמו הן, שעל מיכיהו נביא האמת לשלם מחיר על עמידתו מול נביאי השקר: הוא סובל אלימות מצדו של צדקיהו, ונכלא בבית כלא בפקודתו של אחאב.

בסיפור ג הביקורת היא על חנניה בן עזור, שבסיום הסיפור נענש בעונש מיתה בידי שמיים על נבואת השקר שלו. אין בסיפור זה ביקורת על ירמיהו, שבמהלך העימות ביניהם התייחס באמון (מסויג) לנבואתו של חנניה, מטעם שהוסבר בעיוננו לעיל.

 

ההבדלים המשמעותיים שהצבענו עליהם כאן בין שלושת הסיפורים (וכמובן ישנם הבדלים נוספים), מביאים אותנו למסקנה כי שלושת הסיפורים אינם מהווים 'סוג ספרותי'. אין לומר כי במקרא קיים דפוס קבוע של  "סיפור עימות בין נביא אמת לנביא שקר". כל סיפור מן השלושה הוא עולם בפני עצמו, ובכל סיפור מתואר עימות בעל אופי שונה, המשרת את מטרתו הייחודית של הסיפור שבתוכו הוא מופיע.

ודווקא משום כך, ראוי לציין את המסקנות המשותפות העולות מתוך שלושת סיפורי העימות הללו. מסקנות אלו, ככל שישנן כאלו, נובעות ממהות העניין – מעצם ההתנגשות בין נבואת אמת לנבואת שקר ובין נביא השקר לנביא האמת.

9. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פ"ה, יב)

נציב בזאת שלוש מסקנות העולות משלושת הסיפורים כאחד. שלושתן משתלשלות זו מזו, ויש בהן כדי ללמדנו על דרכה של האמת להתגלות.

א. שלב הספק – הקושי להבחין בין נביא האמת לנביא השקר

בשלושת הסיפורים, ההבחנה בין נביא האמת לנביא השקר אינה פשוטה ואינה חד-משמעית, וגם אנשים צדיקים וראויים נכשלים בה.

סיפור א וסיפור ג מלמדים על קרבה מפתיעה בהקשר הזה: בשניהם, מי שאינו מבחין בנביא השקר הוא דווקא נביא האמת העומד מולו! ואף הסיבות לכך דומות בשני הסיפורים: נביא האמת, דווקא בשל היותו תלוי בדעת משלחו, וכיוון שאינו מזוהה באופן אישי או פוליטי-אידיאולוגי עם תוכן נבואתו, נוטה להאמין כי נבואת הפורענות שבפיו התחלפה בנבואה הפוכה, שבה ניחם ה' על הרעה, ונבואה הפוכה זו ניתנה ביד שליח אחר אשר נשלח לעדכן את נבואתו שלו.

בסיפור ב אין הדבר כן: מיכיהו אינו מתלבט כלל בהיותו של צדקיה נביא שקר, והוא אף אומר זאת בדרכים שונות. הטעם לוודאותו הוא פשוט: נבואותיהם של השניים סותרות זו את זו ללא כל דרך ליישב ביניהן. שניהם אומרים דבר והיפוכו ביחס לשאלה העומדת על הפרק באותה שעה עצמה: האם לעלות למלחמה לרמות גלעד או לחדול. מיכיהו, שיודע בעצמו שהוא נביא אמת, יודע ממילא שמי שאומר ההפך מנבואתו הוא נביא שקר.

