סוטה דף ז - השקאת סוטה בבית הדין הגדול

  • הרב אביהוד שורץ

שנינו במשנה בדף ז' ע"א:

"היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים".

בתורה נאמר, שמעמד השקאת הסוטה מתבצע לפני ה', ובעזרת הכהן. כמובן, גם את קורבן הסוטה מקריב הכהן, וככלל – מדובר על פעולה "מקדשית" מובהקת. מהו אם כן עניינה של הדרישה להעלות את הסוטה לבית הדין הגדול בירושלים? הרש"ר הירש (במדבר ה, ל) כתב:

"סדר השקאת סוטה קרוי כאן "תורה"; ונמצא, שהכתוב השווה אותו להלכות החשובות ביותר המוטלות על הנציגות העליונה של האומה. ולפיכך כל הסדר הזה נעשה מטעם בית הדין הגדול".

ונראה לבאר את הדברים לאור חידושו של הגרי"ד סולוביצ'יק (שיעורים לזכר אבא מארי כרך ב', בעניין תקנת משה) בדבר מעמדו ותפקידו של בית הדין הגדול שבירושלים. הגרי"ד הסביר, שבית הדין ממלא למעשה שני תפקידים שונים:

תפקיד אחד - בית הדין הגדול הוא הנציג של כנסת ישראל. מכוח נציגות זו, מוטלות על בית הדין חובות ממשלתיות וחובות טכסיות-פורמליות שונות כגון עיבור שנים, הרחבת העזרה, משפט המלך, עגלה ערופה ועוד.

תפקיד שני - בית הדין הגדול מייצג לא רק את כנסת ישראל, אלא גם את תורת ישראל. על בית הדין הגדול מוטלת החובה להחזיק את הדת, ולשמר את מסורת ישראל. במסגרת זו, מוטלת על בית הדין גם חובת הפסיקה בשאלות הלכתיות מקומיות וכלליות.

הפער בין שני התפקידים השונים של בית הדין הגדול בוקע ועולה מדבריו של הרמב"ם, שמציג במשנה תורה את בית הדין בשני הקשרים שונים, ובשני תיאורים שונים. בתחילת פרק ה' מהלכות סנהדרין הציג הרמב"ם את המימד הפורמלי של בית הדין הגדול:

"אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך".

מאידך, בתחילת הלכות ממרים (פ"א ה"א-ה"ב) מציג הרמב"ם את בית הדין הגדול בצורה שונה:

"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חֹק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

בית הדין המתואר בהלכה זו לא עוסק בטכסים פורמליים שונים, אלא בעניינים שברוח: קביעת גופי תורה, משא ומתן בהלכה וכו'. למעשה, מדובר על בית דין לימודי, עיוני ורוחני, ולא על בית דין ממשלתי.

הגרי"ד טען, שייתכנו הבדלים מעשיים בין שני בתי הדין, כגון: מספר הדיינים, זהותם ועוד כהנה. על הבדלים אלה ואחרים ראה בשיעורו של מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל בספר שיעוריו על מסכת הוריות.

בדברי הרמב"ם הנ"ל מפורש, כי השקאת סוטה בבית הדין הגדול מתקשרת לתפקיד הראשון – הממשלתי והפורמאלי. משמעות הדברים היא, שהסוטה אינה פוגעת רק בבעלה ובמשפחתה, אלא בעם ישראל כולו. כבר לימדנו הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר, ה' כ'):

"והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם".

ה"טיפול" באישה הסוטה מבקש לשרת את האומה כולה, ולאפשר את השראת השכינה. ובכן, היות שאין מדובר על עניין פרטי ואישי, אלא על משימה לאומית, חובה לבצעה דווקא בבית הדין הגדול שבירושלים, זה המייצג את כלל ישראל, ומשרת את "האינטרס הלאומי".