בשיעורים הקרובים אני רוצה לעסוק בסוגיה אחת המכילה שני חלקים - חלק הלכתי וחלק אגדי. החלק האגדי בסוגייתנו הוא אינו סיפור, אלא קובץ של מימרות אגדיות ומדרשי אגדה.

הסוגיה שנעסוק בה היא הסוגיה הראשונה בפרק השמיני במסכת יומא. הסוגיה עוסקת ב'עינויים' של יום הכיפורים אשר נמנו במשנה. אנו נבחן את יחסם של שני חלקי הסוגיה, ההלכתי והאגדי, לנושא הראשי – העינוי ביום הכיפורים. בנוסף לכך, נראה את הזיקות בין שני חלקי הסוגיה, ההלכתי והאגדי, ואת המשמעות החדשה העולה מצירופם של שני החלקים זה לזה.

ישנה נקודה נוספת, חשובה ביותר, שאני מעוניין לבחון דרך סוגייתנו: מהו מעמדה של האגדה בסוגיה מעין זו? מהו מעמדה של האגדה ביחס לסוגיה כאשר היא משדרת משהו אחר מהדיון ההלכתי? האם כוונת מי שצרף שני חלקים אלו יחדיו הייתה שהאגדה תשפיע על המסקנה ההלכתית הנורמטיבית, הלכה למעשה, או שמא תרומתה היא במישורים אחרים?

 

עינויי יום הכיפורים – המקורות התנאיים

המשנה בתחילת פרק ח במסכת יומא מונה את העינויים שאנו מצווים בהם ביום הכיפורים:

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה והמלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין.

(תלמוד בבלי מסכת יומא, עג ע"ב)

במשנה מופיעים העינויים כולם ברשימה רציפה אחת, והקורא את המשנה אינו רואה הבחנה ביניהם.

ברם, בברייתא המופיעה במדרש ההלכה, הספרא (תורת כהנים), ישנה דרשה הדורשת את הפסוקים בפרשת אחרי מות. פסוקים אלו מהווים מקור למצוות עינוי הנפש ביום הכיפורים. בדרשה זו, אנו מוצאים חלוקה בולטת ודיכוטומית בין סוגי העינויים השונים.

הדרשות על הפסוקים באחרי מות דנות בטיב העינוי שמצווים עליו הפסוקים:

תענו את נפשותיכם, יכול ישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער, ת"ל וכל מלאכה לא תעשו, אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי, מה מלאכה אסרתי לך במקום אחר- מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר- עינוי שחייבים כרת. ואילו הם: הנותרים והפיגולים.

מנין לרבות את הטבלים? ת"ל תענו את נפשותיכם – ריבה. ארבה את הטבלים שהן במיתה, ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה? ת"ל תענו את נפשותיכם – ריבה, ארבה את הנבילות שהן בלא תעשה ולא ארבה את החולין שאינן בלא תעשה? ת"ל תענו את נפשותיכם – ריבה...

                (ספרא אחרי מות פרשה ה פרק ז)

המדרש התנאי דוחה תחילה את ההבנה האפשרית שהעינוי המדובר בפסוקים מתבטא בגרימה של סבל אקטיבי לגוף[1], כגון שהייה בסביבה חמה מאד או קרה מאד. הדרשה מסיקה שהכוונה היא רק לאיסור אכילה ושתייה, וזאת עקב ההיקש שהיא מקישה בין העינוי לאיסור המלאכה, הסמוך לה בפסוקים.

מן ההיקש נובע שהעינוי יכול להיות רק כזה שנאסר באיסור כרת בהקשר אחר, דהיינו, איסורי אכילה שחייבים עליהם כרת גם בהקשרים אחרים. אולם, אם כן, יתכן שהאכילה היחידה האסורה ביום הכיפורים היא אכילה המחייבת כרת, כגון נותר ופיגול. על כן, המדרש פותח בתהליך הדרגתי של ריבוי והרחבה, שבאמצעותו הדרשן לבסוף מצליח להסיק שגם אכילה ניטראלית, אכילה של חולין, אסורה ביום הכיפורים.[2]

בהמשך הספרא מובאות שתי דרשות אלטרנטיביות, אחת אנונימית ואחת בשם ר' ישמעאל, שגם מהן למדים שהפרשנות לעינוי היא הימנעות מאכילה ושתיה בלבד:

דבר אחר, תענו את נפשותיכם, עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ואיזו זו? זו אכילה ושתייה.

משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה עינוי האמור להלן רעבון אף ענוי האמור כאן רעבון.

ה'דבר אחר' מסביר את העינוי כעינוי שמתייחס לאזור מסוים בגוף, 'בית נפשותיכם' שבו אוכלים, ולכן הוא כולל רק אכילה ושתיה. לעומתו, ר' ישמעאל מקיש בין העינוי כאן לעינוי אחר שנזכר בתורה, בפסוק המתאר את תקופת המדבר שבה העינוי מוזכר בהקשר של אוכל ורעב.

ליתר האיסורים – רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה – אין כל התייחסות בדרשות הללו. רק מאוחר יותר, לאחר כמה דרשות אחרות, מובאת דרשה נוספת, שבה מופיעים כל חמשת האיסורים שהופיעו במשנה. אולם, שם הם נלמדים מפסוק אחר, ומוצגים כבעלי מעמד שונה לחלוטין מאיסור הכרת אשר נידון לעיל:

ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה תלמוד לומר: 'שבתון' – שבוֹת!

בדרשה הזו, המזכירה עד מאד את לשון המשנה, נלמדים חמשת האיסורים מהפסוק 'שבתון – שבוֹת'. בדומה לכך, פעולות שאינן מלאכות נאסרו ביום הכיפורים יחד עם המלאכות, כחלק מקטגוריה חיובית כללית יותר של 'שביתה':[3]

אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת. מלאכה שאין חייבין על מינה כרת מנין שלא יעלה באילן ושלא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על המים, ולא יספוק ולא יטפיח ולא ירקד? תלמוד לומר: 'שבתון' – שבוֹת...

(שם, פרשה ה)

חמשת ה'עינויים' אשר במשנה מופיעים ללא כל הבחנה ביניהם, מחולקים בספרא לשתי קטגוריות:

1. אכילה ושתיה, המהוות את הפרשנות לציווי 'תענו את נפשתיכם', והעובר עליהם בלבד חייב כרת.
2. יתר האיסורים, שנאסרו מהציווי הכללי 'שבת שבתון', ועליהם אין עונש כרת.[4]

 

סוגיית הבבלי – החלק ההלכתי

החלק ההלכתי בסוגיה, הנידון על המשנה הנ"ל[5], נראה כמאמץ את הקריאה של הספרא.

לאחר דיון קצר בפתח הסוגיה בניסוחה של המשנה[6], דיון הגורר אחריו דיון קצר בנושא 'חצי שיעור', מובאות בגמרא[7] מספר ברייתות מדרשיות, הדומות אך אינן זהות[8] לברייתות שראינו בספרא. ברייתות אלו מפרשות ומגדירות את העינוי שבפסוקים כהימנעות מאכילה ושתיה בלבד, כשם שראינו במסקנות הברייתות בספרא. להלן הברייתות, ללא דברי ה'סתמא דגמרא' שביניהן:

1. תנו רבנן- 'תענו את נפשתיכם', יכול ישב בחמה כדי שיצטער? תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, עינוי אסרתי לך ומלאכה אסרתי לך- מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה...

2. תניא אידך- 'תענו את נפשתיכם', יכול ישב בחמה ובצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר, וכל מלאכה לא תעשו, עינוי אסרתי לך ומלאכה אסרתי לך- מה מלאכה שחייבין עליה במקום אחר...[9]

3. ואם נפשך לומר, הרי הוא- אומר 'והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה' עינוי שיש בו איבוד נפש, ואי זה זה? זה אכילה ושתיה...

4. דבי ר' ישמעאל תנא, נאמר כאן 'תענו את נפשתיכם' ונאמר להלן 'ויענך וירעיבך' מה להלן עינוי דרעבון אף כאן עינוי דרעבון.

