סוד האחד - שבחי הר"ן לו

  • הרב דן האוזר

פעם אחד שלח מלך אחד שלשה אנשים למדינה עם דבר סתר למלך אחר והם עברו בתוך המדינות שהיו שם חולקים על המלך.

והראשון נהג עצמו בחכמה, והעלים העניין לגמרי, ועבר המדינה ולא הבינו כלל שיש לו דבר סתר. והשני עבר לשם, ועמדו בני המדינה על הדבר, והבינו שיש לו דבר סתר ותפסו אותו שיגיד להם, ועשה בחכמה או בגבורה ונמלט מידם. והשלישי עבר שם ועמדו עליו גם כן, והבינו בו שיש לו סוד, ותפסו אותו. והיו מענים אותו בכמה וכמה עינויים הרבה מאד, וכל מה שעשו לו עינויים וייסורים וצרות גדולות, והוא לא הגיד דבר ועמד בניסיון ולא גלה הסוד עד אשר ראו שאין מועיל לו שום דבר והניחוהו (כי חשבו מסתמא אינו יודע כלל) ועבר ובא להמלך.

והיו חוקרים למי מהשלוש הנ"ל מגיע שכר יותר. קצתם אמרו, להראשון מגיע יותר, שעשה בחכמה להעלים לגמרי קצתם אמרו, להשני מגיע יותר שכבר עמדו על דעתו ואף על פי כן נמלט מהם בחכמתו וכו' כנ"ל. אמר המלך: להשלישי מגיע שכר יותר מכלם, כי כבר נתפס במצודתם ובודאי גם הוא היה רוצה להעלים אך לא עלתה בידו, ונתפס בידם וענו אותו ויסרו אותו בייסורים ועינויים כאלו שאם היה מגלה סוד אחד היו הכל רצים אחריו, ואף על פי כן עמד בניסיון כזה ולא גלה דבר. על כן מגיע לו שכר יותר מכולם (והנמשל מובן קצת מעט למבינים). (שבחי הר"ן לו).

*

האמונה היא סוד. סוד ה' ליראיו. סוד ליראים את ה', ודווקא מתוך המרחק של היראה מודעים אליו ומכירים בנוכחותו. האמונה היא סוד, כיון שהעולם נראה על פניו כפירוד, והאמונה מאמינה בייחוד. העולם נראה הפקר והאמונה טוענת להשגחה. היא נאמרת בסוד ובהסתר, כאדם המכסה את פיו בידיו, על מנת ללחוש סוד.  כך דברה של האמונה מכוסה ונסתר לצופה מבחוץ.

האמונה היא סוד, גם בגלל שהיא מבטאת אמון ונאמנות בין שניים. נאמנות שנאמרת בתוך טריטוריה של אינטימיות, שרק נאמניה יודעים אותה. האמונה נלחשת רק למי שמקשיב היטב ומטה אוזן בנאמנות אליה דווקא, תוך כדי שהוא מעדיף אותה על פני כל הרעשים הקולניים האחרים הנשמעים בעולם הרחב.

היינו יכולים לחשוב שמצווה לפרסם את הסוד הזה ושראוי לגלותו. ובאמת כך גם נהגו ונוהגים כל הרבנים ומגידי השעור, המפרסמים את דבר האמונה. אך מסתבר שכמה שלא נפרסם אותה, היא עדיין תישאר היא סוד, סתום, עלום, סותר את כל המציאות ורחוק רחוק בעדותו.

