דילוג לתוכן העיקרי

משפטים | נעשה ונשמע

הרב אהרן ליכטנשטיין
01.02.2003
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בפרשת משפטים תשס"ג, וסיכומה לא עבר את ביקורת הרב

בכל שנה, נהוג ש'משנכנס אדר מרבים בשמחה' ומאז ראש החודש מתחילים בחגיגות לקראת פורים. לכן, השנה לכאורה יש בעיה, כיוון שלא ברור כיצד יש להתנהג באדר א', שייתכן שהוא חודש העיבור בלבד? נדמה, שסיטואציה זו מאפשר לנו לברר את יחסנו הכללי לחודש העיבור.

ניתן לומר, שבחודש העיבור אנו זוכים לתחושת התעלות והתחדשות שלא הייתה קיימת בשנה רגילה. יש להרגיש, שזכינו בחסדי שמיים לכך שהתארך הזמן והתארכו החיים. מכאן, שחודש העיבור הוא פרק זמן שיש בו כוח להגביר כמותית וגם איכותית את תחושת התנופה בלימוד. בהקשר זה, ייתכן שהדברים מתקשרים לפרשות השבוע האחרונות.

בשבועיים האחרונים, קראנו בתורה את פרשות יתרו ומשפטים, העוסקות בקבלת תורה על מרכיביה ושלביה. הרמב"ם במשנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק יג, א מתאר:

"בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקורבן... וקורבן, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות' - ע"י כל ישראל הקריבו"

לפי דברי הרמב"ם, שלב הקרבת הקורבן היה השלב האחרון בתהליך הגיור של עם ישראל וה'מכה בפטיש' של המילה והכניסה לברית. לא כאן המקום לדון במעמדו ההלכתי של אדם שנכנס לברית וטבל אבל לא הביא קורבן, אולם ברור שהקרבת הקורבן היא שלב נוסף בתהליך הגיור. ואמנם, גם התורה עצמה מתארת את ברית האגנות בסוף פרשת משפטים, במנותק מתיאור מעמד הר-סיני עצמו.

נדמה, שעל המעבר הבסיסי מעמד 'גוי' למעמד 'יהודי' קראנו בפרשת יתרו, בתיאור מעמד הר סיני. אולם, גם אדם שנכנס לברית יכול לעלות או לרדת ברמת ההזדהות שלו עם האומה אליה הצטרף. בהקשר זה, יש לשים לב לשוני בתגובת העם כפי שהיא מתוארת בפרשת יתרו ובין זו המתוארת על סף ברית האגנות, בפרשת משפטים.

בפרשת יתרו נאמר:

"וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות י"ט, ח')

ואילו בפרשת משפטים נאמר:

"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז')

כידוע, הביטוי 'נעשה ונשמע' ולא הביטוי 'נעשה', הוא שהפך להיות עבורנו סיסמת יסוד. דווקא על אמירה זו, מתאר המדרש שהתפלא הקב"ה "מי גילה סוד לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו" (ילקוט שמעוני, רמז רע"ז). אם כן, יש להבין מה אירע בין פרשת יתרו לסוף פרשת משפטים, ששינה את גישתם של עם ישראל ביחס לקבלת התורה, ושידרג אותה לרמת מלאכים של 'נעשה ונשמע' - קבלת עול מלכות שמיים הקודמת לקבלת עול מצוות? מה חולל שוני ומהפכה באותו זמן קצר, שגרם להם להתעלות מעל גישת ה'נעשה'?

אם נקבל את התפתחות הדברים כפי הסדר בו היא מתוארת בתורה, ניתן להצביע על שלושה אירועים שהתרחשו בתווך:

א. מעמד הר סיני עצמו, כולל גילוי השכינה והחוויה המרטיטה שהייתה כלולה בו. אין ספק, שמאורע גדול ונורא זה יכול היה לחולל לא רק שינוי משפטי של גיור, אלא גם מהפכה קיומית בנפשם של עם ישראל. באותו מעמד פרחה נשמתם של בני ישראל. כביכול עם ישראל נולד מחדש, ואירוע זה יכול היה לשדרג את תודעתם הדתית ביחס לקב"ה ולמצוותיו.