ברם גם בסיפור זה אין ההבחנה בין הנביאים פשוטה: ידיעתו של מיכיהו אינה נחלת הכול: אין אנו דנים עתה על אחאב, שבחר לדחות את נבואת מיכיהו ולקבל את נבואת צדקיה מתוך יחסו המורכב לנבואה כדבר בלתי מחייב.[18] אולם יהושפט המלך הצדיק, הדורש את דבר ה' ומאמין לנביאיו, מדוע הוא יצא למלחמה זו, שמיכיהו נביא האמת מתנגד לה? לשאלה זו הקדשנו את עיון יח בסדרה האחרונה – "יהושפט" – וענינו כי מרגע הופעתו של צדקיה בן כנענה לפני המלכים בשער שומרון, כבר לא היה יהושפט בטוח מי מבין שני הנביאים המתעמתים הוא נביא אמת, ומי הוא נביא שקר.[19] לפיכך שתק שתיקה של מבוכה והתלבטות לאורך כל העימות בין השניים, עד שלבסוף בחר להצטרף אל אחאב ולצאת למלחמה.

אלא שגם כאשר קיים ספק של ממש בין נביא אמת לנביא שקר, בני האדם אינם בני חורין להיבטל מלהכריע ספק זה. באותו עיון טענו, כי מוטל היה על יהושפט להכריע את הספק שנסתפק בו בין שני הנביאים, ועמדנו על דרכים אחדות שבהן היה עליו לנקוט, אשר היו מסייעות לו בהכרעת ספק זה. מפני שלא עשה כן, הופך הסיפור אודותיו (ועוד יותר, הסיפור המקביל בספר דברי הימים) לסיפור ביקורתי ביחס אליו.[20]

דברים אלו נכונים ביתר תוקף ביחס לאיש הא-לוהים שבא מיהודה: היה עליו לשקול בדרכים שונות ולברר האם הנביא הזקן העומד למולו ומצווהו לעבור על מצוות ה' הוא נביא אמת. משלא עשה כן – נענש.[21]

חלק מן השיקולים שהעלינו ביחס לאפשרות ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר אמנם תקפים גם בסיטואציה שבה עמד ירמיהו.[22] אלא שבעימות שבין ירמיהו לבין חנניה לא עמדה שום שאלה מעשית להכרעה, ועל כן התביעה מירמיהו לבדוק את נבואת חנניה אינה חזקה כמו זו שעמדה לפני יהושפט, וודאי לא כזו שעמדה לפני איש הא-לוהים.

ועל אף הדברים הללו, אנו חוזרים לטענה שבראש דברנו: שלושת הסיפורים מלמדים כאחד כי ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר אינה פשוטה כלל ואינה ניכרת לעין. אדרבה, נביאי השקר 'המוכשרים', כמו שהיו שלושת נביאי השקר שאנו עוסקים בהם, ידעו להציג את נבואתם בדרכים שהיו אופייניות גם לנביאי האמת, ולשכנע את רואיהם ואת שומעיהם כי הם נביאי אמת. ולא רק את התמימים שבהם, אלא אף את הביקורתיים והישרים שבהם, ואפילו את נביאי האמת שעמדו למולם הצליחו להטעות.

ב. שלב ביניים – ניצחון זמני לנביא השקר

כתוצאה מן המכנה המשותף הקודם – מיכולתם של נביאי השקר להטעות את העומדים מולם לחשוב שהם נביאי אמת ולהאמין לדבריהם, אנו עוברים למכנה משותף נוסף לשלושת הסיפורים: בשלושת הסיפורים ניצחו נביאי השקר בעימות שהיה להם עם נביאי האמת! שלושת נביאי השקר השיגו את מטרתם, שלמענה בדו מלבם נבואת שקר:

הנביא הזקן מבית אל ניצח את איש הא-לוהים, ובאמצעות נבואת השקר שלו כפה על איש הא-לוהים את החזרה לבית אל ואת הסעודה בביתו, ובכך ביטל את תוקף נבואתו הקודמת של איש הא-לוהים בבית אל, במה שנוגע להחרמת העיר בשעה זו.

צדקיה בן כנענה ניצח את מיכיהו בן ימלה, ושכנע את אחאב ואת יהושפט לעלות למלחמה ברמות גלעד כדבריו.

