דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כ | תלמוד תורה לנשים | 1 | יסוד הדין וטעמו

הרב אביהוד שורץ
15.11.2015

מחלוקת התנאים במשנה שבסוגייתנו על אודות תלמוד תורה לנשים היא מחלוקת הלכתית, הטומנת בחובה הבדלי השקפות חברתיות ואידאולוגיות. המחלוקת נידונה בין גדולי ישראל לאורך הדורות, אך קיבלה משנה תוקף וחשיבות בדורות האחרונים, כאשר חלו תמורות משמעותיות ביותר בתחום זה.

ר' אליעזר מתנגד בתוקף לתלמוד תורה לנשים, וקובע ש"כל המלמד בתו תורה – (כאילו) לומדה תפלות", ובירושלמי כאן הניסוח חמור אף יותר: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".

על שום מה ולמה 'הודרו' הנשים ממצוות תלמוד תורה?

התשובה הבסיסית לכך היא שמכיוון שהאישה אינה מצוּוה על תלמוד תורה, כפי שאינה מצווה במצוות רבות אחרות, הרי שמוטב לה שלא תלמד. לימוד תורה צריך להיעשות מתוך מחויבות עמוקה ומסירות המונעת כל חשש ל'ביטול תורה'. בתחום חשוב שכזה, הלומד כמי שאינו מצווה ועושה לא יוכל להגיע להישגים הנדרשים. ואומנם, על רקע זה של פטור מקיום המצווה פותח הרמב"ם את ההלכה העוסקת בנושא (תלמוד תורה א, יג):

"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו".

אך כמובן לא די בטעם זה, שכן אף אם מי שאינו מצווה ועושה פחות בדרגתו, סוף סוף יש לו שכר כלשהו, וודאי שאין לגנותו! ואכן הרמב"ם מוסיף:

"ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות".

אם כן, חששו של הרמב"ם הוא מפני הבנה לא נכונה ולא מדויקת של דברי התורה על ידי נשים.

רש"י פירש את האיסור באופן שונה, לאור הקשר הדברים במשנתנו:

"שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע".

רש"י מבין ש"תפלות" קשורה לתשמיש המיטה – יש חשש שאישה שתלמד תורה תשתמש בכך כדי להשיג הישגים מיניים שליליים.

על אף השוני בין הסברו של רש"י להסברו של הרמב"ם, דברי שניהם פתחו פתח לכך שיש תחומים תורניים מסוימים, או אופני לימוד מסוימים, שמהן הנשים לא הודרו. כך למשל הביא הציץ אליעזר (ט, ג; ושם מקורות רבים בנדון) בשם החיד"א:

"ובגדולה מזו מצינו להחיד"א ז"ל בספרו טוב עין, דבמכירים באשה שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה דאזי מותר גם לאביה ולאחרים ללמדה".

זאת, כאמור, לגבי אופן הלימוד – מתוך כוונת הלב וגדלות המחשבה.

היתר אחר נוגע לתוכן הלימוד. מסתבר שכאשר מדובר בהלכות קצובות ופסוקות אין לאסור: לשיטת רש"י – אין לומדים מהן ערמומיות, אלא הלכה למעשה בלבד; ולשיטת הרמב"ם – אין בהן מקום רב לטעויות ולפרשנויות שונות, שכן מדובר בדברים ברורים ופשוטים. ואומנם, בספר חסידים (סימן שי"ג) כתב:

"חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות, כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת – איך תשמור שבת, וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות".

אף שיש שחלקו על פסק זה (ראה שו"ת מהרי"ל סימן קצ"ט), דבריו של בעל ספר חסידים הובאו להלכה ברמ"א (יורה דעה רמו, ו).

ואומנם, מדורי דורות נהגו ללמד את הנשים הלכות שונות הנוגעות להוויית החיים היום־יומית. זאת ועוד – רבים הרחיבו הגדרה זו וקבעו שבאותם תחומים שהאישה שייכת בהם מותר לה ללמוד בצורה מעמיקה, ולאו דווקא לימוד של הלכות פסוקות. יתר על כן, מכיוון שהנשים מצוות כאנשים על כלל מצוות האמונה והביטחון, הרי שהעיסוק בענייני מחשבת ישראל אף הוא "מצוות שלהן", וניתן לעסוק בו בהרחבה ובהעמקה. הרבי מליובאוויטש, הרצי"ה קוק ורבים אחרים אכן מסרו שיעורי אמונה והשקפה לנשים, מתוך תפיסה שאלו "מצוות שלהן".

בצד היתר זה לעיסוק בפסקי הלכות, ובעיקר בעניינים הנוגעים גם לנשים, קבע הרמב"ם היתר נוסף:

"במה דברים אמורים – בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות".

המפרשים התחבטו מניין לרמב"ם חלוקה זו. יש שהציעו לתלות אותה במצוות הקהל, אשר בה מפורש בתורה עצמה ובמקורות חז"ל שאף הנשים באות להשתתף ולשמוע את דברי התורה. לא נוכל להרחיב כאן בשאלה זו של מקור פסק הרמב"ם, אך נזכיר שגם פסק זה מבוסס לכאורה על אותה נקודה – בתחומי דעת שלגביהם החששות שהעלו רש"י והרמב"ם אינם שייכים, אין לאישה כל איסור לעסוק בתורה.

כפי שציינו בפתח הדברים, בדורות האחרונים חלה תמורה של ממש בתחום זה של לימוד תורה לנשים, ולכך נייחד את עיוננו מחר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)