סוטה דף טו – העפר אשר יהיה בקרקע המשכן

  • הרב אברהם סתיו

סוטה דף טו – העפר אשר יהיה בקרקע המשכן

הפסוק בפרשת נשא (במדבר ה, יז) מתאר בפירוט רב את אופן הכנת המים המאררים:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.

הפסוק מתאר את העפר שניתן בתוך המים כ"עפר אשר יהיה בקרקע המשכן". בפשט הפסוק היה מקום להבין שמדובר בתיאור טכני, הנובע מן הנוחות שבהבאת עפר מן הקרקע שעליה ניצבים האישה והכהן. מן המשנה בסוגייתנו (טו ע"ב) עולה שמדובר בדין מדיני העפר:

נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה כשהוא מגביה, ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על המים.

המשנה מתארת טבלה מיוחדת שהייתה מותקנת ברצפת העזרה, כך שאפשר יהיה להרים אותה ולהגיע אל הקרקע שתחתיה. הברייתא המובאת בגמרא (שם) מבארת את מקורו וגדריו של הדין:

תנו רבנן: ומן העפר אשר יהיה - יכול יתקן מבחוץ ויכניס? תלמוד לומר: בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות? תלמוד לומר: אשר יהיה, הא כיצד? יש שם הבא, אין שם תן שם.

הברייתא מעלה שתי אפשרויות קיצוניות, ולבסוף מפשרת ביניהן. האפשרות הראשונה היא שהעפר יוכנס אל המשכן מבחוץ. נראה כי לפי אפשרות זו התיאור של התורה הוא טכני בלבד, ובסופו של דבר אין כל חשיבות למקורו של העפר. האפשרות השנייה המובאת כה"א היא לחפור בקרדומות בקרקע המשכן ולהוציא ממנה עפר. לבסוף, מסיקה הגמרא שיש להכניס את העפר לקרקע המשכן, להשהות אותו שם מעט, ואזי אפשר להשתמש בו.

נראה שאפשר להציע שתי תפיסות עקרוניות בהבהרת דין זה, לאור מחלוקת רש"י והב"ח בהבנת הדרשה. מפשט לשון הברייתא עולה כי קיימת סתירה בין שתי ההנחיות, ולכן יש לפשר ביניהן, אלא שרש"י (ד"ה אי) מוסיף נקודה שלא מפורשת בברייתא:

ומדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח ש"מ לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחת.

רש"י כותב שיש חשיבות לכך שהתורה דרשה עפר שנמצא "בקרקע המשכן", ולא "מקרקע המשכן". הב"ח חולק על גרסה זו ברש"י (שמובאת גם במאירי), וכותב "דאין חילוק בין 'ומן העפר אשר בקרקע' לבין 'ומקרקע'".

נדמה כי ניסוחים אלו עשויים לשקף שתי הבנות שונות של תפקיד הבאת העפר אל קרקע המשכן:

באופן אחד אפשר להבין שתפקיד ההבאה אל קרקע המשכן הוא כדי לקדש את העפר. וכך כתב המלבי"ם (במדבר ה, יז):

אף שאינו עתה בקרקע המשכן ויהיה שם בעתיד שיתקן מבחוץ ויתננו בקרקע המשכן כשר מפני שהמקום מקדשו.

לעומת זאת, אפשר להבין שהבאת העפר אל המשכן נועדה להפוך אותו לחלק מן המשכן עצמו. דהיינו, כפי שאל תוך מי הסוטה מוחים את שמו של הקב"ה, כך גם יש לפזר עליהם חלק מגוף המשכן. וכעין זה כתב הרש"ר הירש (שם):

הצד הארצי, החושני, של טבע האשה מיוצג על ידי עפר... אולם עפר זה הוא חלק מן הקרקע, שבני אדם עומדים עליו במקדש ה'. כי המקדש איננו מפנה את דרישותיו לאדם בעל טבע על - ארצי; אין הוא פונה לאדם, שטבעו מנוגד למהות האנושית. אלא הצד הארצי, הגופני - החושני מהווה את "קרקע המשכן"; הוא היסוד, ועליו ישתית המקדש את כל עיצוב החיים של מצוותיו הקדושות.

נראה שרש"י הבין ששתי האפשרויות הללו תלויות בנוסח המדויק של התורה. אילו היה כתוב "מקרקע המשכן", צריך היה לומר כדעת הרש"ר הירש, שהעפר מהווה חלק מקרקע המשכן. אך מאחר שהתורה כתבה "בקרקע המשכן" הרי שכוונתה היא רק שיש לקדש את העפר בהנחתו על הקרקע. הב"ח, לעומת זאת, ככל הנראה סבר שגם למסקנת הגמרא הופכת ההנחה את העפר לחלק מגוף המשכן.