סוטה דף יד - והלכת בדרכיו

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה האחרונה בפרק הראשון עוסקת בגמילות החסדים אותו גמלו גדולי האומה עם זולתם, ובשכרם על כך. משה רבינו, שגמל חסד עם יוסף ונתעסק בעצמותיו, זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתעסק בקבורתו. על כך נאמר בגמרא בדף יד ע"א:

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא' (דברים ד, כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא), אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' (בראשית יג, יח), אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' (בראשית כה, יא), אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא' (דברים לד, ו), אף אתה קבור מתים".

אף שמידותיו של הקב"ה רבות, מדגיש רבי חמא ברבי חנינא דווקא את מידת החסד. המהר"ל בחידושי אגדות, הסביר:

"אמנם מה שאמר דווקא הילוך אחר מידותיו לעשות חסד ולא לעשות משפט, כי אי אפשר שיהיה עושה משפט כמו שעושה ה' יתברך, רק גמילת חסד דבר זה ראוי אל הכל, אבל מידת המשפט אין יחוס משפט האדם אל משפט ה' יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט, ולכך עליו אין שייך לומר הלך אחר מידותיו".

על דברי המהר"ל ניתן אף להוסיף שלעתים שהקב"ה הנו "קנא ונוקם", ואף בזאת לא נצטוונו ללכת בדרכיו. דווקא מידות החסד והרחמים הן המאפשרות להתקרב אל הקב"ה, וללכת בדרכיו. ואמנם, נראה שהתורה כולה מבקשת לכוון את האדם דווקא אל מידת החסד, שכך למדנו בהמשך סוגייתינו:

"דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא); וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא' (דברים לד, ו)".

***

מדרשו של רבי חמא בר חנינא קרוב בעניינו למדרש נוסף המופיע בגמרא במסכת שבת (דף קלג ע"ב):

"אבא שאול אומר: 'ואנוהו' (שמות טו, ב) - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום".

למרות הדמיון, הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה ח') עומד על ההבדל שבין שני המדרשים:

"והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו "והלכת בדרכיו". וכבר כפל צווי זה ואמר "ללכת בכל דרכיו". ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב).

וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר "אחרי י"י א-להיכם תלכו", ובא בפירוש גם כן (סוטה י"ד) שענינו להדמות בפעולות הטובות...".

אם כן, הגמרא במסכת שבת עוסקת בהידמות למידות, ואילו הגמרא במסכת סוטה עוסקת בהידמות בפעולות.

לכאורה, הא בהא תליא: ברור שמי שדבק במידותיו של הקב"ה, מבצע אף מעשים שיש בהם חסד.  שמעתי מהרב שלמה לוי שקיים הבדל מסוים בין שני העניינים. לדבריו, יש הנוטים לראות בתיקון המידות כלי ואמצעי בלבד כדי להגיע מכוחו למעשים טובים וישרים יותר. עם זאת, יש מקום גם לתפיסה הרואה בתיקון המידות ערך בפני עצמו. מידותיו של הקב"ה הן למעשה היסודות שעליהם נברא העולם. המידות הן השורש והעיקר לכל המתרחש בחיי הפרט והכלל. לפיכך, במידות אלה קיים ערך עצמאי של הידמות לבוראנו, אף מעבר להיבט המעשי שבגמילות חסדים, כפי שהוא משתקף בסוגייתנו.

ייתכן, שכך יש לדייק גם מלשון הרמב"ם עצמו. כפי שראינו, בספר המצוות הוא מזכיר את שני המדרשים: הן ביחס למידות, והן ביחס למעשים. והנה, בהלכות דעות (א' ו') מסתפק הרמב"ם בעניין אחד בלבד:

"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש".

מדוע לא מזכיר הרמב"ם כאן גם את החובה להידמות לקב"ה במעשים שיש בהם משום גמילות חסדים? נראה, שהרמב"ן (בהשגותיו להקדמה ספר המצוות, שורש א') כבר רמז לקושיה זו. על פי דרכנו בביאור הדברים יש לומר שלדעת הרמב"ם ההידבקות במידותיו של הקב"ה אכן עומדת בפני עצמה, וכמצוה בפני עצמה. את החובה לגמול חסדים הביא הרמב"ם בנפרד, בפרק י"ד מהלכות אבל. חובה זו, שפרטיה מדרבנן ועיקרה מן התורה, מהווה עניין בפני עצמו. אך הדביקות במידות, כאמור, היא עיקר מצות העשה, ואותה שנה הרמב"ם בהלכות דעות.