סוטה דף יג - קבורת יעקב בשדה המכפלה ומעשה חושים בן דן

  • הרב אביהוד שורץ

לא בכל יום נקרית בפנינו הזכות לחבר את לימוד הדף היומי עם פרשת השבוע, ולצערנו אף עם ענייני דיומא, ומלחמתנו באויבינו שבעיר האבות.

הפרק הראשון במסכת סוטה מסתיים בדברי אגדה בגנותם של אלה ההולכים אחר עיניהם, אשר סופם שייכשלו ומעמיד לעומתם את אותם שעסקו במצווה, וסופם שזכו לזכויות רבות.

הגמרא מרחיבה הרבה בדברי אגדה, ובמדרשיהן של פרשיות אחדות מספרי בראשית ושמות. בתוך כך מספרת הגמרא בדף י"ג את סיפור קבורת יעקב במערת המכפלה.

נביא את הסיפור המתואר שם בקצרה: עשיו ערער על זכותו של יעקב בחלקת הקבר; בעקבות ערעורו, בניו ונכדיו של יעקב ערכו התדיינות משפטית, אך חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה ולא הבין בצורה מדויקת את כל הפרטים קפץ ועשה מעשה – הוא פגע בעשו, ובכך אפשר למסע ההלוויה להתקיים כסדרו.

מהי משמעותה של אגדה זו? כפי שמתרחש לעיתים בלימוד אגדה, הוצעו לה שני פירושים הפוכים.

יש האומרים, כי המסר שאותו חז"ל מבקשים להעביר הוא מסר תוקפני ומיליטנטי בכל הנוגע לעימות שבין ישראל לעמים. על פי פרשנות זו, בני יעקב שגו כאשר התמהמהו וניהלו משא ומתן ארוך עם עשו, אשר הצליח, כ"איש ציד" ממולח, לצוד אותם בפיו, ולגבב טענות והוכחות לכך שאף הוא זכאי למערת המכפלה. אל מול בני יעקב, מתוארת דמותו של חושים בן דן, אשר בהיותו חרש אשר אינו שומע לקול המהומה, הוא מסוגל לקלוט את הדברים "בטהרתם" - הוא מבין שבסופו של חשבון ישנו כאן חילול השם גדול, כאשר יעקב אבינו, הממשיך והיורש האמיתי לאברהם וליצחק, מוטל בביזיון. לפיכך, הוא מתעלם מ"רעשי הרקע", אינו חושש מן "ההד התקשורתי" או "מועדת החקירה הבין לאומית", והוא קם ועושה מעשה בכוח הזרוע, כדי להפסיק את אותו חילול השם, ולתבוע את הזכות הלגיטימית של עם ישראל בארצו ובעיר אבותיו.

על פי פרשנות זו, ברור מדוע יעקב אבינו מסיים את המעשה בחיוך – כך ראוי וכך נאה, לעשות נקמה ברשעים, ולשפוך את דמו של עשו במערת המכפלה.

מאידך, יש שפירשו את המעשה כחוסר הבנה משווע מצד חושים בן דן. לדעתם, הסכסוך בין ישראל והעמים כלל לא אמור להיגרר ל"שפיכות דמים מיותרת". בדרכי שלום ובמשא ומתן שקול והגון, ניתן היה לפתור את הסכסוך, ולהציג את שטר המכירה של יעקב לשדה המכפילה. דא עקא, תמיד ישנם "חרשים" המזדרזים לעשות מעשה עוד לפני ש"מיצו את אפיק המשא ומתן". בעקבות מעשה כזה של אלימות, אנו הולכים ונגררים למלחמה, שספק רב האם היה בה צורך, והאם היא אכן "בלתי נמנעת".

על פי פרשנות זו, סיום הסוגיה נאמר בביקורת: רבקה התאמצה כל חייה למנוע את שפיכות הדמים  בין שני בניה, וממצב בו שניהם יהרגו ביום אחד, אך לצערה לא זכתה לכך, ושניהם יחד מתו מתוך סכסוך.

ובכן, לפנינו שני פירושים הפוכים בדיוק. האם ניתן להכריע ביניהם? האם אחד עדיף מחבירו? בימים אלה, שבהם אנו קוראים את פרשות חומש בראשית – "ספר הישר", ומבקשים שמעשה אבות יהיה סימן לבנים, אנו עומדים לא פעם נבוכים ושואלים: מה למדנו ממעשי האבות? כיצד עלינו ליישם את מעשיהם של אבותינו במקומנו ובשעתנו?

לעיתים, השאלה חזקה יותר מכל תשובה שנציע לה...