סוכה | דף ה-ו | חציצין ומחיצין

לימוד מודרך למסכת סוכה

דפים ה: - ו:

 

דף מספר 7

א. הקדמה

בשלהי הסוגיה הקודמת הוזכר שיש להבין את שיעור עשרה טפחים במסגרת הקבוצה הכללית של דרישות כמותיות שונות שהינן הלכה למשה מסיני. הגמרא בודקת את הנושא הזה עצמו - קודם את מקורם של השיעורים, ואחר כך את "ההלכות למשה מסיני" האחרות, "חציצין ומחיצין", שהוזכרו על ידי רב.

ב. שאלות על פשט הגמרא - שיעורים הלכה למשה מסיני (ה: "שיעורין דאורייתא נינהו" עד ו: "ודופן עקומה")

1. לגבי "שיעורין" - יש רמז בפסוק "ארץ חיטה", אך אין זה אלא אסמכתא. לדוגמה, "חיטה" רומז לשיעור אכילת ____ לעניין טומאת בגדים למי שנכנס ל. . . ; "שעורה" היא גודל ה_____ המטמא ב____ וב____ ולא ב____ ; "תאנה" רומז לשיעור ____ לעניין . . . ; ו"דבש" מתקשר ליום הכיפורים בנוגע ל. . .

2. לעניין "חציצין", אמנם עיקרי ההלכות ידועות מדרשת הכתובים - אסור שתהיה חציצה בזמן הטבילה, וכן שדין זה נאמר גם לגבי שערו של אדם, שנאמר "____ בשרו", ודרשו: . . . ; אולם שיעור חציצה בשיער שהוא _____ ו____ , ידוע רק מהלכה למשה מסיני.

3. אמנם מדרבנן גזרו שיש חציצה גם ב. . . וכן ב. . .

4. דברי רב שה"מחיצין" הם הלכה למשה מסיני, מובנים לדעת ר' יהודה, אך לר' מאיר העלינו לעיל (ה:) ששיעור י' טפחים נלמד מהכרובים. למרות זאת, יש לומר שעדיין זקוקים להלכה למשה מסיני לכמה מהלכות מחיצות: "גוד" ( =  ), "לבוד" (=  ), ו____ ____ .

ג. שאלות לעיון

1. שיעורין הלכה למשה מסיני

בסוגייתנו העלו למסקנה ש'שיעורין הלכה למשה מסיני', אך יש בחז"ל דעות אחרות. נביא כאן חלק מסוגיית הירושלמי בעניין זה (פאה, פרק א', הלכה א'). המשנה (שם) אומרת שאין שיעור ל"ראיון" (ראייה בעזרה ברגלים), והגמ' מעירה על כך ש

מתני' בראיית פנים, אבל בראיית קרבן יש לה שיעור.

כלומר, אמנם אין שיעור לכמות הזמן בו צריך להיות בעזרה או למספר הפעמים שצריך להיות בה כדי לקיים את מצוות ראיית פנים (ועל כן יוצאים ידי חובה בפעם אחת למשך רגע כלשהו), אך יש שיעור לקרבנות שחייבים להביא ברגל: מעה כסף לעולת ראיה, ושתי כסף לחגיגה. הירושלמי ממשיך ומביא מחלוקת בעניין זה:

ואתייא כיי דמר רבי יוחנן מעה כסף שתי כסף דבר תורה. תנא רבי יסא קומי רבי יוחנן ראייה כל שהוא, חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף... כהדא דתני ר' הושעיא לא יראו פני ריקם אפי' כל שהו' חכמי' הן שאמרו מעה כסף שתי כסף...

עד כאן היה מדובר במחלוקת מקומית לגבי קרבנות הרגל, אך עתה הדיון מתרחב:

אמר רבי יוסי בי ר' בון רבי יוחנן כדעתיה דרבי יוחנן אמר כל השיעורין הלכה למשה מסיני, דו אמר מעה כסף שתי כסף דבר תורה. רבי הושעיא כדעתיה דרבי הושעיא אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום עליו את השיעורין שמא יעמוד בית דין אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאי זה שיעור אכל.

