דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף יג | קבורת יעקב ומעשה חושים בן דן

הרב אביהוד שורץ
08.11.2015

הפרק הראשון במסכת סוטה מסתיים בדברי אגדה בגנותם של ההולכים אחר עיניהם, אשר סופם שייכשלו, ומעמיד לעומתם את אלה שעסקו במצווה, וסופם שזכו לזכויות רבות.

הגמרא מרחיבה הרבה בדברי אגדה ובמדרשיהן של פרשיות אחדות מספרי בראשית ושמות. בתוך כך מספרת הגמרא בדף י"ג את סיפור קבורת יעקב במערת המכפלה.

נביא את הסיפור המתואר שם בקצרה: עשיו ערער על זכותו של יעקב בחלקת הקבר, ובניו ונכדיו של יעקב הגיבו בהידיינות משפטית, אך חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה ולא הבין בצורה מדויקת את כל הפרטים, קפץ ועשה מעשה – הוא פגע בעשיו וכך אפשר למסע הלוויה להתקיים כסדרו.

מהי משמעותה של אגדה זו? כפי שמתרחש לעיתים בלימוד אגדה, הוצעו לה שני פירושים הפוכים.

יש האומרים כי המסר שמבקשים חז"ל להעביר הוא מסר תוקפני ומיליטנטי בכל הנוגע לעימות שבין ישראל לעמים. על פי פרשנות זו בני יעקב שגו כאשר התמהמהו וניהלו משא ומתן ארוך עם עשיו, אשר הצליח, כ"איש ציד" ממולח, לצוד אותם בפיו ולגבב טענות והוכחות לכך שאף הוא זכאי למערת המכפלה. אל מול בני יעקב עומדת דמותו של חושים בן דן, אשר בהיותו חרש, אשר אינו שומע את קול המהומה, מסוגל לקלוט את הדברים "בטהרתם" – הוא מבין שבסופו של חשבון יש כאן חילול השם גדול, כאשר יעקב אבינו, ממשיכם ויורשם האמיתי של אברהם ויצחק, מוטל בביזיון. לפיכך הוא מתעלם מ'רעשי הרקע', אינו חושש מן 'ההד התקשורתי' או מ'ועדת החקירה הבין לאומית', והוא קם ועושה מעשה בכוח הזרוע כדי להפסיק את חילול השם ולתבוע את הזכות הלגיטימית של עם ישראל בארצו ובעיר אבותיו.

על פי פרשנות זו ברור מדוע יעקב אבינו מסיים את המעשה בחיוך – כך ראוי וכך נאה, לעשות נקמה ברשעים ולשפוך את דמו של עשיו במערת המכפלה.

מאידך, יש שפירשו את המעשה כחוסר הבנה משווע מצד חושים בן דן. לדעתם הסכסוך בין ישראל והעמים כלל אינו אמור להיגרר ל'שפיכות דמים מיותרת'. בדרכי שלום ובמשא ומתן שקול והגון ניתן היה לפתור את הסכסוך ולהציג את שטר המכירה של יעקב לשדה המכפלה. דא עקא, תמיד יש 'חרשים' המזדרזים לעשות מעשה עוד לפני ש'מיצו את אפיק המשא ומתן'. בעקבות מעשה כזה של אלימות אנו הולכים ונגררים למלחמה, שספק רב אם היה בה צורך ואם היא אכן 'בלתי נמנעת'.

על פי פרשנות זו סיום הסוגיה נאמר בביקורת: רבקה התאמצה כל חייה למנוע את שפיכות הדמים  בין שני בניה ולהימנע ממצב שבו שניהם ימותו ביום אחד, אך לצערה לא זכתה לכך, ושניהם יחד מתו מתוך סכסוך.

ובכן, לפנינו שני פירושים הפוכים בדיוק. האם ניתן להכריע ביניהם? האם האחד עדיף מחברו? כאשר אנו קוראים את פרשות חומש בראשית – 'ספר הישר', ומבקשים שמעשה אבות יהיה סימן לבנים, אנו עומדים לא פעם נבוכים ושואלים: מה למדנו ממעשי האבות? כיצד עלינו ליישם את מעשיהם של אבותינו במקומנו ובשעתנו?

לעיתים השאלה חזקה יותר מכל תשובה שנציע לה...

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)