המתנגדים האמיתיים לסוד הזה, אינם שומעי לקחם של הרבנים ומגידי השעור. המתנגדים האמיתיים הם החיים עצמם. 'החיים' ייחשבו כמדינת אויב ל"מלך האחד", שכל מלכותו בסוד האחד,בעוד החיים עשויים תמיד מריבוי –שניים ויותר. המון שאונם של החיים רחוק מלחישות וסודות, אך אף על פי כן נמשכים הם החיים ביותר לגלות את הסוד הזה, הסוד של האחד, כיוון שיודעים הם שבסוד זה נעוץ שורשם. מאיפה ההרמוניה, הסדר והיופי הניבטים מכל כך הרבה פינות בעולם? איך מגשרים על כל הניגודים והסתירות שבחיים? האם אפשר לתת אמון בין הבריות או שהכל הוא רק פירוד ומריבה? 'החיים' מוטרדים משאלות אלו כל הזמן. דווקא משום שהם עשויים מפירוד ומריבוי, הם  כמהים לדעת את הסוד של האחד.

אולם ה' השאיר בכוונה את סוד האחד כמוס. כדי שתישאר האינטימיות כטריטוריה ייחודית ונבדלת לבאיו, כדי שרק הנאמנים יזכו לגילויו. כדי שלעד יישאר המרחב של סוד האחד מרחב פנימי ולא חיצוני. מלכות אמיתית היא פנימית. מלכות חיצונית, היא מלכות של כח ושל אלימות, היא משטר. מלכות אמיתית מושתתת על נאמנות ונאמרת בלחישה. עד כדי כך, שיודע הנאמן את דבר מלכו מרחוק, אפילו אם לא יאמר לו דבר במפורש. אמינותו של המלך כל כך ברורה היא לנתין עד שיראת השמיים לבדה מגלה לו את רצון המלך. סוד ה' ליריאיו.

המלכות במהותה היא צמצום. מתוך שצמצם ה' עצמו ברא עולם ומתוך כך נהיה למלך, שהרי "אין מלך בלא עם". דווקא מתוך המרחק שבין המלך לנתיניו ניכרת מלכותו, אם אכן הם נענים לה. מלך מלכי המלכים צמצם את עצמו והעניק ממלכותו לברואיו. כעת יש גם להם מלכות, זכות קיום, זכות בחירה. אך "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה" והיא כולה מכוסה ונסתרת מעיני כל. מבחוץ היא נחווית כ"אין" לסובבים אותה, אך מבפנים היא נחווית כ"אני" – היפוך אותיות ה"אין". גם אם ינסה מאן דהוא להשתלט עליה מבחוץ בכח, הוא יוכל לנגוע בגופה בלבד אך לא בנפשה, בחוץ אך לא בפנים. ה"אני" תמיד יישאר ב"אין", בטריטוריה חופשית ומוגנת. מי שרוצה לפנות אליה מוכרח לבוא אליה בלחישה, מתוך נאמנות, במלים ולא בכח, בפנימיות ולא בחיצוניות, בנאמנות ולא מתוך אינטרס ותככנות.

מלך מלכי המלכים שולח סוד לכל אחד ואחד בעולם. כמלך אל מלך, כ"אני" אל "אני". הוא פונה דרך מרחבי ה"יש", דרך המולת החיים, ושולח לנו סוד – השם אחד! כל המציאות בעולם מתנגדת למסר זה, כל העולם עשוי משניות. מהבי"ת שב'בראשית', המספרת לנו, על פי דרשת התיקוני זוהר, שכל העולם הזה עשוי משניות, משתי (בי"ת) נקודות ראות ומוצא (ראשי"ת) לפחות, מניגודיות, מסתירה וממחלוקת (ליקוטי מוהר"ן סד).

לו יבוא מישהו וילחש את סוד האמונה ודאי שהכל יטו אוזן לשמוע. האמנם אפשר לתת אמון אחד בשני? האמנם אפשר לאהוב ולבטוח? האמנם יש תכלית לכל מה שנראה אקראי וסתמי? האמנם יש פשר לכל תלאות האדם, לכל הסבל והצרות העוברות עליו? 'גלה לנו עכשיו את סוד הקיום', ודאי יתבעו במפגיע, 'גלה לנו איך אפשר לקבל את המציאות בכזו אהבה, להיות אחד איתה – גלה לנו את סוד האחד!'