חנניה בן עזור ניצח את ירמיהו, ושכנע את העם ואת הכהנים שנכחו בבית ה' בעת עימותו עם ירמיהו, כי בעוד שנתיים ימים תיפול בבל, ישתחררו העמים המשועבדים לה, וכלי בית ה' ישובו למקומם.[23]

אלא שמכנה משותף זה אינו אלא מחצית התמונה.

ג. שלב הסיום – האמת יוצאת לאור ודבר ה' יוצא מחוזק עוד יותר 

בשלושת הסיפורים מוכח לבסוף כי ניצחון נביא השקר היה קצר, ולעתים קצר ביותר, וכי עוד בגבולותיו של הסיפור עצמו שבו מתואר העימות בין הנביאים, נתאמתה נבואת האמת ואף זכתה לחיזוק, וכך נתברר בוודאות מי הוא נביא השקר ומי הוא נביא האמת.

בסיפור א נתגלה הדבר במהירות הרבה ביותר: עוד בשבתם אל השולחן, מתגלה ה' לנביא השקר ושולח אותו לבשר לנביא האמת את עונשו. ההטעייה מתבררת עוד באותו יום לא רק לאיש הא-לוהים, אלא גם לאנשי בית אל (שם פסוק כו). נבואת האמת על בית אל מתחזקת, משום שהפעם מאשר אותה ואף מרחיבה הנביא הזקן עצמו שהיה נביא המקדש בבית אל. עתה הוא נכנס מתוך בחירה לתפקידו של איש הא-לוהים, כממלא מקומו בשליחות הא-לוהית לבית אל.[24]

בסיפור ב מתגלה קיומה של נבואת האמת תוך זמן קצר, במלחמה הנערכת בניגוד לנבואתו של מיכיהו, ומסתיימת בסוף יומה הראשון במותו של אחאב ובשובם של הצבאות בשלום כפי שניבא. החיזוק לנבואת מיכיהו הוא באופן קבורתו של אחאב, בדרך שבה מתקיימות של נבואות קודמות ביחס לאחאב – "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר" (פסוק לח).[25]

בסיפור ג מתברר שאין צורך לחכות שנתיים ימים עד להתבדות נבואתו של חנניה, וודאי שלא שנים רבות יותר עד להתקיימות נבואתו של ירמיהו; זמן קצר לאחר פרידתם של השניים מתגלה ה' לירמיהו, ומודיעו כי שקר היה בפיו של חנניה. בדבריו לירמיהו, מחזק ה' את נבואתו שנפגעה מתגרת ידו של חנניה ומקצין אותה: "מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל...עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל..." (יג–יד). ירמיהו פונה לחנניה, מאשימו כי "לֹא שְׁלָחֲךָ ה', וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר", וגוזר את עונשו למות עוד באותה שנה. בחודש השביעי של אותה שנה, כחודשיים אחר העימות ביניהם, מת חנניה, וכך מתפרסם ברבים כי חנניה היה נביא שקר שנענש על פי דברי ירמיהו נביא האמת.

 

משלושת הסיפורים הללו מתברר אפוא, כי על אף הקושי האובייקטיבי להבחין בשעת העימות בין הנביאים מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר, ועל אף שנביאי השקר מצליחים לעתים לסחוף אחריהם אישים שונים, ולהערים קשיים חמורים על נושאי דבר ה' בעולם – לא ייטוש ה' את השליחות שמסר ביד נביאי האמת והצדק.

בבוא הזמן, כשיצא דבר ה' לאור עולם ואמת מארץ תצמח, יתברר כי הספקות והמכשולים שהעמידו נביאי השקר כנגד נושאי דבר ה' יצרו אפקט נגדי: הם העצימו את דבר ה' וחיזקו את המסר שה' הוא "הא-ל הנאמן, האומר ועושה, המדבר ומקיים, שכל דבריו אמת וצדק",[26] ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם כי הוא "הא-ל הנאמן בכל דבריו".

