דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף מא | מצוות המלך בהקהל

הרב אביהוד שורץ
06.12.2015

סוגייתנו עוסקת במצוות הקהל, המתקיימת בשנה השמינית – במוצאי השמיטה. הרבי מליובאוויטש הקפיד לציין את השנה כולה כשנת הקהל, והיה מזכיר זאת בחתימתו על כל מכתביו. הוא מסביר בכמה משיחותיו שמכיוון שלדעת הרמב"ם עיקרה של מצוות הקהל הוא "לחזק ידיהם בדת האמת", הרי שאף שהיא אינה נוהגת בזמן הזה, ללא ספק מדובר במצווה נצחית השייכת בכל דור ודור. ואומנם, עם שיבת ישראל לארצו ייסדה הרבנות הראשית לישראל זכר למעמד הקהל, הנהוג עד היום.

במשנה (מא ע"א) שנינו:

"פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית...".

מדוע מכנה המשנה את מעמד הקהל "פרשת המלך"? המלך הוא אומנם הקורא בתורה, אך לכאורה כל עניינו של מעמד הקהל הוא בכך שעם ישראל כולו מתכנס לשמוע את דברי התורה! והינה, המנחת חינוך (מצוה תרי"ב) התלבט:

"והנה מבואר בש"ס דהמלך היה קורא, ואיני יודע אם הלכה למשה מסיני כן הוא, דדוקא מלך ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל... ואפשר דלאו דווקא מלך, רק גדול שבדורו עליו היה המצוה אם לא היה מלך, וכן נראה מצד הסברא".

המנחת חינוך תוהה מהו המקור לכך שהמצווה מתקיימת דווקא במלך ושואל אם הדרישה שהמלך יקרא היא לעיכובא, או שמא כל נבחר ציבור וגדול שבדורו מתאים לקיום מצווה זו.

דומה שהראשונים אכן נחלקו בשאלות אלו. לא נרחיב כאן בשאלה מניין למדו חז"ל שהמצווה היא מצוות המלך (ראה קרית ספר חגיגה פרק ג'; העמק דבר דברים לא, יא; יראים רס"ו ועוד), אלא נתמקד בשאלה אם המצווה היא אכן מצוות המלך.

לדעת היראים המצווה אכן מוטלת באופן מיוחד על המלך. רש"י בסוגייתנו מציין את הספרי בפרשת שופטים כמקור לקביעה שהמלך הוא הקורא:

"'והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת'... אחרים אומרים: אין קוראים ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד".

עמדת רש"י, המבוססת על הספרי, מקצינה את עמדת היראים ומבהירה כי מקורה של מצוות הקהל הוא בפרשת המלך: פרשת הקהל נזכרת בסיום חומש דברים (פרשת וילך), אך מקורה כבר בפרשת המלך עצמה.

לעומת זאת, מפסקיו של הרמב"ם נראה שהוא לא העמיד את המלך במקום כה מרכזי בקיומה של מצווה זו. הרמב"ם אומנם מזכיר שהמלך הוא הקורא, אך כאשר הוא קובע את גדריה העקרוניים והמהותיים של המצווה הוא אינו מתייחס אליו כלל.

נראה אפוא שהראשונים אכן נחלקו בשאלה עד כמה מצוות הקהל היא חלק מפרשת המלך. למחלוקת זו תוצאות שונות ומגוונות, ואנו נתמקד בשלוש המרכזיות שבהן:

א. היראים מונה שתי מצוות – האחת מצווה על המלך לקרוא בתורה, והשנייה מצווה על כלל העם להתקהל. הרמב"ם, לעומתו, הסתפק במצווה אחת בלבד.

ב. משנתנו קובעת את סדר הקריאה במעמד הקהל וכוללת בו את פרשת המלך. הרמב"ם, ככל הנראה על פי גרסה שונה במשנה, השמיט עניין זה. כמובן, על פי השקפתם של רש"י והיראים קריאת פרשת המלך מתבקשת, שכן המצווה היא מצוות המלך, ואילו לדעת הרמב"ם פרשת המלך אינה קשורה באופן מהותי למעמד הקהל, שהוא מעמד כלל ישראלי.

ג. כאמור, נראה שבמחלוקת זו תלוי הספק במנחת חינוך: על פי רש"י והיראים אי אפשר לקיים את מעמד הקהל בלא מלך, ואילו על פי הרמב"ם נראה שכל גדול בישראל יוכל לקרוא.

בביאור הדברים נראה לומר שלדעת רש"י והיראים מעמד הקהל מבטא את מחויבותו של המלך להנהיג את העם בדרך התורה. מלך ישראל נדרש לכתוב לו את התורה על ספר, אך אסור לו לשמור אותה לעצמו. אחת לשבע שנים המלך יורד אל העם וקורא באוזניהם את התורה, כביכול כשלוחו של מקום.

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, הסבירו רבים שמעמד הקהל הוא שחזור של מתן תורה ושל הצהרת "נעשה ונשמע". המלך איננו נושא את דבר ה' אל העם, אלא להיפך – נושא את הצהרתו של העם כלפי הקב"ה! מלך ישראל נדרש להיות 'מחובר לשטח' – הוא צומח מלמטה ומעורה בחברה, וממילא אחת לשבע שנים הוא מסוגל לשאת את דבר העם ולהצהיר בשם כולם "נעשה ונשמע". לכן ברמה העקרונית תפקיד זה אינו מחייב בהכרח מלך ישראל על גדריו ומעמדו המיוחדים, ודי בכל נבחר ציבור.

***

הזכרנו לעיל שבדור האחרון הוצע לקיים זכר למעמד הקהל. הרב הרצוג, הראשון שהוציא את הדברים אל הפועל, כתב תשובה ארוכה (היכל יצחק אורח חיים סימן נ"ח) לאלה שהתנגדו לקיום המעמד, בעיקר בטענה ש"חדש אסור מן התורה". הרב הרצוג מתמודד עם טענות הלכתיות שונות שהועלו כנגד קיום זכר למעמד הקהל, ובתוך דבריו מתייחס גם לעניין נוסף:

"הרי ברור לדעתי שהדורות שלפנינו זי"ע חששו מפני הצוררים, הואיל ומצוה זו קשורה במלך, פחדו אבותינו שמא ילשינו הרשעים על היהודים שהם חושבים מחשבות להמליך עליהם מלך...".

מצוות הקהל לא התקיימה בכל שנות הגלות משום שהיא אכן קשורה במהותה למלכות ישראל. לפיכך, מששבנו לארצנו בהחלט ראוי לחדש את אותו זכר למעמד הקהל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)