סוכה ד ע"א - ה ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים ד. - ה.
דף מספר 5
א. הקדמה
הפסקה הבאה ממשיכה לדון בפתרון הבעיה בסוכה שהגובה שלה אינו תקין. כיוון הפתרון, שוב, הוא שינוי גובה הרצפה, על ידי העמקתה או הגבהתה. אולם, היות ואין משנים את גובה כל הרצפה, שוב מתעוררת השאלה: כיצד מצרפים את הדפנות לקטע "הכשר"? נראה כאן אופציות חדשות (חוץ מ"דופן עקומה" שכבר נידונה לעיל).
ב. שאלות על פשט הגמרא - תיקון סוכה הפסולה מחמת גובהה (ד. למטה "היתה פחותה" עד הנקודתיים ד:)
1. כדי לתקן סוכה שאין בה י' טפחים, יש להעמיק את הרצפה. המרווח שבין החקק לבין הדפנות חייב להיות פחות מ____ ____ .
2. אמנם, בעשיית אצטבא בסוכה כדי למעטה מעשרים אמה, אמרנו שהמרווח בין האצטבה לדפנות הוא פחות מ____ ____ . ההבדל הוא שבמקרה של חקיקת הרצפה, המרווח הנ"ל צריך ליצור ____ שאינו קיים, ואילו במקרה של האצטבא, המרווח הנ"ל מקרב את ה___ אל ה____ .
3. לגבי המקרה של סוכה גבוהה: אביי טען שלפעמים אין קפידא בגודל המרווח בין האצטבא לדפנות, וזאת כאשר האצבטא הוא "עמוד" בגובה...; הטעם הוא שהדפנות נוצרות על ידי העיקרון... . אבל רבא דוחה, משום שהמחיצות אינן ____ .
4. אנו פוגשים את הרעיון "גוד אסיק מחיצתא" גם בקשר לשיטת ר' יעקב, שהכשיר סוכה הנעשית על ידי נעיצת... וסיכוך על גביהן. לפי הבנה זו, לא הכשיר ר' יעקב אלא אם נעץ את ה____ על ____ של הגג.
5. למסקנה, אין טעמו של ר' יעקב משום ____ ____ ____, שהרי הכשיר אפילו אם נעץ ... ; ואכן בתוספתא מבואר שהכשרו הוא דווקא כאשר יש... , וטעמו הוא... .
6. חכמים חולקים על כך, ולדעתם אין להכשיר את הסוכה אלא אם יש שתי מחיצת כ____ והשלישית אפילו ____ .
ג. שאלות לעיון
א. 'גוד אסיק'
אביי רצה להפעיל את העיקרון של "העלאת המחיצה" כדי להכשיר את העמוד הגבוה עשרה, ללא צורך בדפנות חיצוניים. רבא דוחה את דבריו, וסובר שיש צורך במחיצות "ניכרות". את דברי רבא ניתן להבין בשני אופנים:
א) גוד אסיק אינו יכול ליצור דפנות של סוכה, וצריכים מחיצות של ממש.
ב) גוד אסיק יכול באופן מהותי ליצור דפנות; אבל לא במקרה שלנו, שבו המחיצות אינן "ניכרות", מכיוון שבעמוד אין אפילו התחלה של מחיצות (בניגוד לדוגמה של סוכה על שפת הגג), ואין מה "להעלות".
נוכל לבדוק זאת על פי מחלוקת בין הראשונים בהלכה אחרת. מתי מצאנו הסתמכות חיובית על עיקרון זה של "גוד אסיק"?
תנו רבנן, ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד - חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה - זו היא רשות היחיד גמורה.
(שבת ו.)
נשים לב לסוג השני של רשות היחיד - ראש גדר בגובה י' טפחים ורוחב ארבעה על ארבעה. איך מספקים כאן את הדרישה הסטנדרדית שלרשות היחיד יהיו מחיצות? רש"י מפרש את לשון הסוגיה "רשות היחיד גמורה" כך:
זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה, שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ. וכן גדר, דאמרינן מארבעה צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבעה צדדין וחללו ארבעה.
(שם, ו: ד"ה קמ"ל גמורה).
אולם, מצאנו ראשונים המפרשים אחרת, וחולקים על פירושו של רש"י. כך כותב המאירי בסוגייתנו:
ויש שואלים בשמועה זו ממה שאמרו במסכת שבת בפרק הזורק שאם זרק אבן על תל גבוה עשרה בשבת חייב מפני שהוא רשות היחיד; אלמא, לא בעינן מחיצות ניכרות. ואין זו שאלה, שבזו אי אתה צריך בה לגוד אסיק עד שתצטרך בה למחיצות ניכרות, שאין הטעם אלא מפני שכל שגבוה עשרה ורחב ארבעה אינו תשמיש של בני רשות הרבים, ודינו כרשות היחיד אף בלא מחיצות; אבל בסוכה למחיצות אנו צריכים, וא"כ הדבר צריך למחיצות ניכרות.
הסבירו את המחלוקת בין המאירי לבין אותם "שואלים" (הסוברים כנראה כרש"י הנ"ל) בנוגע למהות רשות היחיד שעל גבי גדר או תל. כיצד יפרש רש"י את דחיית רבא "בעינן מחיצות ניכרות", ואיך יפרש המאירי?
