סדר העבודות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

דף נ"ט, מעילה בדם

ה

גמרא בדף נ"ט עוסקת בעניין מעילה בדם. הדיון בעניין זה מתפצל לשני נושאים. הנושא האחד הוא מעמד הדם לאחר שנזרק על המזבח. במשנתנו נאמר שהדם זורם אל נחל קידרון, ומשם רשאים לרוכשו גננים הזקוקים לדשן איכותי לאדמותיהם. פשטות הסוגיה היא, שבשלב זה יש בדם איסור מעילה מדרבנן, הפוקע בשעה שהגננים משלמים עבורו להקדש. בעלי התוספות כאן הזכירו את דעת רבינו חיים, הסבור שהמעילה בדם היא מדאורייתא, שכן חכמים מקדישים אותו באופן ספציפי לאחר שנזרק על המזבח, והוא הופך לקודשי בדק הבית. מפשטות דברי הראב"ד (הלכות מעילה, ב' י"א) נראה שהבין שגם הרמב"ם שותף לדעת רבינו חיים, ולדעתו המעילה בדם לאחר שיצא לנחל קדרון היא מדאורייתא.

את עיוננו אבקש לייחד דווקא לנושא השני בסוגיה, והוא - מעמד הדם קודם זריקתו על המזבח. גם כאן, קובעת הגמרא בפירוש שאין בו איסור מעילה, אלא שבביאור הדבר הוצעו שלוש ילפותות אשר למרות שכולן מבוססות על פסוק אחד, נראה שביארו אותו באופנים שונים.

ר' יוחנן סבור, שאין מעילה בדם לאחר שנזרק משום ש"נעשית מצוותו". כל קודש מקודשי המזבח קדוש עד לשלב שבו הוא ממלא את תפקידו, ולאחר מכן קדושתו פוקעת. לדעת ר' יוחנן, ישנה גזירת הכתוב המשווה את דין הדם לפני הזריקה לדין הדם שלאחר הזריקה, ואם כך יש להסיק שכדרך שאין בו מעילה לאחר זריקה, כך אין בו מעילה קודם זריקה. מדבריו של ר' יוחנן עולה, שמעיקר הדין אמורה להיות מעילה בדם קודם זריקה, אלא שבאה תורה ו"כפתה" על הדם שלפני הזריקה את מעמד הדם שלאחר הזריקה, שאין בו מעילה.

לעומת ר' יוחנן, מציעים עולא ור' שמעון הסבר עקרוני יותר, המבהיר מדוע מעיקרא לא שייכת מעילה בדם קודם זריקה (לדיון נוסף בנפקא-מינה בין הלימוד של ר' יוחנן ובין שני הלימודים האחרים בסוגיה - ראה מקדש דוד קדשים, י"ז י'):

"אמר עולא: אמר קרא "לכם" - שלכם יהא.
דבי רבי שמעון תנא: "לכפר" - לכפרה נתתיו ולא למעילה".

בכדי לעמוד על משמעות הדברים, יש להזכיר בקצרה את שתי הבנות היסוד בדין מעילה (ראה, למשל, נתיבות המשפט סימן כ"ח):

הבנה א' - מעילה נתפסת כגזל מרשות גבוה.

הבנה ב' - מעילה היא איסור הנאה.

אין כאן המקום להרחיב בהשלכות חקירה זו, אך לפום ריהטא נראה שניתן לקשור אותה אל שתי הדעות בסוגייתנו. עולא אוחז בהבנה הראשונה, שלפיה מעילה היא גזל. לדבריו, חידוש מיוחד נתחדש בדם, שניתן הוא לאדם - "שלכם יהא". כמובן, אם הדם שייך לאדם לא ניתן לומר שאסור לגוזלו.

תפיסתו של עולא משתלבת בתפקידו העקרוני של הדם כמכפר על האדם; בלשונו של רש"י על התורה (ויקרא, י"ז י"א): "תבוא נפש, ותכפר על הנפש". המקריב הזורק את דם הבהמה מבקש לזרוק, כביכול, את דמו שלו, ובמסגרת זו לא ניתן לומר שישנו איסור גזל בהנאה מן הדם.

דבריו של ר' שמעון עשויים להתאים להבנה השנייה. איסור ההנאה שבמעילה מבוסס על כך שכל חפצא של קדושה הוא בעל ייעוד ומטרה מוגדרים: הוא ניתן לה', ולא להנאתו הפרטית של האדם. משום כך, אסור לאדם ליהנות ממה שאמור היה "ליהנות" ממנו, כביכול, הקב"ה. ר' שמעון מסביר, שביחס לדם הוגדר ייעוד שונה: הדם לא נועד לה', אלא דווקא למתכפר עצמו. היות שמדובר על ייעוד אישי כלפי המתכפר, לא שייך לדבר על איסור הנאה.

לסיום נעיר, שדברי עולא ור' שמעון משתלבים בהלכה נוספת שהודגשה בראשונים בסוגייתנו, לאור סוגיה מקבילה (ברכות לא ע"א, מעילה יב ע"ב) הקובעת "המקיז דם לבהמת קודשים - אסור בהנאה ומועלין בו". הלכה זו סותרת, לכאורה, את סוגייתנו הקובעת שאין מעילה בדם. התוספות מיישבים בפשטות (וראה רמב"ם מעילה, ב' י"א, המציע תירוץ מעט שונה, ואכמ"ל):

"דהא דאמרינן הכא לפני כפרה כלאחר כפרה היינו לאחר שחיטה דשייכא ביה כפרה אבל מחיים לא".

על פי דרכו של ר' יוחנן, תירוץ זה איננו הכרחי, שכן ניתן לומר שאותה גזירת הכתוב הקובעת דין אחיד לדם לפני כפרה ולאחר כפרה, מתייחסת למעמד הדם גם לפני השחיטה. עם זאת, הלימוד של עולא ור' שמעון אכן מתיישב היטב בתפיסה זו: מעמדו הייחודי של הדם נוגע לתפקידו המכפר, ותפקיד זה חל רק לאחר השחיטה.

הרב אביהוד שורץ