סוטה דף יט – היה נוטל את מנחתה

  • הרב ירון בן צבי

המשנה בסוגייתנו ממשיכה בתיאור הקרבת מנחת הסוטה:

"היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה".

לכאורה היה ניתן לחשוב כי הכהן הוא שמבצע את שתי הפעולות, הן את נטילת המנחה והנחתה בכלי שרת והן את ההנפה. למרות זאת, נראה כי מכך שבתחילה נאמר 'היה נוטל' מבלי לייחס את הפעולה לאדם מסוים, ובהמשך נאמר 'וכהן מניח' מתקבל על הדעת לומר שהכוונה בתחילה היא לבעל. הסבר זה אפשרי משום שאת העבודות שקודם לעבודת הקמיצה רשאי לבצע אף מי שאינו כהן – כפי  שנלמד במסכת מנחות (דף ט ע"א) ש"מקמיצה ואילך מצוות כהונה". ברוח דברים אלו, אכן מפרש רש"י (ד"ה היה נוטל את מנחתה):

"הבעל דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה שטעונות שמן כשר בזר".

את פירושו של רש"י ניתן להבין בשתי דרכים. האחת שהבעל הוא זה שמבצע את הפעולה, והכוונה היא שדווקא הבעל הוא זה שצריך לבצע את הפעולה ולא אחר. אפשרות שניה שהבעל  יכול לבצע את הפעולה אך אין הכרח שהוא יעשה זאת, ובסך הכל מדובר באפשרות שעומדת בפני הבעל.

נראה לומר כי ההסבר הראשון, שדווקא הבעל הוא זה שצריך לבצע את הפעולה, מסתבר יותר משום שהקרבת המנחה דומה לקרבן בהמה; כפי שבקרבן בהמה יש מצווה על הבעלים לשחוט את הקרבן כך גם במנחת סוטה שהבעל הוא הבעלים של המנחה (רמב"ם הלכות סוטה פרק ג הלכה יב) משום שהמנחה באה משלו.