סוטה דף לו - שמות השבטים על אבני השוהם

  • הרב אברהם סתיו

בפרשת תצוה מתוארת עשיית שתי האבנים שעל כתפות האפוד (שמות כח, ט-יב):

וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם... וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת  שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן.

במקום לכתוב בקצרה שיש לכתוב את שמות שנים עשר השבטים על שתי האבנים, התורה מאריכה לתאר שיש לכתוב שישה שמות על האבן הראשונה ואת השישה הנותרים על האבן השנייה, ואף מוסיפה ומבהירה שיש לכתוב את השמות "כתולדותם". בסוגייתנו נחלקו באופן החלוקה של שנים עשר השבטים לשתי האבנים, ושלוש דעות נאמרו בדבר:

מאי והחציו? אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן [=בהר גריזים והר עיבל], כך חלוקין באבני אפוד.

מיתיבי: שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר: ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם, וחמשים אותיות היו, עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו;

רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני, כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע.

שלוש עמדות הובאו בגמרא. לדעת רב כהנא, חלוקת אבני האפוד זהה לחלוקה בברכה והקללה. לדעת תנא קמא, השבטים כתובים כסדר לידתם, מלבד יהודה שכתוב בראש (מה שמשבש את הסדר באבן הראשונה). ואילו לדעת ר' חנינא בן גמליאל, השבטים כתובים כסדר מנייתם בתיאור הירידה מצרימה, כאשר בני לאה באבן אחת והשאר באבן השנייה.

מהי משמעות המחלוקת? האם נחלקו רק בדרשת הכתובים? נראה כי המחלוקת עשויה לשקף הבנות שונות של היחס בין שתי האבנים.

לדעת רב כהנא, כל אחת מן האבנים מסמלת קבוצה בעלת אופי ומשמעות מסוימים. חלוקת השבטים בין הר גריזים להר עיבל היא חלוקה בעלת משמעות ברורה, כפי שמתואר בספר דברים (כז, יב-יג):

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי.

מבלי להיכנס לפרטי הרשימה, קל לראות שהשבטים שנבחרו לעמוד על הקללה הם בעלי אופי מסוים, 'שלילי' יותר: בני השפחות, ראובן שנושל מבכורתו וזבולון, הקטן שבבני לאה. ממילא נראה כי לפי הבנה זו אהרן נושא את שתי קבוצות השבטים זו כנגד זו, אולי אף כסוג של זיכרון למעמד הברכה והקללה (אף שהוא נערך רק לאחר עשיית האפוד).

לעומת זאת, רבי חנינא בן גמליאל סבור שיש לסדר את השבטים כאשר בני לאה בצד אחד ושאר השבטים בצד השני. נראה כי לדעתו האבנים מסמלות שתי קבוצות שאין הבדל מהותי ביניהן, ולמרות זאת יש ביניהם הפרדה ברורה. בולטת בהקשר זה העובדה שבני השפחות נמצאים בין בניה של רחל, מה שיוצר את הרושם שהאבן השנייה, זו של לאה, היא קבוצה סגורה בפני עצמה.

אך בדעת תנא קמא נראה שאין כל חלוקה בין שתי האבנים. השבטים נרשמים כתולדותם ברצף אחד, כאשר אין כל משמעות לקו הגבול שבין האבן הראשונה לשנייה.

נראה כי העמדה המחדדת ביותר את גישת תנא קמא היא עמדת הרמב"ם. הרמב"ם (כלי המקדש ט, ט) פסק שהשבטים מסודרים כסדר לידתם, אך אין זאת שששת הראשונים נמצאים על האבן הראשונה, אלא שהסדר מדלג בין אבן לאבן. דהיינו, על האבן הראשונה כתוב 'ראובן', על השנייה 'שמעון', על הראשונה 'לוי' וכן הלאה. נראה בבירור כי לדעת הרמב"ם מהוות שתי האבנים לוח כתיבה אחד ואין כל משמעות לחלוקה ביניהן.