 

תם ונשלם / שבח לא-ל בורא עולם

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

 

 

 

          

 

 

 

 

 

[1] המפרשים העירו שהתואר 'נביא' ניתן במקרא לכל מי שזהו 'מקצועו', אף אם הוא נביא שקר. עמדו על כך במקומנו רבי יוסף כספי בביאורו לפסוק א, ור"י אברבנאל בביאורו לראש פרקנו. אף במל"א י"ג מכנה הכתוב תדיר את נביא השקר מבית אל בתואר 'נביא', וראה דברינו שם בעיון ג סעיף 1א ובהערה 3 שם, שבה הבאנו כמה מראי מקום מן המקרא לתופעה זו, וכן את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ב, לב) ורמב"ן (בפירושו לדברים י"ג, ב). מסיבה זו מקפיד תרגום יונתן לתרגם בכל פעם שחנניה מכונה נביא – "נביא שקרא".

[2] א. בחינת מספר ההופעות של שמות המתעמתים דווקא מעלה חוסר שוויון: שמו של חנניה מופיע תשע פעמים, ואילו שמו של ירמיהו שבע פעמים.

ב. אמנם פעמיים מכונה חנניה 'נביא' גם לאחר שמתברר לירמיהו כי הוא נביא שקר (בפסוקים טו ו-יז). ואין בכך לדחות את דברינו למעלה.

[3] למי שמוטרד מכך שהכינוי 'נביא' מופיע רק שש פעמים ביחס לכל אחד מן המתעמתים, ולא שבע כמקובל ביחס למילה המנחה, מוצע לראות בצירוף המילים "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ" את ההופעה השביעית, המשותפת לירמיה ולחנניה כאחד.

[4] הקביעה שחנניה היה נביא אמת שסרח, מופיעה גם במקבילה לספרי בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ז, ובבבלי סנהדרין צ ע"א (בשם רבי עקיבא גם כן).

[5] שאלה זו העלה א"א פינקלשטין בביאורו לספרי: "במקרא אין שום זכר לזה שהיה חנניה מעולם נביא אמת", והוא הציע פתרון לבעיה זו בכך שדברי רבי עקיבא רומזים לפאולוס שהמיר דתו לנצרות.

[6] אפשר ש"בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (פסוק א), בעת שחנניה נשא את נבואתו, שאלת המרד כבר לא הייתה מעשית. כזכור, המרד הפנימי שאותו דיכא נבוכדנאצר בבבל התרחש בסוף השנה העשירית למלכותו. מסתבר שהתכנסות שליחי המלכים אל צדקיהו הייתה בראשית השנה האחת עשרה, בחודש ניסן בשנה הרביעית לצדקיהו. ברם עד לחודש אב באותה שנה כבר חלפה ההזדמנות לצאת למרד.

בירמיהו נ"א, נט אנו קוראים על כך שצדקיהו הלך בשנה הרביעית למלכותו לבבל ועמו "שְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה". על מטרת הליכתו זאת כותבים החוקרים יאיר הופמן ופנחס ארצי (עולם התנ"ך ירמיהו עמוד 140): "אפשר שהשמועה על ניסיון ההתארגנות למרד הגיעה לאוזני מלך בבל, וצדקיה נצטווה לבוא בבלה להסביר את הרקע למפגש".

[7] מדרשי חז"ל והמפרשים שהלכו בעקבותיהם לא הבחינו בין נבואת חנניה לנבואת נביאי השקר בפרק כ"ז כפי שעשינו כאן, ואדרבה, זיהו זיהוי גמור בין הנבואות, עד כדי 'ציטוט' דברי חנניה באמצעות דברי נביאי השקר בפרק כ"ז. הנה דוגמאות:

תנחומא וירא יג: בשעה שאמר ירמיהו 'הביאו את צואריכם בעול מלך בבל...' והיה עמו חנניה בן עזור הנביא השקר והיה מתנבא טובות...אומר להם: "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" (כ"ז, טז)

ספרי דברים, שופטים קע"ח על הפסוק (דברים י"ח, כא) "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'": עתידים אתם לומר איכה נודע הדבר: ירמיה אמר 'הנה כלי בית ה' הולכים בבלה' (-פרפרזה לירמיהו כ"ז, כ"ב) וחנניה אומר: "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה " (כ"ז, טז), ואיני יודע למי אשמע...

