דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כט | שלישי בתרומה ורביעי בקודש (1)

הרב אברהם סתיו
24.11.2015

לאורך ספר ויקרא אנו לומדים על סוגים שונים ומגוונים של חפצים ובני אדם המוגדרים כ"טמאים". בפרשת שמיני (ויקרא יא, לב–לד) חידשה התורה כי 'אבות הטומאה' (שרצים, נבלות, טמאי מת ועוד) מטמאים כלים, אוכלים ומשקים במגע:

"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא... כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם... מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל... וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא".

מן הפסוקים לא ברור מה אורך השרשרת של 'ולדות הטומאה': האם רק מגע ישיר של אב הטומאה בחפץ מטמא, או שהטומאה יכולה לעבור מחפץ לחפץ בשרשרת אין־סופית?

בסוגייתנו אנו לומדים שבחולין עוברת הטומאה מן האב אל הוולד הראשון וממנו אל הוולד השני, אך לאחר מכן היא נעצרת, ואילו בתרומה הטומאה מגיעה גם לשלישי, ובקודשים – אף לרביעי.

נראה כי הגדרת המושג "טמא" שונה ביחס לחולין, לתרומה ולקודשים. בעיון זה נבקש להציג שלוש גישות אפשריות בהבנת נקודה זו:

אפשרות אחת היא להבין את תהליך העברת הטומאה ככרוך בדילול ובהקלשה של הטומאה במהלך המעברים מחפץ לחפץ. כביכול יש באב הטומאה כמות 'מרוכזת' של טומאה, העוברת אל הוולד הראשון במינון נמוך יותר, וכן הלאה.

לאור זאת נראה להבין כי לכל סוג של חפץ יש סף רגישות שונה ביחס לקבלת טומאה. כך למשל כלים הם בעלי סף רגישות גבוה, ולכן לעולם לא יוכלו לקבל טומאת 'שני' (פסחים כ ע"ב, עיין קובץ הערות יט, ו), אוכלים ומשקים של חולין רגישים יותר, ומקבלים גם טומאת שני, ואילו בתרומה ובקודש יוצרת הקדושה סף רגישות נמוך, שאותו גם טומאת שלישי ורביעי יכולה לחצות. עיקרון זה מובא גם בדברי הכוזרי (ב, ס) על כך שהטומאה קיימת רק בעם ישראל:

"ואיננו משיג בהפסד הזה, לרב דקותו, אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות".

אפשרות אחרת היא לומר שמעבר הטומאה מחפץ לחפץ איננו מדלל אותה, אלא שיש כללים והגבלות הגורמים לכך שהטומאה לא תעבור את הוולד השני, וכללים אלו משתנים ביחס לתרומה ולקודשים. טומאת הוולד השני חזקה בדיוק כמו טומאת הוולד הראשון, ולמרות זאת היא אינה עוברת לחפץ השלישי, משום שהתורה הגבילה את העברת הטומאה לשני שלבים בלבד.

לפי אפשרות זו יש לדון: מה חידשה התורה בתרומה ובקודשים? לפי ההבנה של היחלשות הטומאה ביארנו כי תרומה וקודשים רגישים לרמות נמוכות של טומאה, אך לפי אפשרות זו אפשר להגיע לשתי גישות הפוכות:

א. התורה שינתה את 'כללי המשחק' של העברת הטומאה, ולכן שלישי ורביעי בתרומה ובקודש יכולים לקבל טומאה גמורה, השווה בעוצמתה לטומאת ראשון ושני בחולין. זאת בדומה לשינוי הכללים ביחס לטומאת מת, שיש בה שלב נוסף של טומאה ('אבי אבות הטומאה') מעבר לטומאת שאר אבות הטומאה.

גישה כזו, שלפיה ההבדל הוא ביכולת לקבל טומאה (ולא ברגישות לרמה נמוכה), עולה מדברי הרלב"ג בפרשת שמיני:

"אוכלי קדשים הם יותר חזקים לקבל הטומאה, ומה שהיתה קדושתם יותר חזקה יגדל בהם זה הכוח".

מדבריו עולה כי אין כאן רגישות לרמות נמוכות של טומאה, אלא כוח המאפשר לקודש ולתרומה לקבל טומאה גם במצבים שבהם חולין אינם מקבלים טומאה. את הכוח הזה אפשר להסביר בעוצמות המיוחדות הקיימות במקום הקדושה ומושכות גם כוחות טומאה, בדומה לתיאורו של הראי"ה קוק (אורות התשובה יד, לג):

"אותם צחצוחי טומאה המתפרצים לתוך הקודש, ומפני גודל אור הקודש הם מתאמצים להתדבק בו".

ב. שלישי ורביעי כלל אינם "טמאים" במובן הרגיל של המילה, אלא שהתורה אסרה אכילת תרומה שנגעה בשני לטומאה, אף שהיא עצמה כלל לא קיבלה טומאה. דוגמה לאיסור הנובע ממגע היא דין אבן שנגע בה ברזל, הפסולה לבניין המזבח (רמב"ם בית הבחירה א, טו) – המגע עצמו יוצר פסול ואיסור, אף שהברזל לא יצר שינוי בגוף האבן ולא העביר אליה טומאה או תכונות אחרות הקיימות בו.

לפי גישה זו המוקד איננו במעבר הטומאה כתוצאה מרגישות החפץ אלא בהחמרה שהחמירה התורה להתרחק מן הטומאה בחפצים מקודשים, כפי שכתב השם משמואל (הגדה של פסח, ענין הקידוש):

"שלפי חשיבות המאכל היא הרחקת הטומאה".

וכעין זה כתב ריה"ל בפירושו לתורה (פרשת ויקרא):

"שלישי בתרומה רביעי בקדש פוסל, הרי שתכלית הטהרה צריכה שתהיה בקדשים".

משמע מדבריו שאין כאן מעבר של טומאה, אלא דרישה להרחקה המביאה ל"תכלית הטהרה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)