סוטה דף מא - מצות המלך בהקהל

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה בדף מ"א עוסקת במצות הקהל, המתקיימת בשנה השמינית – במוצאי השמיטה. הרבי מליובאויטש הקפיד מאוד לציין את השנה כולה כשנת הקהל, והיה חותם על כך בכל מכתביו. הוא מסביר בכמה משיחותיו, שהיות ולדעת הרמב"ם עיקרה של מצות הקהל הוא "לחזק ידיהם בדת האמת", הרי שאף שהיא אינה נוהגת בזמן הזה, ללא ספק מדובר על מצוה "נצחית" השייכת בכל דור ודור. ואמנם, עם שיבת ישראל לארצו ייסדה הרבנות הראשית לישראל את זכר למעמד הקהל, הנהוג עד עצם היום הזה.

במשנה בדף מ"א עמוד א' שנינו:

"פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית...".

מדוע מכנה המשנה את מעמד הקהל "פרשת המלך"? אמנם, המלך הוא הקורא בתורה, ואולם לכאורה כל עניינו של מעמד הקהל הוא בכך שעם ישראל כולו מתכנס לשמוע את דברי התורה! והנה, המנחת חינוך (מצוה תרי"ב) התלבט:

"והנה מבואר בש"ס דהמלך היה קורא. ואיני יודע אם הלכה למשה מסיני כן הוא, דדוקא מלך ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל ... ואפשר דלאו דווקא מלך, רק גדול שבדורו עליו היה המצוה אם לא היה מלך וכן נראה מצד הסברא".

המנחת חינוך תוהה מהו המקור לכך שהמצוה מתקיימת דווקא במלך, וכן שואל האם הדרישה שהמלך יקרא היא לעיכובא, או שמא כל נבחר ציבור וגדול שבדורו מתאים לקיום מצוה זו.

דומה, שהראשונים אכן נחלקו בשאלות אלה. לא נרחיב כאן בשאלה מניין למדו חז"ל שהמצוה היא מצות המלך (ראה קרית ספר על הרמב"ם, חגיגה ג'; העמק דבר, דברים ל"א י"א; יראים רס"ו ועוד), אלא נתמקד בשאלה האם המצוה היא אכן מצות המלך.

לדעת היראים (רס"ו) המצוה אכן מוטלת באופן מיוחד על המלך. רש"י בסוגייתינו בסוטה מציין כמקור להלכה שהמלך הוא הקורא את הספרי בפרשת שופטים, שם נאמר:

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת' (דברים יז, יח) ... אחרים אומרים אין קוראים ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד".

עמדת רש"י המבוססת על הספרי מקצינה את עמדת היראים, ומבהירה כי מקורה של מצות הקהל הוא בפרשת המלך! אמנם, פרשת הקהל נזכרת בסיום חומש דברים (פרשת וילך) אך כאמור, מקורה כבר בפרשת המלך עצמה.

לעומת רש"י והיראים, מפסקיו של הרמב"ם נראה שהוא לא העמיד את המלך במקום כה מרכזי בקיומה של מצוה זו. הרמב"ם אמנם מזכיר שהמלך הוא הקורא, ואולם כאשר קובע הרמב"ם את גדרי המצוה העקרוניים והמהותיים, הוא כלל לא מתייחס אליו.

נראה איפוא שהראשונים אכן נחלקו בשאלה עד כמה מהווה מצות הקהל חלק מפרשת המלך. למחלוקת זו השלכות שונות ומגוונות, נתמקד בשלוש המרכזיות מתוכן:

א. היראים מונה שתי מצוות שונות – האחת על המלך, והשנייה על כלל העם להתקהל. הרמב"ם, לעומתו, הסתפק במצוה אחת בלבד.

ב. משנתנו קובעת את סדר הקריאה במעמד הקהל, וכוללת בו את פרשת המלך. הרמב"ם, ככל הנראה על פי גירסה שונה במשנה, השמיט עניין זה. כמובן, להשקפת רש"י והיראים, קריאת פרשת המלך מתבקשת שכן המצוה היא מצות המלך; בעוד שלדעת הרמב"ם פרשת המלך אינה קשורה באופן מהותי למעמד הקהל, שהוא מעמד כלל ישראלי.

ג. כאמור לעיל, נראה שבמחלוקת זו תלוי הספק במנחת חינוך: על פי רש"י והיראים, אין אפשרות לקיים מעמד הקהל בלא מלך, בעוד שעל פי הרמב"ם, נראה שכל גדול בישראל יוכל לקרוא.

 

בביאור הדברים, נראה לומר שלדעת רש"י והיראים מעמד הקהל מבטא את מחויבותו של המלך להנהיג את העם בדרך התורה. מלך ישראל נדרש לכתוב לו את משנה התורה על ספר, אך אסור לו לשמור אותה לעצמו. אחת לשבע שנים, המלך "יורד אל העם" וקורא באוזניהם את התורה כביכול כשלוחו של מקום.

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, הסבירו רבים שמעמד הקהל מהווה שיחזור של מתן תורה ושל הצהרת "נעשה ונשמע". המלך איננו הנושא של דבר ה' אל העם, אלא להיפך, הנושא של הצהרתו של העם כלפי הקב"ה! מלך ישראל נדרש להיות "מחובר לשטח" - הוא "צומח מלמטה", ומעורה בחברה, וממילא אחת לשבע שנים הוא מסוגל לשאת את דבר העם ולהצהיר בשם כולם "נעשה ונשמע". על כן, לדעתו ברמה העקרונית, תפקיד זה אינו מחייב בהכרח מלך ישראל על גדריו ומעמדו המיוחדים, ודי בכל נבחר ציבור.

***

הזכרנו לעיל שבדור האחרון הוצע לקיים זכר למעמד הקהל. הרב הרצוג, אשר הוא שהוציא את הדברים לראשונה אל הפועל, כתב תשובה ארוכה (היכל יצחק, אורח חיים נ"ח) ובה הוא משיב לאלה שהתנגדו לקיום המעמד, בעיקר בטענה ש"חדש אסור מן התורה". הרב הרצוג מתמודד עם טענות הלכתיות שונות שוהעלו כנגד הקיום של זכר למעמד הקהל, ובתוך דבריו מתייחס גם לעניין נוסף:

"הרי ברור לדעתי שהדורות שלפנינו זי"ע חששו מפני הצוררים, הואיל ומצוה זו קשורה במלך, פחדו אבותינו שמא ילשינו הרשעים על היהודים שהם חושבים מחשבות להמליך עליהם מלך..."

מצות הקהל לא התקיימה בכל שנות הגלות, משום שהיא אכן קשורה במהותה למלכות ישראל. לפיכך, מששבנו לארצנו, בהחלט ראוי לחדש את אותו זכר למעמד הקהל.

אנו עומדים לקראת הדלקת הנר הראשון של חנוכה. עיקרו של חג החנוכה, לדעת הרמב"ם, הוא בכך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים".

למרות כל הקשיים והאתגרים בעת האחרונה, זכינו לחיות בדור שבו שוב חזרה מלכות לישראל. מתוך כך, נתחדש בדורנו גם מעמד הקהל, המבקש לחבר עד כמה שניתן את אותה מלכות שחזרה לישראל עם מחויבותנו להתחזק בדת האמת, ולקבל עלינו את התורה בנעשה ונשמע.