נספח 1 - י`ג המידות ודבר שבקדושה

  • הרב עזרא ביק

נספח 1 - י"ג המידות ודבר שבקדושה

סדר הסליחות וי"ג המידות אינו מופיע בתלמוד בתוך סדרי התפילה, אלא רק נרמזים בדברי אגדה (ראש השנה יז ע"ב, וראה לעיל, עמ' 13). סדר הסליחות מופיע לראשונה בסידורי הגאונים. הטור (או"ח תקס"ה) כתב בשם רב נתן גאון שאין רשות ליחיד לומר את י"ג המידות בתפילתו אלא רק בציבור. הטעם אינו מפורש בטור, אך בסידור רב עמרם גאון, שהוא מקור הפסק של רב נתן גאון, כתוב:

כי כשהציבור מתקבצין ומתענין ועושים צדקה ומבקשים רחמים ומכינים לבם לאביהם שבשמים והקב"ה מרחם עליהם ואינו מואס תפלתן של רבים ועונה אותן, שנאמר הן א-ל כביר לא ימאס, וכרת הקב"ה ברית עם משה רבינו ועם אבותינו שאינם חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית, לפיכך אין אומרים אותן אלא בצבור.

המשתמע מדבריו הוא שאמירת י"ג המידות כרוכה בברית מיוחדת בין הא-ל לבין כנסת ישראל ולכן אין היחיד יכול לאומרן.

מה יכול ליצור איסור על אמירת תפילה ביחידות? התפילות היחידות שחייבות להיאמר בציבור הן אלו שנחשבות ל"דבר שבקדושה" - "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כא ע"ב). ואכן, הרשב"א (תשובות, ח"א, סי' ריא) כתב שי"ג המידות הן דבר שבקדושה ולכן אינן נאמרות אלא בעשרה. הוא מביא ראיה לצורך בציבור מהגמרא בראש השנה יז ע"ב: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר להם כל זמן שישראל חוטאין וכו'". כלומר, מתיאור ה' כשליח ציבור, משמע שיש צורך ציבור; מתוך צורך זה הסיק הרשב"א שי"ג המידות שייכות לקטגוריה של "דבר שבקדושה", מאחר שאין בהלכה סיבה אחרת לאסור אמירת תפילה ביחיד. ואולם, נשאלת מאליה השאלה, מאיזו בחינה נחשבת אמירת י"ג המידות, שמות הרחמים של האלוקים, לדבר שבקדושה, כדוגמת קדיש וקדושה? אין באמירת המידות שום רמז למושג הקדושה וקביעת הרשב"א נראית שרירותית ובלתי מובנת.[1]

כדי להבין את מעמד י"ג המידות בתור דבר שבקדושה, אנו חייבים להבין מהו "דבר שבקדושה", ומדוע חז"ל הגבילו את אמירת דבר שבקדושה לציבור.

א. קדושה

הגמרא (ברכות כא ע"ב) קובעת: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". הגמרא לומדת דין זה מן הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, לב). ר' יונה, בפירושו לברכות, מעיר שאי אפשר להבין את ההלכה הזאת כפשוטה, שהרי:

בודאי בכלל דבר שבקדושה הוי קריאת שמע שאין לך דבר בקדושה יותר מדבר שיש בו עול מלכות שמים ואפילו הכי אינו בכלל זה הדין דמותר לקרותה ביחיד (תלמידי ר' יונה, ברכות יג ע"א בדפי הרי"ף).

ר' יונה טוען שקריאת שמע, למרות שלא מוזכר בה מושג הקדושה, אינה רק דבר שבקדושה, אלא מהוו הדוגמא המובהקת ביותר לקטגורייה זו - אין לך דבר שבקדושה גדול ממנה! אם כך, מהי הגדרת דבר שבקדושה לדעת ר' יונה?

ר' יונה משוכנע שקריאת שמע היא דבר שבקדושה מאחר שיש בה קבלת עול מלכות שמים. בכמה מקומות במסכת ברכות, קבעו חז"ל שאמירת קריאת שמע היא מעשה של קבלת מלכותו של הקב"ה. מכך מסיק ר' יונה שיש שני סוגי דבר שבקדושה, אחד שמצריך מניין עשרה ואחד שלא, אך תוכן שניהם הוא קבלת עול מלכות שמים. זהו המפתח להבנת מושג הלכתי זה.

