סוטה דף ב – בת פלוני

  • הרב אברהם סתיו

מסכת סוטה ידועה בכך שאחוז החומר ה"אגדתי" הקיים בה הוא הגבוה מבין כל המסכתות בש"ס. כבר בפתיחת המסכת (ב ע"א) מביאה הגמרא כמה התייחסויות לאופי הקשר שבין איש לאשתו. ננסה ללמוד מעט מתוכן ולהבין את הרעיונות העומדים מאחוריהן:

א"ר שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים, קכה, ג).

מדוע פותח ריש לקיש באופן זה את לימוד מסכת סוטה? מקריאת פרשת הסוטה מצטיירת תמונה שלפיה האשם בבגידה מוטל על האישה בלבד, ואילו לבעל אין כל חלק בכך: "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה, לא). לכן חשוב לריש לקיש ללמד אותנו שהמציאות אינה כה פשוטה - "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו"; רוצה לומר - אם האישה זינתה על בעלה, הדבר מחייב אף אותו לחשבון נפש מסוים. חשוב מכך: אדם שלא רוצה להגיע למצב המתואר בפרשיית האישה הסוטה, אף צריך לשאול את עצמו מה עליו לעשות לשם כך.

בהמשך הגמרא מובאת מימרא שנראית כעומדת בסתירה לדברי ריש לקיש:

איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!

ראשית נתבונן במימרה זו בפני עצמה. מדוע יש צורך בקביעה מראש, עוד לפני יצירת הוולד, של האישה שאותה יישא, הבית שבו יגור והשדה שבה יעבוד? כדי לענות על שאלה זו נקדים ונשאל: מדוע כונתה השדה כונתה בשם "שדה פלוני"? והרי כמעט בכל מקום אחר בשם כשרוצים לציין שדה מסויימת אומרים "שדה פלונית"! התשובה לכך היא שמדובר על שְׂדֵה פְּלוֹנִי, דהיינו שדה השייכת לפלוני, ולא שדה ששמה הוא "פלוני". זאת בדומה ל"בת פלוני", שהיא בת של אדם "פלוני".

מהי משמעות הדבר? נראה כי שלושת החפצים שעליהם מדברת הגמרא מייצגים משאבים מוגבלים. כמות הנשים והקרקעות בעולם היא מוגבלת. כאשר נולד אדם חדש מתעוררת השאלה האם יימצאו לו צרכים אלו בעולם, על כך עונה הגמרא שההשגחה העליונה דואגת מראש להעביר את שדהו של פלוני לפלוני, את בתו של פלוני לפלוני, באופן שבו לא יחסר דבר לאיש.

על כל פנים, לאחר עיון במימרא זו בפני עצמה, עלינו לשים לב לאופן בו הגמרא מצביעה על הסתירה בין שתי המימרות: לפי ריש לקיש האישה מגיעה אל האדם על פי מעשיו, ואילו לפי רב יהודה אמר רב היא מיועדת לו עוד לפני שנולד. על כך עונה הגמרא:

לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.

הגמרא מחלקת בין זיווג ראשון, שנקבע לפני הלידה, לזיווג שני שנקבע על פי המעשים. שני כיוונים מרכזיים עולים בדברי המפרשים בהסבר חילוק זה.

הכיוון הראשון, המובא ברוב המפרשים והפשוט יותר בלשון הגמרא, הוא שעל הזיווג שבנישואין הראשונים יוצאת בת קול ואילו הנישואין השניים נקבעים לפי המעשים.

כיוון שני, המובא במאירי (ד"ה מפנות), הוא שאין הגמרא מחלקת בין זיווג ראשון לזיווג שני ממש, אלא בין זיווג לילד מתחת לגיל מצוות אשר תלוי במזלו בלבד ובין זיווג של אדם בוגר שנידון על פי מעשיו. באופן שונה מעט, נאמר בזוהר שלכל אדם ובכל זמן יש אפשרות של זיווג ראשון ומתאים שנקבע מלמעלה, אך בה בעת, אם מקלקל אדם את מעשיו או אם אדם אחר מקדמו ברחמים מתבטל הזיווג משמיים והכל תלוי במעשים.

לפי פירושים אלו, החילוק איננו בין אנשים שונים, אלא שני מישורים שעשויים להתקיים בעת ובעונה אחת. יש מקום לצעוד צעד נוסף קדימה ולומר שבכל קשר של נישואין קיימים שני רבדים: רובד אחד של "זיווג ראשון", של זיקה בין שתי נשמות שלפעמים באה לידי ביטוי בתחושת הלב, כפי שהובא בשם החזון איש: "בגשת אדם לשידוך ולבו נוטה לחיוב - זוהי שמיעת ההכרזה".

אך בכל קשר-נישואין יש גם "זיווג שני", שתלוי במעשיו של האדם. על גבי הקשר הראשוני מגיע הרובד העיקרי של חיי הנישואין עצמם, ורק מעשיהם של בני הזוג, וההשקעה שלהם בקשר, היא שיכולה לבנות אותו.

[להרחבה בדברים הנ"ל, ובאגדות נוספות במסכת, ראו בחיבורי:

בת קול, חידושי אגדות למסכת סוטה: https://books.google.co.il/books?id=oD97BwAAQBAJ&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false]