דברי ר' הושעיא דומים לדין המופיע בבלי יומא פ ע"א:

אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורין? אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן - והתניא: אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, השב מידיעתו - מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו - אין מביא קרבן על שגגתו. אלא, דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול. ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דמחייבי קרבן אכזית קטן, מאי ירבה בשיעורין - שמא ירבה בקרבנות מחמת שיעורין.

ופירש רש"י:

האוכל חלב בזמן הזה וכו' - מפרש לה ואזיל.

אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן - והכי קאמר: האוכל פחות מכזית בזמן הזה, יכתוב: 'כשיעור זה אכלתי', שמא יבנה בית המקדש בימיו, ויתחדש בית דין, ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן...

והתניא וכו' - כלומר: וכי אתי בית דין ומחדש הלכה מי מחייב האי דאכל קודם שנתחדשה הלכה, והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא, דאי נמי הוה ידע דחלב הוא - הוה אכיל ליה, דהא השתא קים לן (ברכות לט, א) דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי, שהוא כזית בינוני.

אשר לא תעשינה - משמע שאילו ידע - לא עשה, אבל בשגגה עשה ואשם.

אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול - והכי קאמר: האוכל כזית בינוני אל יכתוב מחוייבני חטאת, אלא יכתוב: כזית בינוני אכלתי, שמא יבא בית דין ויפטרנו מקרבן, ונמצא מביא חולין לעזרה.

אולם, מהירושלמי עולה שהדין של ר' אלעזר, החושש לשינוי שיעורים על ידי בית דין חדש, תלוי במחלוקת, וכפי שכתב "גליון הש"ס" בירושלמי שם על דברי ר' הושעיא:

מכאן מבואר דזה אינו רק אם נאמר שיעורין דרבנן, אבל לדידין דקיי"ל שיעורין הלמ"מ, ליתא להך דינא....ועל כן נכון שלא הביא רבינו ז"ל[1] הך דינא דמבואר כאן ובבלי יומא דף פ...

כמו כן, האפשרות ללמוד את השיעורים מהפסוק נדחתה בסוגייתנו, אך עיינו בתוס' ו ע"א ד"ה אלא, שמדבריהם עולה שדחייה זו אינה בהכרח חד-משמעית.

2. אופי דין "שיעורין"

האם יש לראות את השיעורים כחלק אורגני מעצם הדין שבו מדובר, או כהגבלה חיצונית המתווספת עליו?

ייתכן שחקירה זו קשורה למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש המפורסמת בעניין חצי שיעור (יומא עד ע"א) :

גופא; חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי - איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה; אכילה אמר רחמנא - וליכא.

המשנה למלך (הלכות חמץ ומצה, פרק א) הביא פירוש למחלוקת בשם ר' אליהו מזרחי:

וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג הלכות חמץ שכתב וז"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע; ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה, אבל לאיסורא כדקאי קאי. והא דקאמר בגמרא מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי, ה"פ[2] מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין, משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת. וכתב עוד ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת, אע"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע, לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית, דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ"ל.

הדברים הוסברו יותר על ידי ר' משולם ראטה (בשו"ת קול מבשר, חלק א', סימן ס"ד):

ותוכן דבריו (של המל"מ בשם רא"מ) דר"י ור"ל בהא פליגי דר"י סובר סתם אכילה הוא בכ"ש[3], אלא דהלכה למשה מסיני היא בכזית וביה"כ[4] ככותבת, כל חד לפום שיעוריה; ולכך ח"ש עכ"פ[5] אסור מה"ת כיון דסתם אכילה דקרא הוא בכל שהוא. והא דהוצרך ר"י לטעם דחזי לאיצטרופי היינו דלא נימא דכיון דלענין עונש קאתי הלמ"מ ואפקיה לכזית ה"נ לענין איסורא, לכך אמרינן כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל מסברא, ובודאי הלל"מ לא אתי אלא לענין עונש. אבל לענין איסורא לא עקרא לקרא מפשוטו. ור"ל מפרש דסתם אכילה היא בכזית, והלל"מ היא רק פירוש לקרא; ולכך אין שום מקום לאיסור ח"ש כיון דפשוטיה דקרא הוא בכזית דוקא.

