סוטה דף כה – טענת שמא

  • הרב ירון בן צבי

במשנה נחלקו בית הלל ובית שמאי מהו הדין במקרה בו מת הבעל קודם שהספיקו להשקות את אשתו הסוטה במים המאררים. לדעת בית שמאי האישה לא שותה את המים אך היא מקבלת את הכתובה ואילו לדעת בית הלל, מכיוון שהיא לא שותה את המים היא גם לא מקבלת את הכתובה.

למעשה האשה המדוברת אינה יכולה להוכיח את צדקתה על ידי שתיית המים, מה שהופך את כסף הכתובה מבחינה משפטית לממון המוטל בספק (האם מגיע לה לקבל אותו או לא משום שהיא נטמאה); נסביר - בשונה ממקרה שבו האישה אוסרת את עצמה ולכן מפסידה את הכתובה, במקרה דנן  היא יכולה לטעון כי בשעת הסתירה חשבה שתוכל להוכיח את צדקתה ולא יכולה הייתה לדעת שבעלה ימות קודם שתשתה את מי הסוטה.

ההסבר לדברי בית הלל הוא ששטר חוב הנמצא בידי אדם אינו אומר שמבחינה משפטית אנו רואים את הכסף עצמו מוחזק בידי בעל השטר אלא ברשותו של החייב. מסיבה זו, כאשר אישה מבקשת לקבל את כתובתה, היא לא נידונה כמי שמוחזקת בכסף אלא כמי שמבקשת להוציא ממון מידי היורשים.

רש"י (ד"ה ובית הלל סברי לאו כגבוי דמי) כותב 'עליה להביא ראיה שלא זינתה' וזאת משום שאין ספק מוציא מידי וודאי; נראה לומר כי טענה זו שהאשה טוענת 'ברי' שלא זינתה ואילו היורשים טוענים טענת 'שמא' זינתה1 נידונה כטענת 'שמא' של האשה היא משום שאשה זו כבר הוגדרה כספק מהתורה על ידי קינוי וסתירה ובכך הוחלשה טענתה שלא זינתה ל'שמא'.

____

[1] למי שסובר שברי ושמא ברי עדיף לעניין הוצאת ממון מהמוחזק (כתובות דף יב ע"ב).