כחלק מהדיון בנוסח המשנה אשר קדם להבאת הברייתות הנ"ל, הסוגיה מביאה את הדרשה הנוספת שמופיעה בהמשך הספרא, לגבי יתר האיסורים:

ואי בעית אימא כי קתני אסור - אשארא. דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה - תלמוד לומר שבתון - שבות.

בניגוד לברייתא המקבילה בספרא אשר מגדירה את כל חמשת האיסורים כאיסורי 'שבות',  הברייתא בבבלי כוללת בלימוד מ'שבתון' רק את ארבעת האיסורים שאינם 'עינויים'- רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

ממילא, האיסורים במשנה מחולקים לשתי קטגוריות שונות, אשר ביניהם קיימת דיכוטומיה מוחלטת: איסורי 'אכילה ושתיה' הם הפרשנות של האיסור הראשי 'ועיניתם את נפשותיכם' וממילא חייבים עליהם כרת. לעומתם ניצבים יתר האיסורים המופיעים במשנה, אשר רק הם נלמדים מהציווי הכללי יותר- 'שבות', ועליהם אין חיוב כרת.[10]

ברם, מלבד הבדלים אחרים בין הבבלי לספרא,[11] ישנו מרכיב בולט בסוגיית הבבלי אשר אינו קיים בספרא. הברייתות שראינו בבבלי אינן מובאות באופן רציף. בין הברייתות, ואף בתוך ברייתא עצמה, הרצף מופרע על ידי דיון קצר של ה'סתמא דגמרא'. ההפרעה נעשית בצורה של שאלה על תוכן הברייתא או אופן התנסחותה, ותירוץ כלשהו שדוחה את השאלה. בתופעה זו כשלעצמה אין שום דבר חריג, והיא שכיחה מאד בסוגיות רבות בגמרא. ברם, אם מעיינים בתוכן הדיונים הקצרים הללו מתגלה שלשלושה מהם יש תוכן משותף:

1. מאי ואם נפשך לומר? וכי תימא בעריות קא משתעי קרא, הרי הוא אומר 'והאבדתי את הנפש ההיא', דברים שיש בהן איבוד נפש. ואיזו זו? זו אכילה ושתיה.
2. ונילף מ'אם תענה את בנותי'? דנין עינוי דרבים מעינוי דרבים ואין דנין עינוי דרבים מעינוי דיחיד.
3. ונילף מן 'וירא את ענינו', דאמר מר, זו פרישות דרך ארץ? דנין עינוי דבידי שמים מעינוי דבידי שמים, ואין דנין עינוי דבידי שמים מעינוי דבידי אדם.

בשלושת השאלות הללו ששואלת ה'סתמא דגמרא' מועלית  הצעה שהפסוקים המצווים על 'עינוי' יפורשו כמתכוונים להימנעות בתחום העריות והאישוּת, וממילא גם תשמיש המיטה ייכלל באותם 'עינויים' שחייבים עליהם כרת.

הצעות אלו מבוססות על פסוקים שונים שבהם המילה 'עינוי' או מילה דומה ('עֹניֵנוּ') משמשת – או מתפרשת בדרשה כמשמשת – בתחום של יחסי אישות ועריות.

בשאלה השלישית אף מדובר בהימנעות כפויה מיחסי אישות, כפי שחוו בני ישראל במצרים, שמכונה 'ענינו', וממילא מוצע שאף ה'עינוי' ביום כיפור יכלול הימנעות כפויה כזו.

בתירוצים על כל שלוש השאלות ההצעה נשללת על ידי דרשה של פסוק נוסף, או על ידי חילוק בין הפסוק המוצע לבין הציווי ביום הכיפורים. למשמעות שאלות אלה נתייחס בהמשך דברינו.

מכל מקום, הברייתות הנ"ל, עם הדיונים הקצרים של ה'סתמא דגמרא' שנוספו עליהן, חותמות את החלק ההלכתי של הסוגיה.

 

החלק האגדי של הסוגיה וזיקתו לחלק ההלכתי

לאחר החלק ההלכתי הנ"ל מופיעה יחידה אגדית-מדרשית ארוכה. יחידה זו פותחת במחלוקת בין האמוראים ר' אמי ור' אסי בנושא המן שירד לישראל במדבר, ואחריה מובאות עוד מספר מחלוקות של החכמים הנ"ל בתחומים שונים.

