סוטה דף לד - נס חציית הירדן

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדפים ל"ד-ל"ה מתארת בפירוט נרחב את נס חציית הירדן בימי יהושע בן נון.

חציית הירדן מקבילה בפרטים רבים לקריעת ים סוף, והדברים נזכרים בפירוש בנביא (יהושוע ד, כב - כג):

"וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ:".

אמנם, למרות הדמיון וההשוואה הקיימת במקומות רבים, דומה שבנקודה אחת קיים הבדל מהותי ושורשי בין חציית הירדן ובין קריעת ים סוף. מטרתה של קריעת ים סוף היתה חיזוק האמונה, וכפי ששגור על לשוננו (שמות יד, לא):

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.".

בפשטות, מטרה דומה קיימת גם בנס קריעת הירדן, כפי שמתואר בפסוקים המתארים אותו ביהושוע (יהושוע ד, כד):

"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים".

עם זאת, דומני שהגמרא בסוגייתינו (דף לד ע"א) מעמידה מוקד שונה בנס חציית הירדן:

"עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו' (במדבר לג, נב), אם אתם עושין כן - מוטב, ואם לאו - באין מים ושוטפין אותיכם".

בני ישראל עוברים בירדן על תנאי שהינם ערוכים ומוכנים למלחמה עם מלכי כנען, ולכיבוש ארץ ישראל. בעניין זה, מהווים דברי הגמרא ניגוד ברור לנס קריעת ים סוף, בו נאמר (שמות יד, יד):

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:".

המעבר בירדן, המהווה למעשה את רגע הכניסה לארץ, משקף גם שינוי תפיסה בדברי ימי ישראל. בתקופת המדבר ניתנה תורה לאוכלי המן, שה' הוא הנלחם להם. אך משעה שחוצים את הירדן, האחריות למלחמה עוברת אל האומה. בארץ ישראל יידרש עם ישראל להילחם ולנצח כדי שיוריש את עובדי העבודה הזרה, ויוביל לדעת א-להים וליראת ה' מכוח בעלותו ושליטתו על ארץ הקודש.

***

בעיצומה של הסוגיה הארוכה העוסקת בחציית הירדן, משלבת הגמרא מדרש נוסף על חטא המרגלים. נראה, שההקשר הפשוט לכך הוא ההקבלה בין המרגלים הנושאים את האשכול המגודל ובין נציגי שנים עשר השבטים הנוטלים אבנים מן הירדן. אמנם, ייתכן וניתן לעמוד על קשר מהותי יותר בין שתי הפרשיות, לאור הנקודה אותה הדגשנו בחציו הראשון של העיון.

המרגלים לא כפרו בכך שארץ ישראל עשויה להיות מקום נעים ונוח למגורים, שכן הארץ זבת חלב ודבש. עם זאת, המרגלים חוששים ומתסיסים כנגד המשימה של ירושת הארץ. המרגלים ביקשו לבחור בחיי מדבר, או אפילו בחיי עבדות במצרים, ובלבד שלא יידרש כלל ישראל לשאת באחריות לגורלו, ולהילחם על הארץ. לא בכדי מצהיר כלב בפני העם כולו (במדבר יג, ל):

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:".

ירושת הארץ – מבהיר כלב, היא המטרה, ואליה יש לשאוף. ייתכן שהמלחמה תהיה קשה, וייתכן גם שיהיו נפגעים, כפי שחווינו לצערנו בעת האחרונה. אך תעודתו של עם ישראל איננה תעודת אוכלי המן, שה' נלחם להם והם מחרישים, אלא תודעת המקבלים אחריות על גורלם. מתוך כך נזכה בעזרת ה' להצליח במשימה גדולה זו; "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".