דילוג לתוכן העיקרי

"נשמה יתרה"

קובץ טקסט

מאת יוסי אורנשטיין (מחזור כ"ו)

המושג "נשמה יתירה" נזכר פעמים רבות בהקשרים רוחניים-מיסטיים, ובמיוחד בזמן ההבדלה, שבו עוזבת היא את האדם. במאמר זה אנסה לשפוך מעט אור על המושג ועל הרעיון.

1. המקור

המקור למושג "נשמה יתירה", הוא במסכת ביצה (טז.) ובמסכת תענית (כז:): "...דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש', כיון ששבת - ווי, אבדה נפש". ומבאר רש"י על אתר (ד"ה וינפש): "דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה לה".

2. כוחה של נשמה יתירה

א. השפעה גשמית - רש"י (שם ד"ה נשמה יתירה) כותב: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". ואילו רשב"א כותב בתשובותיו (חלק ז תשובה שמ"ט): "...ויש מפרשים נשמה יתירה, דהיינו המנוחה והעונש שהנפש מוצאה כאילו היא נשמה יתירה, וכשעובר ממנו נכנס בימי הטורח והעינוי כאילו אבדה ממנו נשמהיתירה, שהוא נחלש, ולפי פירוש זה בשבת הוא שנתווסף בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה...". הן לפי רש"י, הסובר שבשבת מסוגל האדם לאכול יותר, והן לפי רשב"א, הסובר כי בשבת אפשר לנוח יותר, מדובר בהשפעה גשמית על האדם.

ב. השפעה רוחנית - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ', יא). רמב"ן על אתר מסביר: "אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי ציווה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וציווה בשביתה, שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה, ורבי אברהם אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בוהנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים". ואילו ספורנו על אתר (ד"ה על כן ברך ה' את יום השבת) מפרש: "בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת הא-ל יתברך".

ג. השפעה כפולה - ערוך השולחן (סימן רצ"ז סעיף א מהלכות שבת) כותב: "הטעם מבשמים להבדלה, מפני שבשבת יש נשמה יתירה, ובמוצאי שבת הולכת מהאדם, ויש כאן חלישת הדעת, והבשמים מחזקים הנפש, דכל ריח טוב מחזק הנפש. ועוד, דבשבת גם הגיהנם במנוחה, ובמוצאי שבת מתחיל לשרוף, ואישו של גהינם מסריח, והנפש נחלש מזה, ונצרך לתומכו ולסעדו. ואף עלגב דכל אלו טעמים רוחניים, מכל מקום כל נפש מישראל מרגיש בזה, וסימן מובהק לזה דכל איש ישראל במוצאי שבת מוצא את עצמו בהשתנות, ואף על גב דאיהו לא חזי - מזלא חזא, ושני הטעמים צריכים זה לזה". בעל ערוך השולחן סובר, אם כן, שהשפעתה של הנשמה היתירה כפולה: יש לה השפעה רוחנית, ועל כן נחלשת נפשו של אדם עם עזיבתה במוצ"ש, ויש לה גם השפעהגשמית, שכל אדם מרגיש בחסרונה עם פרידתה של הנשמה היתירה מן הגוף במוצ"ש.

3. זמן הופעתה של הנשמה היתירה

בעניין זה ראיתי שלוש דעות באחרונים:

א. המהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק (חלק א סימן קמ"ח) שהנשמה היתירה נכנסת באדם בערב שבת (להלן נביא את דבריו בהרחבה).

ב. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מ"ט אות יא) מביא את דברי הפני אהרן "דשמא נהגו כך על פי מה שכתבו המקובלים דערב שבת אחר חצות מתחיל לבוא נשמה יתירה, הרי לדעת המקובלים אחר חצות כבר חל קדושת השבת ולפיכך נהגו לעמוד מאבילותם... ".

ג. בסידור "שערי ציון" נוסח עדות המזרח מופיע כי במהלך תפילות השבת מקבל האדם פעמיים שלושה כוחות: נפש, רוח ונשמה. בתפילת ערבית מקבל הוא את הנפש במילים "בואי כלה" שבתפילת ערבית, את הרוח בברכו ואת הנשמה בברכת השכיבנו, ואילו בתפילת הבוקר הוא מקבל את הנפש בברכת נשמת, את הרוח בתחילת עמידה של שחרית ואת הנשמה במילים "איה מקום כבודו"שבקדושה של מוסף:

4. נשמה יתירה ביום טוב ובתענית בשבת

א. ביום טוב - בעניין יו"ט שחל לאחר השבת נחלקים ראשונים. רשב"ם (פסחים קב: ד"ה ושמואל אמר) כותב "...ומה שאין נותנין האמוראין סימן לבשמים, לפי שאין מברכין על הבשמים ביו"ט, שהרי גם ביו"ט יש לנו נשמה יתירה כשבת". ואילו תוספות על אתר מביאים את דעתו ודוחים אותה: "ומה שאין מזכיר בשמים, פירש רשב"ם דטעם בשמים משום איבוד נשמה יתירה,וביום טוב נמי איכא נשמה יתירה. וקשה: דאם כן, במוצאי יום טוב אמאי לא תקנו בשמים? לכך נראה שביום טוב ליכא נשמה יתירה, והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים, ויש טעמים לא נכונים, וזה טעם נכון ועיקר".

ב. בתענית בשבת - בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל א) הביא את דברי החכם ר' יצחק בן סה"ל נר"ו: "על פתגם מה שכתב מרן טור או"ח סימן תרכ"ד שאין לברך על בשמים במוצאי יום הכיפורים שיחול להיות במוצאי שבת, והטעם לפי שאין בו נשמה יתירה מפני התענית, כי לפי טעם זה נמצא שהמתענה תענית חלום בשבת, שאין לו לברך על הבשמים בהבדלה. ודבר תימההוא, כי לא כן עמא דבר" (סימן ח). כלומר: לדעת החכם שציטט, אדם שמתענה בשבת - אין בו נשמה יתירה, מפני התענית.

המהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק חלק א סימן קמח) מחלק חלוקה שונה: "עוד יש לחלק, דהתם כיוון דקביל עליה תענית מאורתא לא נכנסה בו נשמה יתירה מעולם, אבל בנידון דידן, שאכל והתענג בלילה, הרי נכנסה בו נשמה יתירה מערב שבת ואינה יוצאה כי אם בריח בשמים של מוצאי שבת...". כלומר: אם התענית התחילה בלילה - אזי אין נשמה יתירה, אך אם היא מתחילהרק בבוקר - יש נשמה יתירה, לפי שכבר נכנסה באדם בערב שבת.

אסיים בדברי האר"י, המובאים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן נ סעיף ג): "שאחר שישכים בבוקר, יהי התחלת לימודו פרק משניות, כי על ידי זה מתיישבת הנשמה בגופו, כי 'משנה' אותיות 'נשמה'. ולפי זה אחר תפילת ערבית בשבת, שכבר קיבל נשמה יתירה, כדי ליישב אותה לומדין פרק 'במה מדליקין', כי יען הנשמה קרויה נר כדכתיב 'כי נר ה' נשמת אדם' ...".

 

*המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 702 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)