רש"י על הפסוק בדברים שם: עתידין אתם לומר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" (כ"ז, טז) וירמיהו עומד וצווח "אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם...וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים" (שם יט) שלא גלו עם יכניה "בָּבֶלָה יוּבָאוּ" (שם כב) עם גלות צדקיהו.

זיהוי גמור זה נובע מכך שהם פירשו את המילים "עַתָּה מְהֵרָה" בדברי נביאי השקר בעזרת ציון הזמן הספציפי "שְׁנָתַיִם יָמִים" שבדברי חנניה. מקורות אלו לא הכירו את הרקע ההיסטורי המשוער להתכנסות שליחי המלכים בירושלים לתכנון מרד מיידי בבבל, שעליו עמדנו בראש סעיף 2.

[8] סיטואציה זו מזכירה מאוד את דברי נביא השקר הזקן מבית אל לאיש הא-לוהים שבא מיהודה "גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ, וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם" (מל"א י"ג, יח). בשני המקרים 'מעדכן' נביא השקר נבואת אמת שניתנה לרעהו נביא האמת. בשני המקרים הוא עושה זאת באמצעות מעשה סמלי המהפך ומְמַתק מעשה סמלי קודם שנביא האמת עשה כביטוי לפורענות. בשני המקרים השתכנע נביא האמת באמתות הנבואה ההפוכה המעדכנת כביכול את נבואתו.

[9] קשה להצביע על עוד נבואת שקר הבאה במקרא, כשהיא בנויה במבנה ספרותי משוכלל. אמנם אין להוכיח מכך שלא היו נבואות כאלה.

[10] אף צדקיה בן כנענה, במאמציו להציג עצמו כנביא אמת, פתח נבואתו במילים "כֹּה אָמַר ה'" ועשה מעשה סמלי (מל"א כ"ב, יא).

[11] דברים דומים כתבנו בסדרת העיונים "נגד מזבח בית אל וכהניו" עיון ד סעיף 6, בניסיוננו להסביר את סיבת כישלונו של איש הא-לוהים, אשר התפתה להאמין לנבואת השקר של הנביא הזקן מבית אל. סיימנו את דברינו שם באומרנו כי באופן פרדוכסלי, כישלונו של איש הא-לוהים נובע דווקא מהיותו נביא אמת.

[12] דוגמה נוספת לתלות זו של ירמיהו בנבואה מאת ה' מופיעה בפרק מ"ב: לאחר רצח גדליה, שאותו "הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ" לאחר החורבן (מ"א, יח), יראים שארית העם הנותרים בארץ מעונשו של מלך בבל, והם מבקשים מירמיהו שיתפלל אל ה' כי יורה להם, באמצעות ירמיהו, "אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ, וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה" (מ"ב, ג) – האם לרדת למצרים או להישאר בארץ. ירמיהו מבטיח להם לעשות כדבריהם (שם ד). אין בפיו תשובה מיידית שכן לא קיבל נבואה, לא לפני בואם ולא בשעת הדו-שיח עמם.

והנה נאמר שם (פסוק ז): "וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים, וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ". עשרה ימים משהה ה' את תשובתו, ומעמיד את ירמיהו אל מול שואליו במצב מביך. מדוע עיכב ה' את תשובתו לירמיהו?

