סוטה | דף טו | העפר אשר יהיה בקרקע המשכן

הפסוק בפרשת נשא (במדבר ה, יז) מתאר בפירוט את אופן הכנת המים המאררים:

"וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם".

הפסוק מתאר את העפר שניתן במים כ"עפר אשר יהיה בקרקע המשכן". מפשט הפסוק היה מקום להבין שמדובר בעניין טכני – קל יותר להביא עפר מן הקרקע שעליה ניצבים האישה והכוהן, אך מן המשנה בסוגייתנו נראה שמדובר בדין עקרוני:

"נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה, כשהוא מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על המים".

המשנה מתארת טבלה מיוחדת שהייתה מותקנת ברצפת העזרה כך שאפשר יהיה להרים אותה ולהגיע אל הקרקע שתחתיה. הברייתא המובאת בגמרא מבארת את מקורו וגדריו של הדין:

"תנו רבנן: 'ומן העפר אשר יהיה' – יכול יתקן מבחוץ ויכניס? תלמוד לומר 'בקרקע המשכן'. אי בקרקע המשכן, יכול יחפור בקרדומות? תלמוד לומר 'אשר יהיה'. הא כיצד? יש שם – הבא, אין שם – תן שם".

הברייתא מעלה שתי אפשרויות קיצוניות ומפשרת ביניהן. האפשרות הראשונה היא שהעפר יוכנס אל המשכן מבחוץ. נראה כי לפי אפשרות זו התיאור שבתורה הוא טכני בלבד, ובסופו של דבר אין כל חשיבות למקורו של העפר. האפשרות השנייה היא לחפור בקרדומות בקרקע המשכן ולהוציא ממנה עפר. לבסוף מסיקה הגמרא שיש להכניס את העפר לקרקע המשכן, להשהות אותו שם מעט, ואז אפשר להשתמש בו.

נראה שאפשר להציע שתי תפיסות עקרוניות ביחס לדין זה, לאור מחלוקת רש"י והב"ח בהבנת הדרשה. מפשט לשון הברייתא עולה שיש סתירה בין שתי ההנחיות, ולכן יש לפשר ביניהן, אך רש"י (ד"ה אי) מוסיף נקודה שאינה מפורשת בברייתא:

"ומדלא כתיב 'ומקרקע המשכן יקח' ש"מ לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחת".

רש"י כותב שיש חשיבות לכך שהתורה דרשה עפר שנמצא "בקרקע המשכן", ולא "מקרקע המשכן". הב"ח חולק על גרסה זו ברש"י (המובאת גם במאירי), וכותב "דאין חילוק בין 'ומן העפר אשר בקרקע' לבין 'ומקרקע'".

נדמה שניסוחים אלו עשויים לשקף שתי הבנות שונות של תפקיד הבאת העפר אל קרקע המשכן.

אפשר להבין שההבאה אל קרקע המשכן נועדה לקדש את העפר, כפי שכתב המלבי"ם (במדבר ה, יז):

"אף שאינו עתה בקרקע המשכן ויהיה שם בעתיד, שיתקן מבחוץ ויתננו בקרקע המשכן, כשר, מפני שהמקום מקדשו".

לעומת זאת, אפשר להבין שהבאת העפר אל המשכן נועדה להפוך אותו לחלק מן המשכן עצמו. כפי שמוחים את שמו של הקב"ה במים, כך יש לפזר עליהם חלק מגוף המשכן. וכעין זה כתב הרש"ר הירש (שם):

"הצד הארצי, החושני, של טבע האשה מיוצג על ידי עפר... אולם עפר זה הוא חלק מן הקרקע שבני אדם עומדים עליו במקדש ה'. כי המקדש איננו מפנה את דרישותיו לאדם בעל טבע על ארצי, אין הוא פונה לאדם שטבעו מנוגד למהות האנושית, אלא הצד הארצי הגופני-החושני מהווה את 'קרקע המשכן', הוא היסוד, ועליו ישתית המקדש את כל עיצוב החיים של מצוותיו הקדושות".

נראה שרש"י הבין ששתי האפשרויות הללו תלויות בניסוח המדויק של התורה. אילו היה כתוב "מקרקע המשכן" צריך היה לומר כדעת הרש"ר הירש, שהעפר מהווה חלק מקרקע המשכן, אך מאחר שהתורה כתבה "בקרקע המשכן" הרי שכוונתה היא רק שיש לקדש את העפר בהנחתו על הקרקע. הב"ח, לעומת זאת, כנראה סבר שגם למסקנת הגמרא הופכת ההנחה את העפר לחלק מגוף המשכן.