שבועות | דף כח | נשבע על כיכר ואכלה

"אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית – נשאל עליה, אכלה כולה – אין נשאל עליה". (כז ע"ב)

כידוע, חכם מוסמך לעקור שבועה. לדברי רבא, אין חכם יכול לעקור שבועה אם כבר עבר הנשבע על שבועתו ואכל את הכיכר שנשבע שלא יאכלנה, שהרי סוף סוף פרשייה זו של שבועה חלפה עברה לה מן העולם. רש"י (כח ע"א ד"ה ואינה) מסביר:

"ככר שנשבע עליה ואכלה – על כרחך עבר לה שבועתו, ושוב אין לה שאלה".

רש"י כותב ביטוי מחודש: "עבר לה שבועתו". מה פשר הדבר? האם השבועה אכן עברה מן העולם? סוף סוף שבועה היא חלות מופשטת, והגם שלאחר אכילת הכיכר שוב אין השבועה מחייבת את האדם בדבר מה, האם אפשר לומר שאכן בטלה?

בהמשך הסוגיה מובאת דעת אמימר, החולק על רבא:

"אפילו אכלה כולה נשאל עליה; אי בשוגג – מחוסר קרבן, אי במזיד – מחוסר מלקות".

לדעת אמימר, חכם יכול לעקור את השבועה גם אם אין הכיכר עוד בעולם. עם זאת, נראה שאין הוא חולק על עצם טענתו של רבא, שהרי גם הוא סבור שחכם יכול לעקור את השבועה רק כשיש לה עדיין נפקות למעשה – חיוב קורבן או חיוב מלקות.

אם כן, שאלתנו היא הן לדברי רבא הן לדברי אמימר: מדוע אי אפשר להישאל על שבועה שאין לה עוד שום ביטוי הלכתי?! וכן הקשה בעל קהילות יעקב:

"וצריך ביאור טעמא דמילתא, מאחר שהתורה נתנה כוח לחכם לעקור למפרע את הנדר והשבועה על ידי פתח וחרטה, למה לא תועיל ההתרה למפרע גם כשעבר זמנה?".

והוא משיב בהסבר שיש בו ממד פילוסופי:

"ונראה שזהו כלל בכל מקום דמעשיו מועילין למפרע, שזה אינו אלא אם כן הדבר שמתפעל למפרע ישנו עכשיו בעולם, אבל כשעבר זמנו ופקע דינו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל".

עצם החלתו של דבר מה למפרע היא חידוש: כיצד אפשר לשנות את העבר? ודומני שזו כוונתו של בעל קהילות יעקב: אכן אי אפשר לשנות את העבר ממש; כשחכם מתיר את השבועה, מה שמשתנה, לאמיתו של דבר, הוא ההווה והעתיד – החובות ההלכתיות של הנשבע. לכן כשאין עוד שום נפקות לדיון ההלכתי או להיתר החכם, על כורחנו שהדיון חסר משמעות. הנחת יסוד זו, המתבארת בדבריו הנפלאים של הסטייפלער, עומדת כאמור ביסוד שתי הדעות שבסוגייתנו – הן דעת רבא הן דעת אמימר.