כפי שהסברנו לאורך הספר, אין אנו תופסים את מלכותו של האלוקים רק כדבר סטטי, קבוע ומוחלט. מלכותו של ה' תלויה במעשה הקבלה שלנו, של עמו ישראל. קבלת עול מלכות שמים איננה רק מצווה שמתאימה לנו בתור נתינים, תגובה למציאות נתונה, אלא מעשה המלכה, מעשה שיוצר את המלכות. כפי שראינו, דבר זה נכון לא רק לגבי מלכות אלא לגבי כל המידות. השראת השכינה תלויה במישהו שיישא אותה, ואם אין שמו יתברך נישא בפי הנבראים, כביכול הוא אינו נוכח.

זו המשמעות של מושג הקדושה. ה' אמר לעם ישראל "ונקדשתי בתוך בני ישראל". הקדושה היא נוכחות שכינה. אין דבר נברא שיש לו קדושה מצד עצמו. רק אלוקים נקרא קדוש. למקום, לזמן ולאדם יש קדושה רק משום שהם נושאים את שם ה', את נוכחות השכינה, או ליתר דיוק, משום שדרכם שם ה' נגלה בעולם ונוכחות השכינה מתעצמת. אנו ממש יוצרים את הקדושה בנוכחותה הגלויה במעשה הברכה, באמירת יתגדל ויתקדש שמו הגדול. שמו ממש מתגדל ומתקדש בהתאם לקריאה זו, ובהתגדלות זאת מתקדש העולם. משמעות "ונקדשתי" היא ששכינה בתוך העולם תלויה בקבלה מרצון של נוכחות ה'.

תופעה זו של קדושת ה' בעולם, נקראת בפי חז"ל "שם ה'". שם הוא האופן בו נקרא מישהו על ידי אחרים. שם ה', בניגוד לאלוקים עצמו, נמצא בפיות המברכים. לכן מעשה הקדושה הוא אמירת "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". בתנ"ך תופעה זו נקראת גם "כבוד ה'", ובקדושה אנו אומרים "מלא כל הארץ כבודו". זו גם משמעות ה"מלכות", כפי שהבין אותה ר' יונה. קבלת מלכות ה' היא המעשה המובהק של קדושה, של יצירת קדושה, כפי שאנו אומרים בסוף תפילת הקדושה - "ימלך ה' לעולם אלוקיך ציון לדר ודר". לקריאת שמע, שעליה אמר ר' יונה שאין לך דבר שבקדושה גדול ממנה, נוסף משפט שמשלב את כל הביטויים האלו יחד - "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ב. מניין עשרה

ר' יונה הרחיב את הקטגוריה של דבר שבקדושה כך שתכלול גם תפילות כדוגמת קריאת שמע, אשר אינן מצריכות מנין של עשרה. אך לא הסביר מהו הקריטריון הקובע מתי דבר שבקדושה דורש עשרה ומתי לא. מדוע קדושה נאמרת בעשרה וקריאת שמע נאמרת ביחידות?

שאלה דומה שאלו הראשונים, כולל ר' יונה עצמו, בנוגע לקדושה[2] שנמצאת בברכת "יוצר אור" לפני קריאת שמע ובנוגע לקדושה דסידרא, הקדושה שבתוך "ובא לציון". יש ראשונים שהצריכו עשרה גם באמירת תפילות אלו, ופסקו שיחיד ידלג על אותם קטעים. אך רוב הראשונים פסקו, כפי שאנו נוהגים, שניתן לומר אותן ביחידות. מה ההבדל בין קדושת יוצר אור לקדושת העמידה? התשובה הבסיסית, שמופיעה בצורה זו או אחרת בספרות הראשונים, היא שבברכת יוצר אור אנו רק מצטטים פסוקים שמתארים איך המלאכים אומרים קדושה, ובתפילת שמונה עשרה, לעומת זאת, אנו מקדשים בעצמנו. ביוצר אור אנו מתארים את הקדושה, בשמונה עשרה אנו מקדשים ומגדילים אותה.

