סוטה דף טז – שיעור עפר סוטה

  • הרב אברהם סתיו

המשנה (טו ע"ב) מתארת את נתינת העפר אל תוך המים המאררים במילים הבאות:

ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על המים.

ובגמרא (טז ע"ב) נאמר:

תנו רבנן, שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה, ורוק יבמה; משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור.

כלומר, בכל הדוגמאות הנזכרות בברייתא לא די בנתינה של כמות כלשהי, ןיש צורך בכמות שניכרת ונראית לעין.

קביעה זו עומדת לכאורה בסתירה לדברי הירושלמי. המשנה הפותחת את מסכת פאה (א, א) מונה כמה וכמה דינים הלכתיים ש"אין להם שיעור", והירושלמי (שם) הקשה:

רבי ברכיה בעי: ולמה לא תנינן עפר סוטה ולמה לא תנינן אפר פרה ולמה לא תנינן רוק יבמה ולמה לא תנינן דם ציפור של מצורע?

לא אתינן מתניתא אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה אילו אף על פי שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה.

רבי ברכיה מקשה מדוע לא מנתה המשנה את המקרים הללו כדוגמה לדברים שאין בהם שיעור, והגמרא עונה שבמשנה נמנו רק דברים שיש מצווה גדולה יותר ככל שמוסיפים עליהם (כגון: לימוד תורה).

כמה אחרונים (כגון ספר מאמר המלך על הרמב"ם, איסורי מזבח ה, יא) התקשו להבין את הנחת המוצא של הירושלמי: מדוע נחשב עפר סוטה (וכן שאר הדוגמאות) כדבר שאין לו שיעור? והרי יש לו שיעור מינימאלי של "כדי שיראה על המים"!

נראה שאפשר ליישב קושייה זו בפשטות, ונעשה זאת תוך ניתוח תשובת הירושלמי לקושייתו של רבי ברכיה. מדוע העובדה ש"כשהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה" גורמת לכך שלא נמנה דינים אלו בכלל הדברים ש"אין להם שיעור"?

נראה כי משמעות השיעור שעליו דיברה המשנה בפאה היא הגדרה כמותית. כלומר, בכל אות של לימוד תורה ובכל חיטה שניתנת לעניים יש קיום מצווה, אלא שיש מקומות שבהם התורה קבעה שיעור מינימום שאותו חייבים לתת או לעשות, ויש מקומות ש"אין להם שיעור". אך בעפר סוטה אין חשיבות לכל גרגיר וגרגיר של עפר, אלא רק קביעה שיש צורך שהעפר "יראה על פני המים". קביעה זו איננה קביעה של שיעור, אלא תנאי מסוים שצריך להתקיים בפועל, על מנת שהעפר לא ייחשב כבטל במים, ובזה סרה קושיית האחרונים. ומאידך, גם לא נכון לומר שזהו מן הדברים ש"אין להם שיעור", כי מדובר במעשה שהמושג שיעור כלל לא רלבנטי לגביו. זאת משום שהשאלה האם יש עפר או אין עפר במים היא שאלה דיכוטומית ולא שאלה כמותית.