נר חנוכה הדולק פחות מחצי שעה

  • הרב שלמה לוי

דיוננו יעסוק במי שנאלץ לכבות את הנרות לפני שדלקו חצי שעה, כגון חיילים היוצאים לפעילות סמוך לצאת הכוכבים, או כל אדם הנאלץ לצאת ממקומו לאחר הדלקת הנרות ואינו יכול להשאיר את הנרות דולקים - האם יכול במצבים כאלה להדליק בברכה. 

במסכת שבת דף כ"א ע"א נחלקו האמוראים בדין נר חנוכה שכבה לפני שעבר זמנו. רב הונא סובר "כבתה זקוק לה", ואילו רב חסדא ורב סוברים "כבתה אין זקוק לה". רב חסדא ורב סוברים שאין מוטל על האדם לדאוג לכך שהנר ידלוק במשך שיעור ההדלקה, אלא חובתו מסתיימת בכך שהדליק את הנרות כראוי. לעומתם, סובר כנראה רב הונא, שדין נר חנוכה הוא כדין מזוזה- אין די בכך שקבעת את המזוזה, עליך לדאוג לכך שתהיה מזוזה. מסקנת הגמרא היא שהלכה כרב - כבתה אין זקוק לה, וכן פסקו הראשונים. בגמרא להלן דף כ"ב ע"ב נאמר: "איבעיא להו: הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה?", ומסקנת הגמרא שם בדף כ"ג ע"א היא שהדלקה עושה מצווה. פשטות הדברים היא שאין קשר בין שני הדינים: ניתן לסבור שהנחה עושה מצווה,ואף על פי כן לאחר שהניח כראוי - אם כבתה אינו זקוק לה. אולם יש שראו קשר בין המחלוקות; אומר מרן השו"ע בסימן תרע"ג סעיף ב': "הדלקה עושה מצווה, לפיכך אם כבתה קודם זמנה אינו זקוק לה". כלומר: לדעתו הדין שכבתה אינו זקוק לה נובע מכך שהדלקה עושה מצווה. 

הגמרא בדף כ"א ע"ב מקשה על מאן דאמר כבתה אין זקוק לה - הרי "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" וכיצד אפשר לומר שכבתה אינו זקוק לה? בגמרא מופיעים שני תירוצים: א. "דאי לא אדליק מדליק". ב. "אי נמי לשיעורא". התירוץ הראשון מובן: במשך כל הזמן הזה - עד שתכלה רגל מן השוק - חייב להדליק, אולם אם כבר הדליק וכבתה - אינו זקוק לה.הקושי, לכאורה, הוא בתירוץ השני - אם כבתה אינו זקוק לה, מה משמעות לכך שזהו שיעור זמן ההדלקה? הרי"ף כותב: "הייתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה - הרשות בידו". לכאורה, לדעתו הגמרא באה ללמדנו מתי מותר לו לכתחילה לכבות ולהשתמש בשמן, אולם אין כאן התייחסות לכמות השמן שעליו לתת בנר. לעומתו, כותב רש"י ש"יהאבו שמן בזה השיעור", כלומר: אמנם ההדלקה עושה מצווה, אולם צריך להדליק נר הראוי לדלוק חצי שעה. לא ברור האם לדעתו זהו רק שיעור השמן, ללא קשר לשעת ההדלקה, או ששיעור זה נחוץ רק אם אכן מדליק משתשקע החמה. ברמב"ם פרק ד' הלכה ה' מהלכות חנוכה דבר זה מפורש: "וצריך שייתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק" - אמנם חייבלתת שיעור, אולם רק בתנאי שמדליק משתשקע החמה. וכך כתב מרן השו"ע סימן תרע"ב סעיף ב': "... הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור...". 

כתב הרא"ש בסימן ז': "וכיוון דהדלקה עושה מצווה, צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור - לא יצא ידי חובתו". דברי הרא"ש מתייחסים לנר גופו; הנר, בשעת הדלקתו, חייב להיות כזה המסוגל לדלוק חצי שעה. אולם השלטי גיבורים מרחיב בדין זה: "ונראה בעיניי שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה, צריךעוד לחזור ולהדליקה במקום שאין רוח; הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי היא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור". לדעתו אין די בכך שישים מספיק שמן, אלא התנאים החיצוניים צריכים גם הם להיות כאלה שהנר יוכל לדלוק חצי שעה, ולכן אם הניח את הנר במקום רוח לא קיים מצוות הדלקה כראוי. 