לאור מה שהסברנו, החילוק ברור. אמירת קדושה היא תהליך יצירה אמיתי, שבו אני בפועל מקדש את שם ה' ומחולל שינוי אמיתי בנוכחות השכינה בעולם. אמירת קדושה היא יצירת מרכבה לשכינה, היא מחוללת תהליך של התקדשות בתוך העולם. תפקיד זה, המתואר בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שייך רק לציבור, לגוף שמהווה יחידה של "בני ישראל". הכלי להשראת השכינה הוא כנסת ישראל ולא היהודי היחיד. התפילות שמוגדרות כדבר שבקדושה הן התפילות בהן יוצרים קדושה, מגדלים ומקדשים, ואין יוצרים קדושה בפחות מעשרה, בפחות מהגוף שמייצג את כלל ישראל.

בניגוד לכך, כשאני קורא קריאת שמע, אין אני פונה כלפי חוץ ומחולל שינוי בעולם ובנוכחות השכינה בו. אני פונה כלפי עצמי. יום יום, פעמיים ביום, אני חייב להצהיר על נאמנותי. כמובן, בכך שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, אני גם מוסיף למלכות עצמה, אך אין זו מטרת ההצהרה. בקריאת שמע אינני בא לתקן את העולם אלא את עצמי. אינני מנסה להשפיע על השכינה אלא על עצמי. במידה מסוימת, כל מצווה שאקיים תביא לידי תוספת קדושה ונוכחות שכינה, אך קטגוריית "דבר שבקדושה" מיוחדת למעשים שמכוונים באופן ישיר כלפי כבוד ה' ומלכותו; למצוות שקיומן הוא בהקדשת האדם להיות נושא הקדושה בעולם. "יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די ברא כרעותה" - היהדות מאמינה שאפשר להגדיל את שמו, את כבודו ואת מלכותו של ה' בעולם. כשאני פונה להגדיל את שמו, זהו דבר שבקדושה, ולא ניתן לעשותו בפחות מעשרה.

לאור השיעור הראשון שבו הסברנו את יסוד המידות, ברור מדוע אמירת י"ג המידות היא דבר שבקדושה. עצם אמירת רשימת מידות החסד של הקב"ה מהווה התגדלות והתקדשות של שמו הגדול בעולם שברא כרצונו. כפי שהסברנו באריכות בשיעורים אלו, מטרת הסליחות היא להגדיל את כוח החסד בעולם באמצעות הגדלת נוכחות השכינה המרחמת. אם, כפי שהסברנו את דברי ר' יונה, דברים שבקדושה מתחלקים בין אמירות מתארות ובין אמירות יוצרות, הרי ברור שי"ג המידות הן דוגמה מובהקת לאמירות יוצרות. אדרבה, כמעט אין כלל משמעות לאמירתן אם לא למטרה זו. בלי אותה יצירה, בלי אותה תוצאה של ברית, אין לנו אלא רשימה של מידות, שרשרת מילים סתמית. רק קריאתן כפי שקרא אותן ה' בהתגלותו למשה בנקרת הצור, כשנתעטף כשליח ציבור, מעניקה להן משמעות של תפילה. בניגוד לתפילת הקדושה, שהיא בעלת שתי הופעות, מתארת ויוצרת, לי"ג המידות אין משמעות, לפחות לא במסגרת תפילה, אם הן אינן מבססות בעצם אמירתן את הנוכחות של מידות החסד בהנהגת העולם.