אלא שלגלות את הסוד הזה משמעו להוציאו מחביונו, מהטריטוריה האינטימית בה הופקד, להופכו להיות עוד משהו בעולם, עוד קבוצה בעלת אינטרסים. המלך רוצה להשאיר את הסוד במרחבי ה"אני" וה"אין", לשמור על האינטימיות והפנימיות של תוכנה. תיאור הרמוני של כל המציאות, פתרון לכל סודות הבריאה, תשובה לכל הסתירות, הקושיות והבעיות, יכולים לתת מענה יציב להתלבטויותיו של המתלבט הדתי, אך בד בבד לעקר את הדתיות עצמה מתוכנה הפנימי. קשר בין אישי, גם אם הוא עם ה', זקוק למרחב דינאמי וחי. תמונת עולם יציבה עלולה להיות חיצונית, שטחית, קבועה ומתה. ר' נחמן בוחר בחוסר היציבות על מנת לשמור על קשר של נאמנות עם המלך. שאלות, סתירות, סיפורים לא גמורים, הם חלק ממבנה חשיבתו של רבי נחמן ושזורים ביצירותיו. לשמור על סודו של המלך משמעו להשאירו עלום וסתום לעיני כל, בלתי פתור ואף בלתי צפוי. מי שהולך בדרכו של רבנו, ימצא קשר עשיר עם הקב"ה אך ללא יציבות. ולפי דברינו, אין ברירה אלא לבחור בין שתי האפשרויות הללו.

העולם החיצוני דורש תשובות ברורות, הרמוניה ידועה מראש, אמת פומבית ברורה ומוכחת. בעולם כזה האדם מתהלך כמלך, הכל נשלט ומסודר. בעולם הפנימי האדם מתהלך כשליח המוסר את דבר המלך. אין שלטון בעולם הרוח. אי אפשר לשלוט בצדק או ביושר, אפשר רק להחליט אם אתה נאמן להם בענווה ובמסירות. ר' נחמן מספר לנו על נאמנות שכזו. נאמנות ל"מלך האחד", זה שעל אף עולם הפירוד יודע להלך בו בייחוד. אותו שליח מוסר את דברי ה"מלך האחד" למלך השני, הלא הוא לבו של המאמין, לבו של השליח עצמו. גם הוא בסוד הצמצום, נפרד מכל העולם ועל כן רוצה היה למלוך ולשלוט בעולם הפירוד שמחוצה לו. אך מששומע הוא את לחישתו של ה"מלך האחד", משעה שמרגיש את בטולו של השליח וענוותנותו, נענה גם הוא בבטול אל ה"מלך האחד". זהו סוד הלחישה של האמונה הנלחשת מלב אל לב, מן הלב העליון האלוקי אל ליבו של האדם. אם יתהלך האדם בענווה לשמוע את סודו של האלוקים, גם ליבו שלו יתרצה לסוד זה. בסוד האחד אין צורך לשלוט, הדברים כבר לבד יצטרפו אל האחד, אל האמת, אל הטוב, רק צריך לדעת להמתין, להאמין ולהצליח לעבור בדרך מבלי לאבד את הסוד של האחד.

*

שלושה שליחים במשלו של ר' נחמן, כנגד שלושה סוגים של התמודדויות עם הדברים בעולם הפירוד, מתוך אמונה וסוד האחד. השליח הראשון, הוא המצוי ביותר מבין כולם, בחוכמתו, הוא כלל לא מנהל משא ומתן עם העולם בדבר אמונתו. הוא שם חיץ גמור בין עולם האמונה שלו לבין החיים עצמם. אמונתו מגיעה מעלה מעלה. היא יודעת את סודו של האחד, אך לא מחברת אותו כלל למציאות ולחיים היומיומיים. הרווח ברור – סודו של האחד שמור! אולם ההפסד ברור גם הוא– נתק בין החיים לבין האחד.