לאחר שהסברנו בקיצור נמרץ את הבסיס לחיוב שיעור ההדלקה, נוכל להבין את צדדי הספק בשאלה שבה אנו עוסקים. מצד אחד ניתן לומר שכיוון שבדעתו לכבות את הנר לפני תום שיעור ההדלקה, הרי מראש מדליק לפחות מכשיעור, ולכן לא קיים את המצווה. אולם מאידך אפשר לטעון שהרי הדלקה עושה מצווה, וכאן ההדלקה הייתה כדת וכדין! השאלה היא, אם כן, האם המחשבהלכבות פוגמת בעצם ההדלקה, וכשם שאומר השלטי-גיבורים שהמדליק במקום רוח כאילו לא נתן בה שיעור, נאמר גם שהמדליק על מנת לכבות כאילו לא נתן בה שמן. כמובן, גם אם נאמר שאין כאן פגם בהדלקה, ברור שבמקרה רגיל אסור לכבות, ואפשר לומר שהמכבה במזיד צריך להדליק, אולם אף על פי כן אין כאן חיסרון בהדלקה עצמה, ולכן במקרה של אונס יוכל לכתחילהלהניח שמן כשיעור ולכבות כשירצה.

 מצד הסברא הפשוטה נראה, לכאורה, שהמחשבה אינה מגדירה את המעשה, ולכן יש כאן הדלקה ראויה. למחשבה יש בדרך כלל תפקיד בהלכות הדורשות אותה, אם בענייני קודשים ואם בענייני שבת וכדומה. המחשבה חשובה שם רק משום שיש בה צורך, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, אולם בענייננו, הרי יש צורך בהדלקה שראויה לדלוק חצי שעה, אך לכאורה אין צורך במחשבהשלא לכבות במשך זמן זה. לאחר עיון נראה, שייתכן שאפשר לתלות ספק זה במחלוקת המשנה ברורה והטורי זהב בהלכות קושר בשבת. אחד המגדירים של קשר שהעושהו חייב בשבת הוא קשר של קיימא. העושה קשר שאינו של קיימא לא חייב בשבת. הצורך בקיימא אינו שייך לדין מלאכת מחשבת וכדומה, אלא הוא דין בקשר עצמו ובהגדרת הקשר. נחלקו שם האחרונים כיצד בודקיםהאם הקשר הוא של קיימא. הט"ז בריש סימן שי"ז אומר שהגדרת קיימא תלויה בדעת האדם; אם הוא מתכוון להתיר את הקשר - אין זה קשר של קיימא, ואם בכוונתו להשאיר את הקשר - חייב. לפי זה, מחשבת האדם היא המגדירה את הפעולה, ולפי זה ניתן לומר שגם בענייננו - אם מתכוון לכבות אין זו הדלקה ראויה ואינו יוצא ידי חובה. אולם המ"ב שם חולק עליו בתקיפות,ולדעתו גם ההגדרה של קיימא היא הגדרה אובייקטיבית, שאינה תלויה בדעת האדם. נראה שלדעתו האדם אינו יכול להגדיר במחשבתו את הקשר, שהרי יש פה מעשה, וצריכים להגדיר את הקשר כפי שהוא, ללא תלות בכוונת עושהו. לפי המ"ב קשר שאינו של קיימא הוא קשר שבדרך כלל עושים אותו לזמן קצר וזה תפקידו ואופיו, ללא התחשבות בדעת האדם שקשר. לפי זה, לכאורהגם בנידון דידן - אם ההדלקה היא כדין ורוב האנשים מדליקים כך, אין אפשרות להפקיע את ההדלקה על ידי מחשבת כיבוי. בחפשי בספרים מצאתי בקובץ "שערי תורה", שבעל ה"חלקת-יואב" מדייק דין זה מהבית יוסף בסימן תרע"ה. הב"י מביא את פסק המהרי"א העוסק בנרות חנוכה שהודלקו בבית כנסת במקום מסוים, והמדליק התכוון להעבירם אחר כך למקום אחר, שבוהיו מניחים את הנרות במשך כל השנה. הנימוקי יוסף המובא שם סובר שהנחת הנרות במקום זה מונעת קיום מצוות חנוכה, כיוון שזה המקום הרגיל לנרות. ועל זה כותב המהרי"א שכיוון שהדליק במקום הראוי הרי כבתה אינו זקוק לה ויוצא ידי חובת הדלקה, אף על פי שמעביר אחר כך למקום שאין בהנחה בו משום קיום מצוות חנוכה. לומד מזה ה"חלקת יואב" שכך גםלגבי המדליק ומתכוון לכבות, שאף על פי כן יצא ידי חובה כיוון שכבתה אינו זקוק לה. אמנם החלקת יואב עצמו מקשה על זה שם, וכבר תירצו בכמה אחרונים קושיה זו, ואכמ"ל.