חקירה זו אולי תסביר מדוע רב מפריד בין "שיעורין" ל"מחיצין" (האם "מחיצין" אינם גם "שיעור" של עשרה טפחים?). כמו כן, האם יש מקום לתלות חקירה זו במקור דין שיעורים - פסוק או הלכה למשה מסיני?

3. "שיעורים" מן ההיבט המחשבתי

השיעורים הכמותיים הגודשים את עולם ההלכה היוו אתגר מחשבתי עבור הרי"ד סולובייצ'יק והראי"ה קוק: כיצד ייתכן שעולם המצוות, גשר ואפיק התקשורת להתאחדות עם רצון הבורא, ימזער את השאיפה לעולם הנצח והאינסוף, ויגמד אותה לממדים חומריים מדודים וספורים? הלכות שיעורים אינן קוראות דרור לרוח, אלא קוראות עליה תיגר, כולאות אותה בין קירות ומצמצמות אותה בגבולות מיכל מדידה.

לדעת הרי"ד סולובייצ'יק, השקפת ההלכה אכן מנוגדת לרוחניות הדתית בסגנונה המצוי, על פיה שוכנת הקדושה באותו עולם של אינסוף: איש ההלכה אינו מעוניין כלל באותן ספירות עליונות, שאליהן אין ההלכה מתייחסת כלל. הקדושה שוכנת רק בעולם הזה, הממשי, הסגור בגבולותיו והתחום בסופיות. לפני שנצטט את דברי הרב סולובייצ'יק, נביא מדרש המביע רעיון דומה:

בשעה שאמר לו "ועשו לי מקדש" (שמות, פרק כ"ה, פסוק ח'), אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש? אמר לו הקב"ה, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתי' ונועדתי לך שם.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ב - כי תשא).

 

 

ואלו הם דברי הרב סולובייצ'יק[6]:

האידיאל של איש ההלכה הוא שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה "ונועדתי לך שם ודברתי אתם מעל הכפורת"...המיתודה היסודית של ההלכה היא פעולת הקוואנטיפיקציה[7] הכלולה בסוד הצמצום. חוק פלאים זה מתבטא בשני כיוונים מקבילים: בעולם הריאלי - המציאות המוחשית, בעולם האידיאלי - ביצירות ההלכה. הרצון העליון נתלבש בשתי יצירות אלו ונתגלם על ידיהם במידת הגבורה והצמצום, שמתוכה שופעת המיתודה של הקוונטיפיקציה.

לעומתו, הרב קוק העלה על נס את "המצוות שאין להם שיעור", המבטאות נטיות עליונות בלתי-מוגבלות המדריכות ומכוונות את העולם המוגבל שלפנינו. נביא חלק מדבריו על משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" (סידור עולת ראיה, חלק א, עמ' סב):

המצוות המוגבלות בשיעורים הן מושרשות ביסוד הקודש המגביל, הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל העולמים, מיסוד "א-ל ש-די, - שאמר לעולמו די". ואלה המצוות שאין להם שיעור, הרי הן קשורות במקור המעין העליון ממקום שההתהוות והשפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה. הדברים היסודיים שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים מצד שאיפת טובם, הם בכללם חמשת הנטיות הטובות...

המצוות המוזכרות כ"אין להם שיעור", הופכות בפירוש הראי"ה לסמלים ולביטויים לנטיות היסודיות האמורות. דוגמה אחת היא מצוות פאה:

הרחמים על הבריות, שמידת הצדקה היא תולדתה, שאם יש הכרח להגביל המעשה של הצדקה מצד עצמה, ותיקנו בשביל כך שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, בכל זאת עצם הנטיה הטהורה הנפשית, נטית החמלה והרחמים שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם, זה צריך שיהיה דבר שוטף ומתגבר ועולה בלי מצרים, וכנגד זה - אין לפאה שיעור.