סדר הסליחות

  • הרב יהודה עמיטל
שיחה לפני סליחות מוצ"ש ניצבים תש"ס
 
"כל המצוות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא" (רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א)
 
מבנה סדר הסליחות בקהילות אשכנז וספרד כמבנה תפלה יומית, כך כותב הלבוש. פותחים באשרי ואחריו קדיש ומסיימים בנפילת אפים וקדיש תתקבל, ומה שאומרים באמצע מקביל לתפלת העמידה. שני הקטעים העיקריים והמשמעותיים ביותר בחלק המקביל לתפילת העמידה, הם: י"ג מידות וּוידוי. י"ג מידות נקראים בפי חז"ל סדר תפלה: "ויעבור ה' על פניו ויקרא. א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" (ר"ה י"ז:). אשר לווידוי הרי הוא קשור לתשובה המהווה עיקר עניינם של ימי הרחמים והסליחות האלה.
 
השאלה הנשאלת היא מה נתחדש כאן בסדר סליחות. י"ג מידות וּוידוי יש האומרים פעמיים בשבוע, ויש האומרים כל יום בשחרית ומנחה. התשובה הפשוטה היא שאין כאן חידוש באשר לתפילות היום-יומיות אלא מעין תפילה נוספת בבחינת "קומי רוני בלילה". תשובה זו נכונה ביחס לסדר הסליחות של כל הקהילות. אולם כשנעיין בסדר הסליחות שתיקנו חכמי אשכנז, נראה שהם ראו בסדר הסליחות נימה נוספת שאין בכל תפלה יום-יומית.
 
בפתיחת הסליחות אחרי חצי הקדיש שלאחר אשרי אנו אומרים דברי תחנונים קצרים המהווים כעין פתיחה, "לך ה' הצדקה... כי אתה שומע תפלה". אחריהם תיקנו חכמי אשכנז לקרוא כחמישים פסוקים המדברים על רוממותו יתברך. בתחילה פסוקים המדברים על השתחוויה לפניו, אחר כך פסוקים המדברים על גדולתו שבאה לידי ביטוי בבריאת כל היצורים, ולבסוף תיאור רצוננו להתקרב אליו תוך קריאה לכל יצורי עולם: "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו".
 
השאלה היא מה עניינם של פסוקים אלו בסדר הסליחות. הרמב"ם, בפתיחתו להלכות תשובה, כתב מצות עשה אחת: "והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". בהלכה א' הוא כותב: "כל המצוות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהם, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא. שנאמר: איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם... והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודה? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של וידוי".
 
יש חידוש גדול בדברי הרמב"ם, שבכל וידוי אצל כל אדם יש לפתוח ב"אנא השם". הכהן הגדול פותח את שלושת הווידויים ביום הכפורים בלשון זו, כמבואר במשנה (יומא ל"ה): "וכך היה אומר: אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי, אנא בשם כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: כי ביום הזה יכפר, וגו', והן עונים אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והגמרא שם לומדת זה מפסוקים "ומנין שבאנא וכו' מנין שבשם וכו'". מן המשנה והגמרא אנו למדים שהכהן הגדול מתודה ביום הכפורים במילים אנא השם, אולם הרמב"ם שסובר שהגדרת המצוה אינה וידוי רגיל אלא "להתודות לפני הא-ל ברוך הוא", וכן "שישוב מחטאו לפני ה' ויתודה", סובר שבהתאם להגדרת המצוה כל וידוי של כל אחד מישראל בכל יום שמתודה יש לפתוח כך.
 
אולם למעשה אין אנו נוהגים כך, וגם הרמב"ם בפרק ג' הלכה ח' כותב "הוידוי שנהגו בו כל ישראל: אבל אנחנו חטאנו". וכן כתב בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות "כיצד מתודה? אומר חטאתי עויתי פשעתי". טעמו של דבר, כנראה, מפני החשש שאנו אומרים בווידוי שלנו ביום הכפורים: "על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה". וכן כותב הרמב"ם בפרק ב' הלכה ג' "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו".
 
במקרה זה נמצא חלילה שאדם הוציא שם שמים לבטלה, ולכן ביטלו חכמינו את הצורך לפתוח את הוידוי ב"אנא השם". חכמים ביטלו רק את השימוש בביטוי זה, אבל התוכן נשאר מחייב. התוכן של הדברים הוא חד משמעי, מצות התשובה והווידוי שעמה, ואלו חייבים להיעשות תוך הרגשת הנוכחות האלוקית. שלמותה של המצוה מותנית בכך שאדם חש במלוא הרגשתו את נוכחותו יתברך.
 
על איזו נוכחות אלוקית אנחנו מדברים, והרי אלוקותו יתברך הרבה פנים לה? תפיסת האלוקות היום-יומית של אנשים רגילים כמונו היא בדרך כלל מצומצמת. היא מתייחסת בעיקר לפן אחד של אלוקותו יתברך, הפן הנוגע ליחסו של הקב"ה אלינו, כיחידים או רבים, כעוזר ותומך, מרפא ומושיע ומרומם או חלילה כמשפיל, מעניש, מייסר וקוצב ימי חייהם של בני תמותה כמונו.
 