לכאורה נתק זה הכרחי ואין ממנו מנוס, שהרי סוד האחד אומר ייחוד ואילו העולם והחיים עשויים מפירוד. אך ייתכן והשליח לא יהיה מוכן לנתק מוחלט מהחיים וינסה להסביר ולנמק לסובבים אותו את היותו שומר סוד. ב"חכמה" יסביר זאת לכולם, וינסה לתרגם לשפת "העולם" את הדרך בה הוא מנסה ללכת, בתוך עולם הפירוד, אבל עם אמונה איתנה בייחוד. הוא יסביר באופן תרבותי, ומתוך הגות עכשווית את פשר שתיקתו. צריך "גבורה" רבה לכך, כפי שמציין ר' נחמן במשל. שכן מי שבכל זאת מנהל משא ומתן עם החיים, צריך גבורה רבה שלא להתפתות אליהם. בעוד אמונתו של השליח הראשון הייתה עטופה ב"חכמה" רבה, מופשטת ועליונה, אמונתו של השליח השני מהולה הן ב"חכמה" והן ב"גבורה".

השליח השלישי נראה בתחילה כשליח פחות מוצלח מחבריו. ללא חכמה ועורמה, במין שלומיאליות שכזאת, הוא נתפס וכמעט שנאלץ לספר את סודו. ובכל זאת, הוא הגיבור של סיפורנו, והוא המקבל את השבח הגדול מכולם. הכיצד?

ר' נחמן מעדיף את המשא ומתן עם החיים. לשיקולי הרווח וההפסד יש מחיר אותו ר' נחמן לא רוצה לשלם. הוא מעדיף להתהלך בעולם בלי חשבונות, כפי שהוא, בתמימות ובפשיטות. הוא יודע שמשמעות הדבר היא התנגשות ידועה מראש. עולם הפירוד ועולם הייחוד אינם מסתדרים זה עם זה. לעתים אדם יכול להרגיש שבעבור ה'אחד' והאמונה בו, "סורקים את בשרו במסרקות של ברזל". שכן להיות אחד עם המציאות משמעו לקבל אותה כפי שהיא בזרועות פתוחות. להאמין שהכל מה' והכל לטובה, משמעו גם להיות פגיע יותר, חשוף יותר. לא בכדי, רבי עקיבא, (שגם היה אומר 'גם זו לטובה') יצאה נשמתו ב'אחד'. שכן רק סוד האחד יכול היה לפייס את נפשו וגופו הכואבים מעולם הפירוד המייסר ומענה אותו. ובכל זאת לא מתחמק ר' נחמן ממפגש קשה זה בין העולמות, וכפי שאמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו". הצער על הפירוד בין העולמות גדול יותר מהצער של המפגש הכואב ביניהם. ויותר מזה, רבי עקיבא שש לקראת מפגש זה,ביודעו ששם ישמע את לחישתו של המלך האחד ויביע את נאמנותו לו.

"זו תורה וזו שכרה?" שואל משה רבנו את הקב"ה כשהוא רואה בעלותו לקבל את תורה בהר סיני, את רבי עקיבא קושר כתרים לאותיות התורה. במשל שלפנינו נראה כי ר' נחמן משיב לשאלתו. אכן שכר הרבה מגיע לשליח שהצליח לשמור על סוד האחד, ובד בבד לגעת בחיים עצמם ולא להימנע ממגע עמם. להיכנס בשלום ולצאת בשלום, בלי לוותר לא על עצמו ולא על החיים. אחד באמת, אבל כואב.

מכאן גם מובנת תשובתו של הקב"ה "שתוק כך עלה במחשבה לפני". תשובת ה' איננה דוחה את שאלתו של משה "זו תורה וזו שכרה", אלא להיפך, מדריכה את משה להבינה על ידי שתיקה נאמנת ל"מלך האחד".