רעיון זה עומד ביסוד מחלוקת הפוסקים בנוגע לאמירת י"ג המידות ביחידות.[3] כפי שראינו, הפוסקים מתירים אמירת נוסח קדושה אם היא נאמרת כתיאור - לדוגמא, כתיאור אמירת המלאכים. לכן פסק הרשב"א באותה תשובה שגם את י"ג המידות אפשר לקרוא ביחידות - אם קוראים אותן "דרך קריאה בעלמא". רק "דרך תפילה ובקשה" אסורה אבל בדרך של קריאת פסוק מותר. כדי להבטיח שהיחיד אכן קורא את י"ג המידות כפסוקים ולא כתפילה (כלומר, לפי הסברנו, כציטוט או תיאור ולא כהמלכה והקדשה), יש שהמליצו לקוראן בטעמי קריאת התורה (תרומת הדשן סי' ח), שאז "הוי כתינוקות הקוראים פסוקים בתורה". ואולם הב"ח (סי' תקס"ה) חלק על היתר זה, כיוון שבפועל אי אפשר לומר את המידות בלא להתכוון לתפילה ולבקשה, ולכן ברור שעיקר כוונת המתפלל לבקש רחמים. אין זה דומה לאמירת הקדושה בברכת יוצר שהיא בעצם ברכת שבח, וכחלק משבחו של בורא עולם אנו מספרים איך המלאכים משבחים אותו. בהקשר של אמירת הסליחות אין שום משמעות לדקלום מידותיו של האלוקים בלא בקשת רחמים. לכן, טוען הב"ח, עצם בקשת הרחמים באמירת פסוקים אלו של י"ג מידות היא ניסיון להפעיל את הברית.

דברים אלו מובנים היטב לאור ההסבר שהצענו לי"ג המידות. הברית של י"ג המידות אכן מבוססת על אזכור סתמי של שמות ה' בפי הבריות, בכוונת המלכה וקבלה. אם הוא מלכנו, אזי הוא מולך, ואם הוא אל רחום וחנון, אזי כך מתגלה אלוקותו. ואם כן, ברורים דברי הב"ח - הדרך היחידה לומר את המידות מבלי להיות עסוק בדבר שבקדושה היא לכוון שהוא יתברך לא יופיע עלינו ברחמים. וכי זו כוונת המתפלל בסליחות?

ג. בין דבר שבקדושה לחיי קדושה

נשאלת השאלה: אם דברים שבקדושה, כמו קדושה, קדיש, וגם י"ג המידות, הם המלכת ה' בפועל בפינו, מה ההבדל בינם לבין עצם החיים על פי התורה ובהתאם למצוותיה? בשיעור על מידת רב חסד, אמרנו שבכל מצווה שאדם עושה יש נוכחות שכינה וזו העדיפות שיש לטוב על הרע, בבחינת רב חסד, מטה כלפי חסד (לעיל, עמ' 68). יתר על כך, בשיעור על מידת אמת טענו שהתנועה של האדם, השאיפה שלו להתקרב אל האלוקים, היא היא מדת השלמות (בצורה של השתלמות), כלומר היא היא נוכחות השכינה והופעת הקדושה. חותמו של הקב"ה, מידת האמת, צומחת מן הארץ של בריאת האדם (לעיל, עמ' 78). נוצרה, אם כן, מערכת כפולה, שבה האדם הינו מרכבה לשכינה במעשיו ובחייו ברמה אחת, ובדיבורו ובתפילתו ברמה שנייה. קיים הבדל משמעותי בין הרמות, שכן בדיבור אנו אומרים שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, אך במעשים איננו דורשים עשייה במניין. בכל עבודת ה' של האדם יש מימד של מלכות שמים וביסוס הקדושה, ועצם גידול האדם והתקרבותו לאלוקים מהווים מידה אלוקית. בתחום המעשה אין דרישה דווקא לציבור. אם כן בפנינו שתי שאלות: מדוע נדרש האדם לקדש את אלוקיו בפיו דווקא? ולמה קידוש בפה מצריך מניין עשרה, בניגוד לקידוש במעשה?

התשובה לשאלות אלו תברר את היסוד של קדושה ושכינה בעולם, ותבהיר את הבעייתיות המעשית שיש בהגשמת העקרון.

