סוטה דף כ - תלמוד תורה לנשים [א'] – יסוד הדין וטעמו

  • הרב אביהוד שורץ

מחלוקת התנאים במשנה בדף כ' ע"א אודות תלמוד תורה לנשים היא מחלוקת הלכתית, הטומנת בחובה הבדלי השקפות חברתיים ואידאולוגיים. המחלוקת נידונה על ידי גדולי ישראל לאורך הדורות, אך קיבלה משנה תוקף וחשיבות בדורות האחרונים, כאשר חלו תמורות משמעותיות ביותר בתחום זה.

ר' אליעזר מתנגד בתוקף לתלמוד תורה לנשים, וקובע:

"ר"א אומר: כל המלמד בתו תורה - (כאילו) לומדה תפלות".

 בירושלמי כאן הניסוח חמור אף יותר:

"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".

על שום מה ולמה "הודרו" הנשים ממצות תלמוד תורה?

התשובה הבסיסית לכך היא, שהיות והאישה אינה מצווה על תלמוד תורה, כפי שאינה מצווה על מצוות רבות אחרות, הרי שמוטב לה שלא תלמד. לימוד תורה נדרש להתבצע מתוך מחויבות עמוקה ומסירות המונעת כל חשש ל"ביטול תורה". בתחום חשוב שכזה, הלומד כמי שאינו מצווה ועושה לא יוכל להגיע להישגים הנדרשים. ואמנם, על רקע זה של פטור מקיום המצוה פותח הרמב"ם את ההלכה העוסקת בנושא (הלכות תלמוד תורה, א' י"ג):

"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו".

אך כמובן, בטעם זה אין די, שכן אף אם מי שאינו מצווה ועושה פחות בדרגתו, סוף סוף יש לו שכר כלשהו, ובוודאי שאין לגנותו! ואכן, על כך מוסיף הרמב"ם:

"ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות".

אם כן, חששו של הרמב"ם הוא מפני הבנה לא נכונה ולא מדויקת של דברי התורה על ידי נשים.

לאור הקשר הדברים במשנתנו, פירש רש"י את האיסור באופן שונה:

"כאילו - שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע".

רש"י מבין ש"תפלות" קשורה לתשמיש המיטה, ועל כן הוא חושש שאישה שתלמד תורה תשתמש בכך כדי להשיג הישגים מיניים שליליים.

על אף השוני בין הסברו של רש"י והסברו של הרמב"ם, הרי שדברי שניהם פתחו פתח לכך שישנם תחומים תורניים מסוימים, או אופני לימוד מסוימים, שמהן הנשים לא הודרו. כך, למשל, הובא בשם החיד"א (הציטוט משו"ת ציץ אליעזר, ט' ג'; ושם מקורות רבים בנדון):

"ובגדולה מזו מצינו להחיד"א ז"ל בספרו טוב עין, דבמכירים באשה שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה דאזי מותר גם לאביה ולאחרים ללמדה".

זאת, כאמור, לגבי אופן הלימוד מתוך כוונת הלב וגדלות המחשב.

היתר אחר נוגע לתוכן הלימוד. מסתבר, שכאשר מדובר על הלכות קצובות ופסוקות אין לאסור: לשיטת רש"י, אין לומדים מהן ערמומיות, אלא הלכה למעשה בלבד; ולשיטת הרמב"ם, אין בהן הרבה מקום לטעויות ולפרשנויות שונות, שכן מדובר על דברים ברורים ופשוטים. ואמנם, בספר חסידים (שי"ג) כתב:

"חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת - איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות".

אף שיש שחלקו על פסק זה של בעל ספר חסידים (ראה שו"ת מהרי"ל, קצ"ט), דבריו הובאו להלכה ברמ"א (יורה דעה, רמ"ו ו').

ואמנם, מדורי דורות נהגו ללמד את הנשים הלכות שונות הנוגעות להוויית החיים היומיומית. זאת ועוד, רבים הרחיבו הגדרה זו, וקבעו שבאותם תחומים שהאישה שייכת בהם, הרי שמותר לה ללמוד בצורה מעמיקה, ולאו דווקא לימוד של הלכות פסוקות. יתר על כן, היות שהנשים מצוות כאנשים על כלל מצוות האמונה והביטחון, הרי שהעיסוק בענייני מחשבת ישראל מוגדר אף הוא כ"מצוות שלהן", וניתן לעסוק בו בהרחבה ובהעמקה. הרבי מליובאויטש, הרצי"ה קוק ורבים אחרים אכן מסרו שיעורי אמונה והשקפה לנשים, כאמור מתוך תפיסה שמדובר על מצוות שלהן.

בצד היתר זה לעיסוק בפסקי הלכות, ובעיקר בעניינים הנוגעים גם לנשים, קבע הרמב"ם הנ"ל היתר נוסף:

"במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות".

המפרשים התחבטו מניין לרמב"ם חלוקה זו. יש שהציעו לתלות אותה במצות הקהל, אשר בה מפורש בתורה עצמה ובמקורות חז"ל כי אף הנשים באות להשתתף ולשמוע את דברי התורה. לא נוכל להרחיב כאן בשאלה זו של מקור פסק הרמב"ם, אך נזכיר שגם פסק זה לכאורה מבוסס על אותה הנקודה, שבתחומי דעת שונים שלגביהם לא מתעוררים החששות שעליהם הצביעו רש"י והרמב"ם, אין כל איסור על אישה לעסוק בתורה.

כפי שציינו בפתח הדברים, בדורות האחרונים חלה תמורה של ממש בתחום זה של לימוד תורה לנשים, ולכך נייחד את עיוננו מחר.