לאחר מכן, היחידה האגדית חוזרת לנושא המן, ומובא בה מעין מדרש אגדה ארוך הדורש פסוקים בנושא המן, בעיקר מהפרשיות המקראיות שעוסקות במן בספר שמות[12] ובספר במדבר[13] .

לכאורה לכל היחידה האגדית הזו אין דבר וחצי דבר עם יום הכיפורים או עם האיסורים שבו. יום הכיפורים ואיסוריו אינם מוזכרים בה כלל וכלל.

במבט ראשון נראה שהיחידה האגדית שובצה בעקבות אסוציאציה טכנית. דרשת ר' ישמעאל המובאת בסוף החלק ההלכתי עוסקת בפסוק 'ויענך ויעיבך'[14], כאשר  המשכו של הפסוק הוא: 'ויאכילך את המן אשר לא ידעת...'. באסוציאציה לכך מובאת הדרשה של ר' אמי ור' אסי על המן.

ר' אמי ור' אסי דורשים פסוק אחר מאותו פרק, שמזכיר אף הוא צורה של המילה 'עינוי': 'המאכלך מן במדבר... למען ענתך'[15].

אולם, קריאה צמודה יותר של יחידת האגדה הארוכה הזו, ובייחוד בחלקיה הראשונים הסמוכים לדיון ההלכתי, מגלה  כמה זיקות מסוג אחר בין שתי היחידות, ההלכתית והאגדתית. להלן נפרט זיקות אלו.

ראשית, בקריאה זהירה של היחידה האגדית מתגלה נתון מעניין: חלקים רבים ביחידה שנראים כעוסקים באוכל בכלל ובמן בפרט מכילים גם הערות או רמיזות בתחום האישוּת. למשל, הדרשה האגדית הראשונה, שהזכרנו לעיל,  הנדרשת על פסוק בדברים שמדבר על אכילת המן במדבר:

'המאכלך מן במדבר למען ענתך', רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.

ר' אמי ור' אסי שניהם מציינים חסרונות של המן, שהפכו את שנות התזונה ממנו לעינוי. ההסברים שלהם עוסקים, אפוא, באוכל.

ברם, הדרשה הראשונה משתמשת בביטוי 'יש לו פת בסלו'. ביטוי זה אמנם נאמר כאן על ידי הדרשן כדי להסביר את הקושי, או העינוי, במציאות המן במדבר. אולם, לביטוי זה יש גם קונוטציה מובהקת אחרת. במסכת יומא עצמה מופיע ביטוי זה פעמיים נוספות.[16] פעם אחת גם היא בהקשר של אוכל[17], ואילו בפעם האחרת, מדובר בתחום של אישות:

רב כי מקלע לדרשיש מכריז: מאן הויא ליומא [מי מוכנה להינשא ליום אחד?]. רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז: מאן הויא ליומא. ... ואי בעית אימא: יחודי הוו מיחדי להו [כלומר: לא נישאו להן ממש, אלא רק ייחדו אותן לעצמם], לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

                (בבלי יומא, יח ע"ב)

יתר על כן, בהמשך הדיון שמתפתח על החיסרון באכילה ללא חוש הראיה, מופיע המעבר להקשר של אישות באופן מפורש. במהלך הדיון מובאת מימרא של ריש לקיש הלוקחת את הדיון לכיוון דומה בנוגע להנאה מאישה:

אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי: הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא. אמר רבי זירא: מאי קרא - טוב מראה עינים מהלך נפש.

אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.

אכן, אפשר שאף לפני דברי ריש לקיש היה לדיון באוכל כפל משמעות, שכן במדרשי חז"ל מצוי שימוש בלשון אכילה כ'לשון נקיה' להקשרים של יחסי אישות.[18] דברים מעין אלה אף מופיעים במפורש בהמשך היחידה האגדית הנידונה כאן: 'לישנא מעליא נקט [השתמש בלשון מעולה], דכתיב[19] 'אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און...'.[20]

המחלוקת הבאה של ר' אמי ור' אסי גם היא קשורה, ככל הנראה, לקשר בין אכילה – שתיית יין – לענייני אישות או עריות:

כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: כל הנותן עינו בכוסו - עריות כולן דומות עליו כמישור. וחד אמר: כל הנותן עינו בכוסו - כל העולם כולו דומה עליו כמישור.