האדם נברא בצלם אלוקים. פירוש הדבר הוא שלאדם יש היכולת לגדול ולהתעלות מעל לקיומו העכשווי, הטבעי, כי הפוטנציאל להיות כמו האלוקים הוא יסוד מגדיר בעצם בריאתו. האדם נברא לא כדי להיות אדם, אלא כדי להיות אלוקים, ולמרות שהוא לעולם לא ישיג את היעד ההוא בפועל, הוא מגשים את צו הבריאה בכך שהוא מתקדם ומתעלה לקראתו. התעלות זו, ההליכה והטיפוס בסולם המציאות, ההתקרבות אל האלוקים ואל האידיאל האלוקי שהוא התבנית האמיתית של האדם, היא בעצמה נוכחות השכינה בעולם. השתלמותו של האדם היא הצורה שלובשת השלמות האלוקית בתוך העולם החסר. מצד אחד, האלוקות היא תמיד מן האדם והלאה ותמיד נבדלת ונשגבת מן העולם; מצד שני, במדד התהליך, ההליכה עצמה לקראת האלוקים היא אלוקית, כי היא משקפת את השלמות בכך שהיא נשלמת לקראתה. על הפסוק "דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולא (ולו קרי) אנחנו" (תהלים ק', ג), מעיר המדרש: "הוא עשנו ולו אנחנו - ולו אנו משלימים את נפשותינו" (בראשית רבה ק, א)

ההגדרה של קדושה בהלכה היא השתייכות לה', והדוגמה המובהקת לכך הם הקרבנות. קדושת האדם גם היא השתייכות לה'. אך מהי ההשתייכות לה' של האדם? התשובה היא שהאדם מכוּון אל ה', כמו שהקרבן מכוון ומיועד למזבח. הקרבן הולך אל ה' כי הוא יינתן לה', ויעלה לריח ניחוח על גבי המזבח. האדם הולך אל ה' במובן עמוק יותר, כי הווייתו הולכת אל ה' ומתפתחת לממש את צו "בצלמנו כדמותנו". האדם אינו מכוון אל ה' בכך שהוא יינתן לה', אלא בכך שה' הוא היעד של התהוותו, או במילים אחרות, שה' הוא הצלם שבו נברא. לו אנחנו - למה? כי לו אנו משלימים את נשמתנו.

סכנה גדולה עומדת לפתחו של חזון נשגב זה. המרחק בין קדושת שכינה במעשה האדם ובין עבודה זרה הוא כקליפת השום. לומר על אדם שהוא אלוקים זו עבודה זרה; להגיד שהוא צלם אלוקים זה יסוד עבודת ה' ביהדות. בפועל, רובצת לפני עובד ה' תמיד הסכנה לעבור מן הצד האחד אל האחר, כי ברגע שהוא מתחיל להרגיש את השכינה בתוכו - וכפי שהדגשתי, השכינה זהה לעצם מציאותו כהולך ומתעלה - הוא עלול להתחיל להתייחס אל עצמו כאלוקי.

הדוגמאות ההיסטוריות לכך הן רבות. הטעות תמיד רובצת, ולא רק מפני שהרגשת נוכחות השכינה באדם מפתה אותו, אלא משום שההבדל בין שני המצבים איננו הבדל בין שני מצבים מקבילים, אלא ההבדל בין המצב בפועל עכשיו והמצב של הפוטנציאל העתידי. אני טוען שהאדם הוא באמת, כביכול, אלוקים, אבל אך ורק במבט תהליכי; כלומר, הוא אף פעם איננו אלוקים בפועל, במהותו העכשווית, הנמדדת והנשקלת במשקל הנברא, אלא רק בתנועתו והתפתחותו אל האלוקים. כיוון שקדושת האדם נובעת מהקשר הדינאמי בינו לבין היעד האלוקי, ברגע שמנתקים את הקשר אל האלוקים שברא אותו בצלמו, ברגע שמורידים אותו מן הדרך העולה למעלה, הוא שווה רק לעצמו, וזוהי כמובן מציאות חסרה ופגומה, השונה רק במידה מועטת מבעלי החיים שנבראו באותו יום. החשיבה הטבעית של האדם היא תמיד למדוד ולהעריך דברים כפי שהם עכשיו, ואילו נוכחות השכינה באדם קיימת רק בפוטנציאל, במבט שמתבונן בו בתפיסה תהליכית ודינאמית, הכולל גם את עתידו, ולא רק את הווייתו הסטטית.