התשובה שנותן ה' היא הוראה להישאר בארץ, תוך הבטחה שלא יאונה להם כל רע, ואיסור חמור לרדת למצרים. ראשי השואלים את ירמיהו, על אף שהתחייבו לעשות ככל שיורם הנביא בשם ה', ממאנים לקבל את דבריו, ומאשימים את הנביא (ב–ג) "שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לֵאמֹר, לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם. כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים...". ובכן, לדבריהם השקפתם הפוליטית הפרו-בבלית של ברוך וירמיהו היא שעומדת ביסוד התשובה שענה להם ירמיהו.

בדיוק כנגד האשמה זו, עיכב ה' את תשובתו, שהרי כדי לענות תשובה הנגזרת מהשקפת עולם פוליטית אין צורך לנביא בשהות מביכה של עשרה ימים. שהות זו מלמדת שאינו יודע מה לענות לשואליו, והוא תלוי בדעת משלחוֹ. אלא שעיכוב התשובה מצד ה' לא עזר לירמיהו בפעם הזאת.

אף עיכוב הנבואה כנגד חנניה בסיפורנו נועד לאותה מטרה.

[13] סעיף זה, וכן הסעיף הבא, מבוססים על ניתוח שלושת סיפורי העימות כפי שנעשה בעיונים שהקדשנו לאותם סיפורים, כולל העיון הנוכחי. במקום שהדבר מתבקש, נפנה למראה מקום מדויק בעיון המתאים.

[14] ראה שם עיון ד סעיפים 3–4.

[15] ראה דברינו בסדרה המתאימה עיון ד5.

[16] אמנם בנאומו זה הוא מייחס את רוח השקר לה' – "נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה", אך כבר ביארנו באריכות בעיון י בסעיפים 3–4 כי דברים אלו אין משמעם כפשט מילותיהם. כוונת מיכיהו היא כי בנבואת השקר שלהם (הנובעת מהם עצמם), משרתים נביאי השקר מטרה א-לוהית: לפתות את אחאב ללכת אל מותו.

[17] ראה דברינו בחלקו השני של סעיף 6 לעיל.

[18] ראה עיון ה5 "יחסו של אחאב לנביאים ולנבואה", ובקיצור בעיון יח הערה 13.

[19] לא כך הדבר ביחס לארבע מאות הנביאים, שנבואתם קדמה לנבואת צדקיה – ביחס אליהם לא הסתפק יהושפט שהם נביאי שקר, וטעמו של דבר זה הוסבר בחלקו הראשון של עיון ה.

[20] ראה סעיפים 5–7 שם. חז"ל בדבריהם חשפו ביקורת זו, כפי שהראינו בסעיף 7 באותו עיון, וכן בעיון יט סעיף 3.

[21] דברים אלו נידונו בעיון ד סעיף 6. וכך הדבר גם ביחס ליהושפט, ולכך הוקדש עיון יט בסדרה המתאימה.

[22] השיקולים להכרעת ספק בעימות בין נביא אמת לנביא שקר נזכרו הן במקום שהוזכר בהערה הקודמת והן בסדרה המוקדשת לפרק כ"ב בעיון יח 'יהושפט', סעיף 5. מבין כל השיקולים הנזכרים במקומות אלו תקף ביחס לירמיהו אחד בלבד: האם לנבואתו של חנניה ישנו רקע מוסרי-דתי מתאים? האם שָבו אנשי יהודה בתשובה בדרך שתצדיק את התנחמות ה' על הרעה שאמר לעשות להם?

[23] ניצחונו לשכנע את העם אמנם אינו מתואר בסיפור במפורש, אך הוא ברור: תגובותיו המתגוננות של ירמיהו ושתיקתו נוכח שבירת העול שעל צווארו לא הותירו ספק בכך שחנניה צודק. ניצחונו של חנניה כה ברור עד שאינו צריך להיאמר.

[24] ראה עיון ה "גדול הוא קידוש השם מחילול השם".

[25] ראה עיון טו "מות אחאב וקבורתו, סעיף 2, ועיון טז בסופו.

[26] מתוך ברכות ההפטרה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)