טבעי אפוא שגם הרגשת הנוכחות האלוקית תתבסס על תפיסה זו ותתייחס לפן זה של אלוקותו יתברך. בהדגשת הפן הזה אנו פותחים את הסליחות בבקשת רחמים "לך ה' הצדקה... כי אתה שומע תפלה". אולם הרגשת הנוכחות האלוקית המצטמצמת בפן זה בלבד אינה מספיקה. העובדה שהכהן הגדול בווידויו ביום הכיפורים מבטא את השם המפורש הנכבד והנורא, שם קדוש זה ככתבו רומז, כפי שכותב הרא"ש בהתווכחו עם רב האי גאון, לשם של מ"ב אותיות, "והוא מקור כל השמות כי כלם נאצלים ממנו". עובדה זאת אומרת שהרגשת הנוכחות האלוקית בעת הווידוי חייבת להיות מלֻווה בתחושת רוממות, שגב והוד, בעמידה מול גדלותו ונוראותו של הקב"ה, במידה שאדם מסוגל להעלות בדמיונו האנושי. זאת תוך כדי כריעה והשתחויה, כלומר התבטלות מלאה בהדרת קודש להדום רגליו.
 
תחושת נוכחות אלוקית ברמה זאת ביקשו להדגיש חכמי אשכנז שקבעו את קריאת פסוקי רוממות אלו בסדר הסליחות.
 
התורה מספרת לנו שבשעה שנגלה הקב"ה לפני עם ישראל בהר סיני – "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ויאמר משה אל העם: אל תיראו כי בעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
 
ואמרו חז"ל: "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זו הבושה". כאשר אדם חש את נוכחותו יתברך ומעיף מבט על מעשיו - הוא מתמלא בושה כמו שכתוב: "בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך".
 
שום תגובה אחרת לא עולה על הדעת. רגש הבושה מציף את האדם וממעמקי הלב הוא פונה לקב"ה ואומר: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים".
 
בקריאת פסוקים האלה שתיקנו חכמי אשכנז בסדר סליחות, אנו פותחים בפסוקים המדברים על נכונותנו וקריאתנו להשתחוות לפניו יתברך. בכך אנו מבטאים את התבטלותנו השכלית, הרגשית והקיומית מפני הדרת גדלו. התבטלות זאת אינה משתקת אותנו אלא מרוממת אותנו תוך כדי השתאות מנפלאותיו ושלטונו בכל העולמות, עד שאנו מרגישים צורך לפנות אל כל יצורי עולם ולומר להם: "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו".
 
אולם, אחרי כל זה אנו עומדים בפתח השער. טרם התוודענו אל פן נשגב ומשמעותי ביותר באלוקותו יתברך. הפן הזה הוא ידיעת דרכי ה' שעליהן התפלל משה רבנו עליו השלום: "הודיעני נא דרכיך". אי אפשר להפריד בין גדולתו, יתברך, ובין דרכיו. מה הוא חנון אף אתה, זהו התוכן של י"ג מידות: "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים". רק בצירוף י"ג מידות של רחמים והתבוננות תהיה הרגשתנו את הנוכחות האלוקית מלאה ושלמה.
 
נקודה נוספת היא שללא אמירת י"ג מידות אחרי פסוקי הרוממות שקראנו, קיים חשש שההתבטלות לפניו יתברך תהיה טוטאלית עד כדי כך שתשתק חלילה את האדם ויאבד את יכולתו להידמות אליו יתברך.
 
יש חשש שהאדם יחשוב: הלא אין אני אלא גרגיר אפסי נטול כל גוון ייחודי, ומה אני ומי חלקי להיות חלק בין הרוננים והמריעים לצור ישענו. נדמה לו, לאדם, שזה שייך למלאכים, "קדושים בכל יום יהללוך".
 
תחושת התבטלות כזו אינה יכולה לחיות לצד הדרישה הגדולה של והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'. הדרישה להידבק במידותיו של הקב"ה אומרת שאסור לנו להתנער מכל היש הרוחני והמוסרי שרכשנו ועמלנו עליו כל השנה. ההתבטלות וההשתחוויה חייבות להתייחס רק לרגשות ההתנשאות והאנוכיות שבאדם.
 
הדרישה ללכת בדרכיו, להידמות לו, צריכה לצאת מתוך ההכרה בכל המיוחד שבאישיותנו. ההתבטלות בפניו יתברך אינה הורסת את כל העושר הרוחני שספגנו מתורתו יתברך ומפלאי יצירתו. כל העושר הרוחני הזה הוא משל הקב"ה, ממה שחלק הקב"ה ליודעי שמו ולומדי תורתו. ולכן ההתבטלות בתחום זה – אין לה מקום. הדרישה להידמות אליו מופנית אלינו דווקא כבני תורה וכבעלי יכולת לתרום מתוך חנינה וחמלה למצויים במצוקה. אנו כבני תורה מסוגלים לתרום יותר מאלה שהם בורים וחסרי השכלה.
 
מתוך כך אחריותנו כבני תורה היא גדולה ביותר. גם התשובה והווידוי הנדרשים מבני תורה, מהולכי בית המדרש, מספוגי תורה ומצוות הם ברמה אחרת של מחויבות – יותר גבוהה, יותר מחייבת, יותר מעמיקה ויותר יסודית.
 
 
לצפייה בשיחה ואמירת סליחות בבית המדרש עם מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, הקליקו  כאן