סוטה דף כט – שלישי בתרומה ורביעי בקודש

  • הרב אביהוד שורץ

לאורך ספר ויקרא אנו לומדים על סוגים שונים ומגוונים של חפצים ובני אדם המוגדרים כ"טמאים". בפרשת שמיני (ויקרא יא, לב-לד) חידשה התורה כי "אבות הטומאה" (שרצים, נבלות, טמאי מת ועוד) מטמאים כלים, אוכלים ומשקים במגע:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא... כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם... מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל... וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא.

מן הפסוקים לא ברור מה אורך השרשרת של "ולדות הטומאה": האם רק מגע ישיר של אב הטומאה בחפץ מטמא, או שהטומאה יכולה לעבור מחפץ לחפץ בשרשרת אינסופית.

בסוגייתנו (כט ע"א-כט ע"ב) אנו לומדים שבחולין עוברת הטומאה מן האב אל הוולד הראשון וממנו אל הוולד השני אך לאחר מכן היא נעצרת, ואילו בתרומה הטומאה מגיעה גם לשלישי ובקודשים אף לרביעי.

כלומר, נראה כי הגדרת המושג "טמא" משתנה בין חולין, תרומה וקדשים. בעיון זה נבקש להציג שלוש גישות אפשריות בהבנת נקודה זו:

אפשרות אחת להבין את תהליך העברת הטומאה היא תפיסה של דילול והקלשה של הטומאה במהלך המעברים מחפץ לחפץ. כביכול יש באב הטומאה כמות מרוכזת של טומאה, שעוברת אל הוולד הראשון במינון נמוך יותר וכן הלאה.

 במקביל, נראה להבין לאור זאת כי לכל סוג של חפץ יש סף רגישות שונה ביחס לקבלת טומאה. כך למשל כלים הם בעלי סף רגישות גבוהה ולכן הם לא יכולים לעולם לקבל טומאה של "שני" (פסחים כ ע"ב, עיין קובץ הערות יט, ו). אוכלים ומשקים של חולין הם רגישים יותר, ומקבלים גם טומאת שני, ואילו בתרומה וקדש יוצרת הקדושה שבהם סף רגישות נמוך שאותו גם טומאת שלישי ורביעי יכולה לחצות. עיקרון זה מובא גם בדברי הכוזרי (ב, ס) על כך שהטומאה קיימת רק בעם ישראל:

"ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות".

אפשרות אחרת היא לומר שמעבר הטומאה מחפץ לחפץ איננו מדלל אותה, אלא שיש כללים והגבלות שגורמים לכך שהטומאה לא תעבור את הוולד השני, וכללים אלו משתנים בתרומה וקדשים. כלומר, טומאת הוולד השני חזקה בדיוק כמו טומאת הוולד הראשון, ולמרות זאת אין היא עוברת לחפץ השלישי, משום שהתורה הגבילה את העברת הטומאה לשני שלבים בלבד.

לפי אפשרות זו יש לדון: מה חידשה התורה בתרומה וקדשים? לפי ההבנה של היחלשות הטומאה, ביארנו כי בתרומה וקדשים יש רגישות לרמות נמוכות של טומאה. אך לפי אפשרות זו אפשר להגיע לשתי גישות הפוכות:

א. התורה שינתה את "כללי המשחק" של העברת הטומאה, ולכן שלישי ורביעי בתרומה וקדש יכולים לקבל טומאה גמורה, ששווה בעוצמתה לטומאת ראשון ושני בחולין. בדומה לשינוי הכללים ביחס לטומאת מת, שיש בה שלב נוסף של טומאה ("אבי אבות הטומאה") מעבר לטומאת שאר אבות הטומאה.

גישה כזו, שלפיה ההבדל הוא ביכולת לקבל טומאה (ולא ברגישות לרמה נמוכה), עולה מדברי הרלב"ג (פרשת שמיני):

"אוכלי קדשים הם יותר חזקים לקבל הטומאה, ומה שהיתה קדושתם יותר חזקה יגדל בהם זה הכוח".

כלומר, מדבריו עולה כי אין כאן רגישות לרמות נמוכות אלא כוח שמאפשר לקבל טומאה גם במצבים שחולין אינם מקבלים בהם טומאה. את הכוח הזה אפשר להסביר בעוצמות המיוחדות שקיימות במקום הקדושה, שמושכות גם כוחות טומאה כעין אלו שתיאר הראי"ה קוק (אורות התשובה יד, לג):

"אותם צחצוחי טומאה המתפרצים לתוך הקודש, ומפני גודל אור הקודש הם מתאמצים להתדבק בו".

ב. שלישי ורביעי כלל אינם "טמאים" במובן הרגיל של המילה, אלא שהתורה אסרה אכילת תרומה שנגעה בשני לטומאה, אף שהיא עצמה לא קיבלה כלל טומאה. דוגמה לאיסור שנובע ממגע היא דין אבן שנגע בה ברזל שפסולה לבניין המזבח (רמב"ם בית הבחירה א, טו), שם עצם המגע יוצר פסול ואיסור, אף שהברזל לא יצר שינוי בגוף האבן ולא העביר אליה טומאה או תכונות אחרות שקיימות בו.

לפי גישה זו, המוקד איננו במעבר של הטומאה הנובע מרגישות החפץ, אלא בהחמרה שהחמירה התורה להתרחק מן הטומאה בחפצים מקודשים, כפי שכתב השם משמואל (הגדה של פסח, ענין הקידוש):

"שלפי חשיבות המאכל היא הרחקת הטומאה". וכעי"ז כ' ריה"ל (פירוש ריה"ל על התורה, פרשת ויקרא): "שלישי בתרומה רביעי בקדש פוסל, הרי שתכלית הטהרה צריכה שתהיה בקדשים". משמע שאין כאן מעבר של טומאה אלא דרישה של הרחקה המביאה ל"תכלית הטהרה".