ביצה | דף כז | נשחט שלא על פי מומחה

בסוגייתנו מובאת משנה ממסכת בכורות, המביאה מחלוקת תנאים העוסקת באדם ששחט בכור בהמה טהורה, הראה את המום שלו למומחה רק לאחר השחיטה, והמומחה פסק שהמום קבוע. רבי יהודה מתיר לאכול את הבכור, ואילו רבי מאיר סבור שהואיל והבכור נשחט שלא על פי הוראת מומחה – הוא אסור באכילה.

אם נדייק בדבריו של רבי מאיר נמצא שהוא לא אמר 'הואיל ושחטו' אלא אמר "הואיל ונשחט", כלומר גם אם אדם אחר היה שוחט את הבכור, הוא היה אסור. אם כן, נראה שאין זה קנס, שכן קנס נוגע לאדם שעבר על האיסור, ועליו יש לאסור את הבכור. לכן נראה שמדובר בגזירה, וכך כתב אף הרמב"ן בהלכות בכורות.

ברם, רש"י מפרש את הסוגיה בצורה שונה, ולדבריו אם שחט אדם אחר, שהיה סבור שחכם התיר את הבכור, מותר, שהרי קנס הוא שקנסו את האדם שעבר ושחטו בלא היתר חכם. כך נקטו גם הרשב"א ובעלי התוספות, ולכן פסקו להלכה כשיטת רבי יהודה – שאין דבר זה בכלל גזירותיו של רבי מאיר, שבהן הלכה כמותו בשל הכלל "הלכה כרבי מאיר בגזירותיו". כדי להשיב על ראייתו של הרמב"ן, לפי שיטה זו, אפשר לומר שהקנס קיים כאשר אדם אחר שחט משום ששחטו בשביל הבעלים, כפי שמי שמבטל איסור לכתחילה, המאכל נאסר למבטל ולמי שנתבטל הדבר בשבילו.

יחד עם זאת, הרמב"ם (הלכות בכורות ג, ד) ובעל הלכות גדולות כתבו שהלכה כדעת רבי מאיר, ונראה שלדעתם מדובר בגזירה ולא בקנס:

"השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו, אע"פ שהוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה, כגון שנחתכה ידו או רגלו, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה הרי זה אסור ויקבר כבכור שמת".