ב. לאחר מעמד הר סיני, ניתנה לעם ישראל פרשת משפטים. איני יודע כמה מפרשה זו יכול היה משה ללמד את העם מאז קבלת הפרשה ועד אמירת ה'נעשה ונשמע' המופיעה בסופה, אולם ברור שרק לאחר שאמרו עם ישראל 'נעשה' הם נחשפו באופן אמיתי לעולמה הרחב של ההלכה ופרטיה, הבא לידי ביטוי בפרשת משפטים. אם כן, יש לשער שרק לאחר אמירת ה'נעשה' עלה העם על המסלול בו הוא מפנים ומקיים את פרטי המצוות הלכה למעשה - דבר שבודאי הוסיף רבות לתודעת עבודת ה' שלהם, לאישיותם ולזיקתם לתורה אותה קיבלו בצורה מעורפלת במעמד הר-סיני.

ג. נדמה, שהמצוות המופיעות בפרשת משפטים מוסיפות נדבך נוסף לעבודת ה' שלא היה קיים קודם לכן - החיבור לקב"ה באמצעות מצוות שבין אדם לחברו. הגמרא דורשת: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות". אולם, הרמב"ן מדגיש שאין זה הפן היחידי הקיים בדרישת התורה לשים את הציוויים 'לפניהם'. לדבריו, "לפניהם" הכוונה היא לפני כל איש ואשה - "לפיכך אמר משפטים ישרים ינהיגו אותם בפניהם". לפי דברים אלו, פרשת משפטים חידשה את החיובים המוסריים אותם דורש הקב"ה מעם ישראל.

אם כן, מה שהתווסף מיני טרום מתן תורה בסיני ועד בריתת האגנות - מה שאיפשר את המעבר מ"נעשה" ל"נעשה ונשמע" - היה גם הפן הדתי הצרוף של מעמד הר סיני, כולל הפן החווייתי והאישיותי שהתקיים בו; גם, ולו בזעיר אנפין, ראשית העיסוק בלימוד תורה והעמקת ידיעת התורה; וגם ידיעת התורה ומצוותיה ברמת הבין אדם לחבירו. שלושת הראשים הללו, ברמה האישית וברמה הלאומית, הם שנתנו את התמריץ והתנופה, במעבר משלב ראשון של קבלת תורה לשלב השני של הקורבן ובמעבר מ'נעשה' ל'נעשה ונשמע'.

למרות שמדובר במאורעות חד-פעמיים בהיסטוריה הישראלית, נדמה שבכל זאת יש כאן מודל שאותו אפשר לאמץ לדורות, אם נרצה ברמה הלאומית הציבורית ואם נרצה ברמה האישית.

ראשית, ניתן לאמץ את המסר, שקבלת תורה, המקבילה במידה מסוימת לחוויה אותה אנו חווים כאשר אנו נמצאים בעולם בית המדרש, היא רק ראשית הדרך. כניסה זו חשובה לשם המשך הבניה האישית והמשך בניין החיים, ואין היא חוויה העומדת בפני עצמה. עצם הכניסה לבית המדרש, אמורה לתת תנופה לערכים שהיוו את עולמו הפנימי של התלמיד, אולם גם לאחר היציאה מעולם זה יש לאן לשאוף ולאן להתעלות. ההתקדמות לא נגמרה בסיומו של מעמד הר סיני. ברית האגנות, שהתרחשה לאחר מעמד הר סיני, היא בראש ובראשונה עליה איכותית, אולם גם עליה מבחינת התכנים הכמותיים שלומד האדם. לכן, רק לאחר סיום מעמד הר סיני נחשף העם לפרשת משפטים!

אנו נמצאים כעת במועד שהיה אמור להיות שלהי הזמן. מועד זה קורא לנו לשאול את עצמנו באיזה מידה אישית וציבורית אנו עומדים בציפיות, ובמה עלינו להשתפר ולהתקדם. כאן, אנו נדרשים לבחינה עצמית נוקבת, כדי לדאוג שנצעד מ"נעשה "לנעשה ונשמע" ונדע להעצים את מתן תורה וקבלתה. התעצבות איכותית זו צריכה להיות בשני מובנים: ברמה הלימודית הצרופה, וגם, לא פחות, באיזו מידה תוך כד לימודנו מורגשת החיוניות הקיומית של "כל עצמותי תאמרנה". בשני הפנים כאחד, עלינו להרגיש התעלות, ואם נזכה לכך - נעשה ונשמע.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)