דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף יד | והלכת בדרכיו

הרב אביהוד שורץ
09.11.2015

הסוגיה האחרונה בפרק הראשון עוסקת בחסדים שגמלו גדולי האומה עם זולתם ובשכרם על כך. משה רבנו, שגמל חסד עם יוסף ונתעסק בעצמותיו, זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתעסק בקבורתו. על כך נאמר בגמרא בדף יד ע"א:

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים".

אף שמידותיו של הקב"ה רבות, רבי חמא ברבי חנינא מדגיש דווקא את מידת החסד. המהר"ל (בחידושי אגדות) הסביר:

"אמנם מה שאמר דווקא הילוך אחר מידותיו לעשות חסד ולא לעשות משפט, כי אי אפשר שיהיה עושה משפט כמו שעושה ה' יתברך, רק גמילת חסד דבר זה ראוי אל הכל, אבל מידת המשפט אין יחוס משפט האדם אל משפט ה' יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט, ולכך עליו אין שייך לומר הלך אחר מידותיו".

על דברי המהר"ל ניתן להוסיף שלעיתים הקב"ה הוא "קנא ונוקם", ואף בזאת לא נצטווינו ללכת בדרכיו. דווקא מידות החסד והרחמים הן המאפשרות להתקרב אל הקב"ה וללכת בדרכיו. ואומנם, נראה שהתורה כולה מבקשת לכוון את האדם דווקא אל מידת החסד, שכך למדנו בהמשך סוגייתנו:

"דרש ר' שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים – דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', וסופה גמילות חסדים – דכתיב 'ויקבר אותו בגיא'".

***

מדרשו של רבי חמא בר חנינא קרוב בעניינו למדרש נוסף, המופיע בגמרא במסכת שבת (קלג ע"ב):

"אבא שאול אומר: 'ואנוהו' – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום".

למרות הדמיון, הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ח') עומד על ההבדל שבין שני המדרשים:

"והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו, והוא אמרו 'והלכת בדרכיו', וכבר כפל צווי זה ואמר 'ללכת בכל דרכיו'. ובא בפירוש זה: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון ספרי.           
וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר, ואמר 'אחרי ה' א-להיכם תלכו', ובא בפירוש גם כן שענינו להדמות בפעולות הטובות...".

אם כן, הגמרא במסכת שבת עוסקת בהידמות במידות, ואילו הגמרא במסכת סוטה עוסקת בהידמות בפעולות.

לכאורה הא בהא תליא: ברור שמי שדבק במידותיו של הקב"ה גם עושה מעשים שיש בהם חסד.  אך שמעתי מהרב שלמה לוי שקיים הבדל מסוים בין שני העניינים. לדבריו, יש הנוטים לראות בתיקון המידות כלי ואמצעי בלבד כדי להגיע מכוחו למעשים טובים וישרים יותר. עם זאת, יש מקום גם לתפיסה הרואה בתיקון המידות ערך בפני עצמו: מידותיו של הקב"ה הן למעשה היסודות שעליהם נברא העולם, השורש והעיקר לכל המתרחש בחיי הפרט והכלל. לכן יש במידות אלה ערך עצמאי של הידמות לבוראנו, אף מעבר להיבט המעשי שבגמילות חסדים כפי שהוא משתקף בסוגייתנו.

ייתכן שכך יש לדייק גם מלשונו של הרמב"ם עצמו. כפי שראינו, בספר המצוות הוא מזכיר את שני המדרשים – הן ביחס למידות והן ביחס למעשים. אולם בהלכות דעות (א, ו) מסתפק הרמב"ם בעניין אחד בלבד:

"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש".

מדוע לא הזכיר הרמב"ם כאן גם את החובה להידמות לקב"ה במעשים שיש בהם משום גמילות חסדים? נראה שהרמב"ן (בהשגותיו להקדמה לספר המצוות, שורש א') כבר רמז לקושיה זו. על פי דרכנו בביאור הדברים יש לומר שלדעת הרמב"ם ההידבקות במידותיו של הקב"ה אכן עומדת בפני עצמה. את החובה לגמול חסדים הביא הרמב"ם בנפרד, בפרק י"ד מהלכות אבל, וחובה זו, שפרטיה מדרבנן ועיקרה מן התורה, מהווה עניין בפני עצמו. אך הדבקות במידות, כאמור, היא עיקר מצוות העשה, ואותה שנה הרמב"ם בהלכות דעות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)