נתכוון להרוג את זה והרג את זה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף עט – נתכוון להרוג את זה והרג את זה

הגמרא בדף עט עוסקת בדין נתכוון להרוג את זה והרג את זה. במרוצת הסוגיה מובאים שלושה תרחישים שרבי שמעון פוטר בהם ממיתה: א. נתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון; ב. נתכוון להרוג את פלוני במחשבה שהוא ראובן, ולבסוף התברר שאותו פלוני היה שמעון; ג. נתכוון להרוג את ראובן או את שמעון.

כאמור, רבי שמעון פוטר בשלושת התרחישים הללו של נתכוון להרוג את זה והרג את זה. עם זאת, הגמרא מחדשת שרבי שמעון מקבל את דעת רבי, שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ממון – ודלא כתנא דבי חזקיה, הפוטר מממון אף כשאין חיוב מיתה.

הראשונים הציעו פירושים שונים לדינו של תנא דבי חזקיה. אחד הפירושים הרווחים (עיין למשל תוספות בבא קמא דף לה ע"א, ד"ה מתניתין) הוא שתנא דבי חזקיה פוטר אדם מתשלום אם עשה מעשה עברה; מעשה העבֵרה החמור מאפיל על מעשה העבֵרה הקל הימנו (כלומר על המעשה המחייב ממון), והתורה מורה לנו להתעלם מן המעשה הקל, העומד בצלו של המעשה החמור. [סברה זו היא אחת הסברות היסודיות בדין קים ליה בדרבה מיניה, שהוא, על פי פשוטם של דברים, יסוד הדין של תנא דבי חזקיה. עם זאת, יעוין בחידושי הגרי"ז סולוביצ'יק הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ג הי"ב, וזה לשונו: "ואשר נראה מוכרח ומבואר בשיטת הרמב"ם בזה, דסבירא ליה דהא דאמרינן בסנהדרין דגם באינו מתכוין פטור מדמי הנהרג משום הך דתנא דבי חזקיה, אין זה כלל מקום דין קים ליה בדרבה מיניה, כי אם דהוא דין בפני עצמו דעל הריגת אדם ליכא חיוב ממון...". דינו של תנא דבי חזקיה הוא סוגיה נרחבת, ואין כאן המקום לדון בכל פרטיה.]

מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א נוהג להדגים סברה זו על פי חידוש שחידש הרב אהרן סולוביצ'יק זצ"ל. טענתו העקרונית של הרב אהרן סולוביצ'יק היא שאם עבר אדם עברה באונס (כלומר אונס מדין "ולנערה לא תעשה דבר" [דברים כ"ב, כו], ולא שאנסוהו לעשות את העבֵרה), אין המעשה מוגדר מעשה עברה. אשר על כן, בכגון דא אין דינו של תנא דבי חזקיה חל, ומי שרצח באונס וגרם אגב כך גם לנזק ממוני, חייב לשלם.

לאור הבנה עקרונית זו בדין תנא דבי חזקיה נבחן פסיקה מעניינת של הרמב"ם הקשורה לסוגייתנו. בתחילת פ"ד מהלכות רוצח פסק הרמב"ם שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. מכאן הסיקו הראב"ד (בהשגתו על אתר) ומפרשים נוספים שהרמב"ם פוסק כרבי שמעון (אבל הכסף משנה סבור שהרמב"ם פוסק כחכמים, עיין שם). עם זאת, הרמב"ם מקבל גם את דברי תנא דבי חזקיה, וקובע שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הן ממיתה הן מתשלומים. והנה, בהלכות חובל ומזיק (פ"ד ה"ו) הוא כותב:

"אם נתכוון לחבירו ונגף את האשה, אף על פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות".

הראב"ד על אתר עמד על הקושי בדברי הרמב"ם: הרי הרמב"ם עצמו פסק כתנא דבי חזקיה, ואם כן, היאך חִייב כאן תשלומי ממון במקום שאין מיתה?!

ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי, שבביאור דברי הרמב"ם יש להבחין בין שלושת התרחישים שרבי שמעון פוטר בהם. אם נתכוון הרוצח לפגוע באחד מתוך קבוצה, וכן עשה, ודאי שיש כאן מעשה רציחה; אמנם רבי שמעון סבור שאין ברציחה כזו חיוב מיתה, אך עצם מעשה הרציחה פוטר מן התשלומין. הוא הדין בנתכוון לראובן ונמצא שהוא שמעון. הפעולה שלה התכוון המכה נתקיימה בדיוק: הוא סימן אדם כלשהו ופגע בו. הטעות הייתה בעובדות: היה זה שמעון, ולא ראובן. אך המעשה כשלעצמו יצא לפועל, והרי זה מעשה רצח, שאף שאין בו חיוב מיתה, הריהו פוטר מן התשלומין. הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק עוסק בתרחיש השלישי: נתכוון לראובן ופגע בשמעון. כאן כבר יש בעיה במעשה עצמו: המכָּה סטתה מן היעד המקורי ופגעה באדם אחר. כאשר הליקוי הוא בעצם המעשה, ייתכן ששוב אין זה מעשה רציחה, ועל כן הרמב"ם מחייב בזה ממון.

כללו של דבר, הרמב"ם פוסק כרבי שמעון, שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה; אשר לדינו של תנא דבי חזקיה לדעת רבי שמעון, הרמב"ם מבחין בין תרחישים שונים, שבמקצתם יש מעשה רציחה (ואז פטור מממון) ובמקצתם אין (ואז חייב ממון).

הרב אביהוד שוורץ