 עוד מצאתי בשו"ת האלף לך שלמה (לגאון ר' שלמה קלוגר) סימן שע"ח, החולק על השלטי-גיבורים אפילו לגבי הדליק במקום הרוח, וסובר שיצא ידי חובה כיוון שהגורם לכיבוי הוא גורם חיצוני ויש די שמן בנר. לעומת שיטות אלו, מצאנו בפרי מגדים ובהרבה אחרונים שהמכבה במזיד חייב להדליק פעם נוספת, ולכאורה משמע מזה שאין אומרים כבתה אינו זקוק לה במכבהבמזיד. אולם לכאורה אין ראיה מזה, כיוון שברור שאסור לכבות במזיד, ולכן אפשר לומר שגזרו על המכבה במזיד שיתקן את הנזק שעשה וידליק שנית. כיוון שכך, אין מכאן ראיה שלא יצא ידי חובה בהדלקה. לעומת זאת, המכבה משום שהוא אנוס וכדומה לא ייחשב כלל כמזיד ולא יצטרך להדליק פעם נוספת. 

ראינו שיש מקום לספק לגבי קיום מצוות הדלקת הנר למי שמדליק על מנת לכבות תוך זמנה, ואם כן, לכאורה, כיוון שספק ברכות להקל עדיף במקרה כזה שידליק ללא ברכה.

לאחר עיון נראה שיכול גם לברך על הדלקה זו, שהרי לפי חלק מהראשונים אין כאן בכלל ספק. הדיון לעיל התבסס על ההנחה שצריך להדליק נר היכול לדלוק במשך חצי שעה, אולם כפי שנראה הנחה זו אינה פשוטה כלל, וזאת מהסיבות הבאות:

א.         אמרנו שיש בגמרא שני תירוצים: "אי לא אדליק מדליק", ו"אי נמי לשיעורא". ההגהות מיימוניות פ"ד אות ב' כותב בשם הראבי"ה: "שמצא בשם רבנו תם דבהני תרווייהו אזלינן לקולא כשיעורא ובדלא אדליק, דבשל סופרים הלך אחר המקל, אבל הרב רבנו יצחק אומר שנהגו העם כלשון ראשון" - לפי ר"ת וגם לפי הר"י, הלשון הראשון מתקבלת לקולא, ואין זקוקים כלללשיעור חצי שעה, וממילא אין פה בעיה כלל.

ב.         הבאנו לעיל את הרי"ף, שלדעתו שיעור זה נאמר ללמדך מתי מותר לכבות את הנר כדי להשתמש בשמן לכתחילה, ואין כאן שיעור שמן שחייבים לשים מלכתחילה. יוצא גם לפי דעתו, לכאורה, שאין כאן בעיה.

ג.          גם לרמב"ם - הפוסק את שני התירוצים לחומרא - ייתכן שנתינת השמן לחצי שעה אינה תנאי לקיום המצווה אלא קיום של לכתחילה. אם לא הדליק בזמן והדליק רבע שעה לאחר הזמן, סובר הרמב"ם שצריך לשים שמן לרבע שעה בלבד, שהרי השיעור צריך להיות עד שתכלה רגל מן השוק. ואם כן, מה לי אם נאנס בתחילת זמן ההדלקה שיכול להדליק אחר כך, ומה לי אם נאנסבסוף זמן ההדלקה שיוכל להדליק בהתחלה.

ד.         שיטת הרשב"א בחידושיו, שתירוץ הגמרא ש"אי לא אדליק מדליק" נאמר למצווה ולא לעיכובא, ולכן גם אם עבר הזמן יכול להדליק עד סוף הלילה. ייתכן שלשיטתו גם התירוץ השני הוא למצווה ולא לעיכובא, ולכן ברור שיש קיום של המצווה גם אם לא דולק חצי שעה.