כאן מופיע שהנותן בכוס עינו, שזהו ביטוי לאדם שמשתכר,[21] אינו נרתע מכל איסורי העריות – 'כל עריות כולן דומות לפניו כמישור'. אמירה זו קושרת, אפוא, בין סוג של אכילה לבין תחום העריות. אפשר שההקשר לעריות משמעותי אף יותר, שכן הביטוי 'נתן עיניו בכוס' עצמו עשוי להכיל בתוכו כפל משמעות: נתינת העיניים בכוס משמשת בעצמה כביטוי של עריות, כפי שרואים במקור הבא:

ולא תתורו אחרי לבבכם - מכאן אמר רבי: אל  ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר.[22]

(נדרים כב ע"ב)

להלן שתי מחלוקות נוספות, שהראשונה שבהם אמנם אינה קשורה לאכילה או לעריות, אך השנייה עוסקת באכילה, ואפשר שהופעת הנחש במחלוקת רומזת לנושא העריות, כשם שהנחש מסמל במקומות רבים יצר זה:

דאגה בלב איש ישחנה. רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים.

ונחש עפר לחמו, רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר. וחד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר. תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו. קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה. קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה.

המחלוקת הבאה מובאת ברוב הנוסחים בשם רב ושמואל, ברם, בכתב היד התימני הנ"ל מופיעה התוספת 'ואמרי לה ר' אמי ור' אסי', ואפשר שהיא מצטרפת ליתר המחלוקות שהוזכרו לעיל. כך או כך, תוכן המחלוקת קושר במפורש את האכילה, שעליה מדבר הפסוק הנדרש[23], לעריות:

'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם', רב ושמואל; חד אמר: דגים, וחד אמר: עריות. מאן דאמר דגים - דכתיב נאכל, ומאן דאמר עריות - דכתיב חנם...

את סדרת המחלוקות הדרשניות הנ"ל של ר' אמי ור' אסי חותמת מחלוקת לגבי טעמו של המן שאכלו במדבר:

את הקשאים ואת האבטחים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו - טעמן ולא ממשן.

למחלוקת זו נחזור ונתייחס בהמשך.

משתי המחלוקות האחרונות שהזכרנו, שעוסקות בנושא המן, מתגלגלת יחידה מדרשית ארוכה מאד שעוסקת במן, וחותמת את הסוגיה.

היחידה האגדית שבסוגיה הנידונה כאן עוסקת, אפוא, בעיקר בדרשות על המן, מלבד שרשור דרשות של ר' אמי ור' אסי בנושאים שונים, המופיע באמצע יחידה זו  בעקבות דרשותיהם על המן.  כאמור, אנו נתמקד בחלקה הראשון של היחידה האגדית – שש המחלוקות המדרשיות של האמוראים, ובעיקר במחלוקות ר' אמי ור' אסי. הדבר המעניין שעולה מקריאה צמודה של היחידה הנ"ל הוא  שבמקומות רבים בה, הן בדרשות על המן, והן בדרשות ר' אמי ור' אסי בנושאים אחרים, ישנם רמזים דקים ועבים לתחום האישות והעריות.

 ניתן לקרוא את כל היחידה האגדית הזו בפני עצמה, ולהניח שהקשר שלה לדיון ההלכתי שהבאנו לעיל, על עינוי ביום כיפור, אסוציאטיבי-טכני בלבד. בתוך היחידה האגדית, נוכל לומר שהקשר שראינו בין ענייני אכילה לענייני אישות נובע מכך שקיים, כאמור, במקומות אחרים בחז"ל, קשר בין התבטאויות לגבי אוכל ושתיה ליחסי אישות.

 ברם, בשיעור הבא ננסה להציע שהזיקה לחלק ההלכתי של הסוגיה אמיצה יותר.