על כל פנים, מסוגייתנו אין מקור ברור לאפשרות של "גוד אסיק" לגבי סוכה, וכאמור, ייתכן שבזה חולקים אביי ורבא. עיינו בסיכום הנושא בר"ן לרי"ף ב. ד"ה "וגרסי' תו בגמרא ת"ר נעץ".
הריטב"א בכל זאת מוצא מקום להשתמש בגוד אסיק בסוכה. עיינו להלן טז. במשנה; וכתב שם הריטב"א:
מלמטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה. דאמרינן גוד אסיק מחיצתא.
מן הר"ן הנ"ל (דייקו בסוף דבריו) נראה שאין הוא מקבל זאת. כיצד הוא יסביר את הדין במשנה שם?
הואיל והריטב"א עקרונית מקבל דין גוד אסיק בסוכה, לכאורה הוא יצטרך להסביר את דברי רבא כך שאין כאן כלל גוד אסיק. וכך הוא מפרש את הסוגיה:
...סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא. פי' דקסבר דמחיצת סוכה בהא מיהת כדין שבת.
א"ל רבא בעינן מחיצות הנכרות וליכא. פי' מורי נ"ר[1], מחיצות הנכרות ונראות עמה, מה שאין כן בשבת, דלא בעינן נראות עמה כל היכא דנראות ונכרות. דהא ודאי בעינן אף לענין שבת, דאי לא תימא הכי [כולי עלמא] הוי רשות היחיד שהרי הים מקיף אותה דעמוק כמה ואמרינן גוד אסיק מחיצתא, דהא לדינא דאורייתא כל שמוקף מחיצות אפילו יותר מבית סאתים כל מה שאפשר ואפילו בידי שמים ושלא לדירה כלל רשות היחיד גמורה היא, כדמוכח בדוכתה; ואם כן, לא משכחת ר"ה(י). אלא ודאי דמחיצות הים לא חשיבי מחיצות לפי שאין נראות ונכרות, ואין האדם רואה עצמו בתוך מחיצות. מפי מורי הרב נר"ו.
לפי זה, ברור שגוד אסיק נוהג בסוכה, אולם היות ותפקיד המחיצה אינו רק להקיף שטח אלא גם כדי ליצור מבנה של סוכה, נדרש שתהיה דרגה גבוהה יותר של היכר במחיצת סוכה מאשר בשבת.
ב. הכשרת עמוד גבוה עשרה על ידי דופן עקומה
לאור פסילת הפתרון שהוצע על ידי אביי - עמוד גבוה עשרה - לכאורה לא נותר לנו אלא לראות את העמוד כדומה לאצטבא שבסוגיה הקודמת; ולפי זה נוכל ליצור דפנות באמצעות "דופן עקומה", אם אין ד' אמות מן העמוד לדופן הפיסי. אולם, ראו את המשך דברי הריטב"א:
ויש שפי' דהא דעמוד אפילו בשעומד תוך ארבע אמות הוא, ואפ"ה לא אמרינן בה דופן עקומה. דכיון שגבוה עשרה וראוי להיות במוקף מחיצות לענין שבת, הרי חלק רשות לעצמו, ואין לומר בו דופן עקומה. וכן פי' בתוספות, אבל מורי הרב נר"ו מפרש בשם רבותיו ז"ל דבתוך ד' אמות אמרינן דופן עקומה, והכא בשיש בו ד' אמות דליכא למימר הכין, וכן עיקר.
וראו ברא"ש כאן סימן ד' שהביא דעת זו בשם הרי"ץ גיאות, ובמה שהקשה עליו, ונראה שהסבר השיטה רמוז בדברי הריטב"א. מכיוון שהחומרה מבוססת על כך שהעמוד הוא רשות היחיד בהלכות שבת, מסתבר (אך לא הכרחי) לתלות את המחלוקת בהבנת הטעם למעמדו כרשות היחיד, כפי שראינו לעיל. כיצד?
עד כאן עיסוקנו בסוגיית דף ד.-ד:, שעסקה בהלכות מעשיות ויסודיות בבניית הסוכה.
ד. סוגיית "עשרה טפחים"
הסוגיה הבאה מחזירה אותנו למקום שהיינו בו בפתיחת המסכת - שאלה המקורות בתורה. אז שאלנו מה היסוד לדרישת המקסימום - שהסוכה לא תהיה למעלה מעשרים אמה; ועכשיו הגמרא תחקור את דרישת המינימום - שמחיצות הסוכה יהיו לפחות י' טפחים.
כפי שנראה, בסוגיה זו יש הרבה מן הייחוד, וכמבוא לה נחרוג מעט מהרגלנו, ונבקש מהלומדים ללמוד בכוחות עצמם, בלי שאלות מנחות, את הקטע הראשון - עד אמצע דף ה. "בשלמא ארון תשעה וכו'".
אני מניח שלא הכל פה יהיה מובן לרבים מכם, אך בשלב זה נבקשכם לרשום לעצמכם מה קשה לכם בהבנת הגמרא ברמה של הפשט. נשתדל בשבוע הבא להתייחס לקשיים הבולטים שבקטע הפותח הזה, ואחר כך נמשיך בע"ה את עיוננו.
 
 
 

[1]   כאשר הריטב"א מזכיר את "מורו" בלשון סתמית, כוונתו לרב אהרן הלוי (הרא"ה), בן דורו ובן עירו (ברצלונה) של הרשב"א.