אין זו רק טעות פסיכולוגית שהאדם עלול ליפול בה. האדם המתפתח יוצר קדושה, אך קדושה זו צריכה לעמוד בקשר מתמיד עם הקדושה הנשגבת מעל האדם, אחרת היא מתגשמת ונעשית רק אדם. ולכן, ביחד עם יצירת קדושה באמצעות מעשים, חייב האדם השואף להיות מרכבה לשכינה לחבר לה קדושה שמושרשת בנשגב. במילים אחרות, מעשי האדם יוצרים קדושה שמושרשת בו, ואמירת קדושה יוצרת קדושה שמושרשת באלוקים. התוכן של המעשים הוא האדם; התוכן של התפילה הוא האלוקים. בשני המקרים אני טוען שמדובר בקדושה שמתבטאת בהגדלה על ידי האדם. אך בראשון - ללא חיבור ראוי יהפוך האופי להיות אנושי; בשני, לעומת זאת, אם האדם איננו מקיים בחייו היום-יומיים שאיפה מתמדת להתקדם ולהתעלות, הקדושה תשתחרר מן האדם ותחזור לאלוקים שממנו באה. כדי שתהיה מציאות של השראת שכינה בעולם, באדם, שלימות בחסר והשתלמות מתמדת, צריך שהקדושה שיוצר האדם תתחבר לתכליתה. חיבור כזה מצריך אמירה מפורשת שמקדישה את האדם ליוצרו - "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא".

מיד נתייעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברוא את העולם. השיבה לו ואמרה, רבון העולמים, אם אין צבא ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך. ואם אין עם מקלסין למלך איזה הוא כבודו של מלך. (פרקי דר' אליעזר פ"ג)

מעשה האדם לקראת האלוקים הם חילותיו של המלך. כל מעשה וכל אדם בודד הם בעלי משמעות ועומדים בפני עצמם. שבחי האדם וההקדשה בפה הם כבודו של מלך (עיין לעיל, עמ' 22) וכבוד דורש ציבור, עם, כי אין מלך ואין המלכה בלא עם. הראשון חל בנשמת האדם, ולכן די בנשמה אחת שנבראת בצלם כדי ליצרו. השני חל בנוכחות אלוקים ממעל לאדם, ולכך דרוש בסיס לאלוקי הארץ והשמים מלכתחילה, וזהו רק כלל ישראל. שכינה שהיא האני - אני יכול ליצור, שכינה שהיא המלך רק העם יכול ליצור. נוכחות שכינה שהיא המלך בתוכי, או ההתעלות שלי שמשקפת את מלכותו הנשגבה, אפשרית רק על ידי צירוף וחיבור שני הגורמים. לכן, נשיאת השכינה על ידי האדם, מושתתת על היות האדם חלק מעם ישראל, מגוף שנושא תמיד את כבוד השכינה הנשגבת, ואז התרוממותו והתעלותו של האדם מכוונת אל היעד הנשגב שהוא מקור כל קדושה. בלי הציבור הייתה התעצמות היחיד פונה אל עבודה עצמית, אל עבודה זרה. גם בתודעת העובד, וגם במציאות המטפיזית של תיקון העולם, צריך להיות קשר הדדי בין הגדלת שמו הגדול והקדשתו בעולם לבין התקרבותו של האדם והתעלותו. יש אנשים קדושים בעולם - ועל זה אנו אומרים בברכה החותמת את הקדושה: "אתה קדוש ושמך קדוש - וקדושים בכל יום יהללוך סלה".



[1]. ולכן חולק הטור ומסיק: "ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו." הטור מניח שאין י"ג המידות בכלל דבר שבקדושה, ושאין סיבה אחרת להימנעות מאמירת תפילה ביחידות.

[2]. כלומר הפסוקים "קדוש קדוש קדוש ה' צ-באות מלא כל הארץ כבודו" ו"ברוך כבוד ה' ממקומו".

[3]. המשנה במגילה כג ע"ב מפרטת את הדברים שאין לאמרם בלי מניין עשרה. אמירת י"ג המידות אינה מופיעה ברשימה. התשב"ץ (ראש השנה יז ע"ב) מסביר שהמשנה מנתה רק אמירות חובה, מתיקון התפילה. י"ג המידות, ואמירת הסליחות בכלל, אינן חובה אלא המלצה של האלוקים למשה. מכל מקום אין היתר לאמרן אלא כדרך שהראה הקב"ה למשה בנקרת הצור, וזה כולל גם ציבור, כפי שנרמז במילים "נתעטף כשליח ציבור".