סוטה | דף כו | מעוברת
בסוגייתנו אנו למדים שאישה יכולה לשתות מן המים המאררים גם כשהיא מעוברת, אף שהדבר יביא למותו של העובר שבמעיה. דין זה מבוסס על ההלכה שכאשר אישה נידונה למוות אין ממתינים לה עד שתלד, אלא ממיתים אותה עם העובר שבמעיה.[1]
המשנה במסכת ערכין (א, ד) עוסקת בגדריו של דין זה, וקובעת שאם תהליך הלידה כבר החל – יש להמתין לסיומו קודם ביצוע גזר הדין:
"האשה שהיא יוצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד. ישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד".
נראה כי ההכרעה במקרה זה תלויה בפרק הזמן שיעבור עד שהעובר יצא לאוויר העולם, וכאשר מדובר בפרק זמן ארוך אין לדחות את ביצוע גזר הדין. מה טיבו של שיקול זה?
התוספות על הסוגיה במסכת ערכין (ז ע"א ד"ה ישבה) הסבירו שהסיבה לכך שאין ממתינים עד שהאישה תלד היא איסור עינוי הדין, הגובר על חייו של העובר. מדבריהם ניתן ללמוד שלחץ נפשי של האישה עשוי להוות גורם לגיטימי להפסקת הריון במקרים מסוימים, אך המתנה של רגעים ספורים, כמו במקרה שבו האישה כבר כורעת ללדת, אינה עינוי דין ברמה המצדיקה את המתת העובר. קשה להגדיר את הפער בין עינוי הדין לעינוי הדין 'קצת', אך ייתכן שכאשר האישה כבר כורעת ללדת, קיים גם חשש שהתינוק ייוולד תוך כדי ביצוע גזר הדין, ובשלב זה הריגתו היא כבר רצח גמור.
[1] התוספות בסוגייתנו (ד"ה מעוברת) הבחינו בין מעוברת שנידונה למוות לסוטה מעוברת, משום שדווקא ביחס לנידונה למוות נאמרה גזרת הכתוב מיוחדת: "ומתו גם שניהם" – לרבות את הוולד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)