סוטה דף מט - עקבתא דמשיחא

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה החותמת את מסכת סוטה נושאת פניה אל ימות המשיח, ומתארת את העולם ההפוך בעת הגאולה. החוצפה, היוקר, הפריצות ושאר פורענויות – כל אלה מהווים סימן לגאולה הקרבה ובאה. בלשון חז"ל אלו "עקבות משיחא". מה פשר ביטוי זה, ומה משמעותו?

***

מקור הביטוי "עקבות משיח" מצוי בדברי דוד המלך במזמור פ"ט בתהלים. בכדי להבין את הדברים עלינו לעיין במזמור, המציב אתגר של ממש. המזמור פותח בחסדי ה' על הברית שכרת עם דוד המלך, ועל ההבטחה שלא תסור המלוכה מזרעו. המזמור מפליג בשבחו של הקב"ה, השולט ומנהיג את העולם כולו. מעניין להזכיר, שפסוקים רבים מן המזמור שולבו בסדר תפילות הימים הנוראים, כגון:

"(ג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: ... {הושענא-רבה}

(ז) כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה' יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים: (ח) אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו: ... (י) אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם: ... (טו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ: {פתיחה לסליחות}

(טז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: (יז) בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ: (יח) כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תרים תָּרוּם קַרְנֵנוּ: {פסוקים שאחרי התקיעות}

אלא, שלאחר כל אותם דברי השבח וההלל, מקונן המשורר על כך שהקב"ה לא קיים את הבטחתו:

"(לט) וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ: (מ) נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ: (מא) פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה: ... (מז) עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ: ... (נ) אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ:

דברים אלה נראים, לכאורה, כהתרסה כלפי מעלה, וכתלונה על כך שהקב"ה מבטיח ואינו מקיים. הקושי שבהתרסה זו, ודווקא במזמור כה מרגש ומרומם, הוביל מפרשים קדמונים לתהות תהייה רבה. כך כתב רבי אברהם אבן עזרא בפתח פירושו למזמור:

"והיה בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור היה עליו קשה ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות. והגאון לא הזכיר בפירוש תיקון זה המזמור. ורבי משה הכהן האריך בענין זה, וחקרתי ספרו כמה פעמים ולא יכולתי להבין דברו".

אלא, שהאבן עזרא עצמו אינו מקבל את דבריהם, ומסביר שמדובר על מזמור חשוב ומשמעותי. זאת, לדעת האבן עזרא, מכוח סיומו המרגש:

"זְכֹר אֲ-דֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים: (נב) אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ: (נג) בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:".

ומסביר האבן עזרא:

"והנה סוד זה המזמור כאשר החל חסדי ה' יספר חסדי השם ומה שנשבע לדוד והוא מדבר על דברי האויבים שהם מחרפים ומכזבי' ע"כ הזכיר חרפת עבדיך אשר חרפו אויביך ה' ויורה סוף דברי כי הוא מאמין בביאת המשיח אשר חרפו עקבות משיחך".

המזמור מתאר הסתר פנים קשה, ותלונה רבה כלפי מעלה על אותו הסתר פנים. ואולם, המשורר מבין לבסוף כי הסתר פנים זה אינו אלא "עקבות משיחך". האבן עזרא שם ממשיך:

"הטעם שראה המשורר ברוח הקדש ביאת המשיח על כן נתן תודות לשם".

אם כן, כבר בתהילים למדנו, שדורו של משיח הוא דור של הסתר פנים, ומתוך אותו הסתר פנים באה הגאולה.

***

ועדיין יש לשאול: מה פירוש המילה "עקבות"?

יש המפרשים, מלשון עקֵבות, כלומר סימני כף רגל. האנדרלמוסיה העולמית הכללית היא אות לכך שהמשיח כבר מסתובב בינינו, וניתן להבחין בעקבותיו בכל פינה.

רש"י בתהילים מפרש, שעקב היא סוף הגוף, ועל כן "עקבות משיח" היינו סוף ימי הגלות וראשית ימי הגאולה. האבן עזרא הולך אף הוא בדרך זו, אך מסביר באופן שונה:

"וטעם עקבות משיחך מגזרת בעקב עשו ועקבותיך לא נודעו והטעם שאחרו פעמיו לבוא כאומרים נשברו עקביו על כן לא בא עתה".

לפירוש זה עקבות מלשון דבר המאוחר ומתעכב. כלומר, "עקבתא דמשיחא" הוא ביטוי לכך ש"אף על פי שיתמהמה", בכל זאת אנו מחכים ומצפים לאות של גאולה.

ביאור נוסף לעניין ה"עקב" הוצע על ידי תלמידי האריז"ל, ובעקבותיהם הפך לפירוש רווח מאוד בחסידות. הם הסבירו, שלקראת הגאולה נדרש העולם לבוא אל תיקונו. סדר התיקון משול לגוף האדם: בתחילה מתקנים את הראש (ואת זאת עשו האבות הקדושים), לאחר מכן מתקנים את הגוף ולבסוף כל הוא שנותר לתקן את העקבים. עקבות משיחא הם איפוא הביטוי לתיקונים האחרונים הנחוצים לקראת הגאולה השלימה.

ואמנם, תלמידי האריז"ל ובעלי החסידות הפכו את הביטוי "עקבתא דמשיחא" לסיסמה מנחה ולדרך חיים. לאחר גירוש ספרד והתפשטות חכמת הקבלה בקהילות אשכנז ובעדות המזרח, החלה הציפייה למשיח להפוך לעניין יומיומי מרכזי בקהילות ישראל. למרבה הצער, הוליד הדבר גם משיחי שקר, כמו למשל כת שבתאי צבי, שראתה במאורעות ת"ח ות"ט את "פעמי המשיח", והציגה תפיסה שלפיה המשיח הגיע מיד לאחריהן.

אך עם זאת, ואולי במקביל לזאת, במסורת ישראל הנאמנה, יצרה תפיסה זו התעוררות גדולה בבקשת הגאולה. רבים מתלמידי הבעל שם טוב וגדולי החסידות (תולדות יעקב יוסף, אדמו"ר הזקן מחב"ד, שפת אמת ועוד רבים) כתבו – כל אחד בימיו – כי "דור הזה הוא עקבתא דמשיחא". במקביל, החלו גם תלמידי הגר"א לדבר על "אתחלתא דגאולה". ביטויים אלה הלכו והתעצמו בעשורים האחרונים, ובעיקר לאחר השואה ותקומת ישראל בארצו. מאורעות אלה של גלות וגאולה התפרשו על ידי רבים כ"עקבתא דמשיחא", אם כי ניתנו לכך פרשנויות שונות בחוגים שונים, כידוע.

***

בעניינים אלה, ללא ספק רב הנסתר על הנגלה. אך ידוע מה שנאמר בשם אחד מראשוני החסידות, רבי פנחס מקוריץ (ראה במקומות רבים בספר בני יששכר לחנוכה):

"שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות נתגלה האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח".

עם פרידתנו מחג האורים, שבו מתגלה האור הגנוז – אורו של משיח, אנו מסיימים בקביעה הנחרצת שבמשנתנו, ולפיה אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

זכינו בחסדי ה' לסיים את מסכת סוטה, והזכרנו לא פעם את דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שמצות הסוטה היא היחידה בכל תרי"ג מצוות שהינה על דרך הנס והפלא, וכל מטרתה לאפשר את השראת השכינה בעם ישראל. הביטחון באבינו שבשמיים, בד בבד עם ההקפדה היתירה על קדושת וטהרת מחננו, הם הדרך הסלולה עבור כלל ישראל לקראת הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.