סוכה כ ע"ב- כא ע"ב

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים כ: - כא:
 
דף מספר 27
א. הקדמה
בשעה טובה נפתח בלימוד הפרק השני. בפרק הזה נמשיך ללמוד את דיני הסוכה, ויתווסף פן חשוב שבפרק הראשון נידון רק מעט: הגדרת מעשה ישיבת הסוכה וקיום המצווה. נושא זה מופיע בעיקר בחלק השני של הפרק.
המשנה הראשונה של הפרק עוסקת בשאלה האם מותר לישון מתחת למיטה הנמצאת בתוך הסוכה. ולגבי מקרה זה יש לעיין: האם הבעיה בכך היא באופן בו יושבים בסוכה, או בחפצא? נסו לענות על כך לעצמכם תוך כדי לימוד, ולהלן ב"שאלות לעיון" נראה מה יש לראשונים לומר בעניין.
ב. שאלות על פשט הגמרא - הישן תחת המיטה (כ: המשנה עד המשנה כא:)
1. לפי האוסרים לישון תחת המיטה בסוכה, מדובר דווקא במיטה שהיא גבוהה ____ ____.
2. ר' יהודה סובר שאוהל שאינו עשוי ____ ____ אינו אוהל; זאת הוא לומד מ...
3. בכוונת הדבר, מפרש רש"י (ד"ה בידי אדם) ש...
4. אם מדובר באוהל בגודל ____, אז הוא נחשב אוהל גם לדעת ר' יהודה.
5. התינוקות שהיו שואבים את המים לצורך פרה אדומה ישבו על דלתות על גבי ____, לחצוץ בפני ____ ה____. ר' יהודה שלל את השימוש בדלתות, מחשש שמא...
6. ר' יהודה מתיר לישון בסוכה תחת המיטה. ואולם לפי מה שהתבאר (לעיל שאלה 4), גודלה של המיטה מחשיב אותה כאוהל בכל מקרה; כיצד, אם כך, יוצאים בכך ידי חובה? אפשר להסביר שהמיטה איננה "אוהל", משום ש..., וזה גרוע מסתם "חסרון כוונה"[1].
7. הסבר אחר: אין ____ ____ מבטל ____ ____, ור' יהודה לשיטתו שסוכה ____ ____.
8. ר' שמעון מסכים לשיטה העקרונית של ר' יהודה שסוכה ____ ____, אבל אוסר לישון תחת המיטה, כי לדעתו ____ ____ מבטל ____ ____ .
9. מדוע מתבטא ר' שמעון "משיחתו של רבן גמליאל" במקום "מדבריו" ?
ג. שאלות לעיון
הישן תחת המיטה בסוכה
נחזור לשאלה שהעמדנו בהקדמה - האם במקרה של הישן תחת הסוכה יש פסול בסוכה עצמה, או שהסוכה כשרה אלא שהאדם לא נחשב כנמצא בה? עיינו ברי"ף י. "תרגמא וכו'", מאור הקטן ד"ה תרגמא, ומלחמת ה'. מובן שהקושי בסברת "ביטול" כאן הוא שסכך נשאר כשר באופן כללי, והוא "נפסל" רק ביחס למי ששוכב תחת למיטה. מאידך, מכיוון שהמשניות הבאות עוסקות בפסולים בסוכה ועדיין לא במעשה הישיבה, הבנת הרמב"ן נהנית מיתרון ספרותי מסוים. בכל מקרה, דברי הרמב"ן מכילים תפיסה חדשה לגמרי בדין "סוכה ע"ג סוכה": הפסול בנוי על כך שהסוכה העליונה פסולה, ופוסלת את התחתונה. עמדנו על עניין זה כאשר למדנו את הסוגיה לעיל בדף ט (ראו בשאלות לעיון בדף מספר 12).
האם יש להגביל נשים מלקיים מצוות שהן פטורות מהן ?
מן הסתם, טבי שהה בסוכה למרות שהיה פטור מן המצווה כדי לשרת את אדונו. אך בכל זאת, אם כבר היה בסוכה, מדוע הוא דווקא נכנס תחת המיטה? הירושלמי כאן התייחס לשאלה, והדברים הובאו בתוד"ה ראיתם. לפי הקושיא, הירושלמי מניח שטבי נכנס מתחת למיטה משום שרבן גמליאל מחה בו מלשבת בסוכה כדין. בשלב זה מניח הירושלמי שמכאן יש להוכיח שאסור להניח לעבד לקיים מצווה שאינו חייב בה. על זה מקשה הירושלמי מכך שרבן גמליאל לא מיחה בעבדו כאשר הוא הניח תפילין. לכן, מסיק הירושלמי שטבי פשוט פינה מקום לחכמים שהיו שם:
שלא לדחוק את החכמים. אם שלא לדחוק את החכמים ישב לו חוץ לסוכה? רוצה היה טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים.
כלומר, היה מותר לטבי לשבת בסוכה, אלא שהוא פינה מקום לחכמים, והוא לא רצה לצאת החוצה כדי שלא להפסיד את דברי התורה.
היות ועבד כנעני חייב במצוות כמו אישה, לכאורה יש לתלות את ה"הוה-אמינא" והמסקנה בירושלמי בשאלה הכללית האם יש להגביל נשים מלקיים את המצוות שהן פטורות מהן. הניסוח הידוע של שאלה זו היא האם "נשים סומכות רשות" - האם לנשים, הפטורות מלסמוך על קרבנותיהן, מותר בכל זאת לסמוך. סברה זו מוזכרת, למשל, במסכת עירובין (צו.-צו:). הגמרא שם מחפשת תנא הסובר שתפילין היא מצווה שלא הזמן גרמא, כלומר שהיא נוהגת גם בלילה, וגם בשבת:
אלא האי תנא הוא, דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מדלא מיחו בה חכמים, אלמא קסברי: מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות. דאי לא תימא הכי, אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה. מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? אלא: קסבר רשות, הכא נמי: רשות.
עולה מכאן שלפי הדעה ש"נשים אין סומכות", יש למחות גם בידי נשים המניחות תפילין או העולות לרגל.
אולם, לא ברור כיצד הופך הפטור ממצווה מסוימת לאיסור לקיימה. שאלה זו הציקה לריטב"א בהקשר של הירושלמי שהבאנו:
וקשיא לן אהאי ירושלמי, למאי דקא ס"ד דמעיקרא דמשום דאסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה, למה לי למפרך מההיא דתפילין, דאפילו מאן דאסר התם מודה דהכא שרי. דעד כאן לא איפליגו התם (עירובין צו:) בנשים סומכות רשות או לא, אלא במצות עשה שיש בעשייתן צד איסור כשהוא שלא במקום מצווה, כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בידיו וכל גופו ומשתמש בקדשים, ומשום הכי אסר בה מאן דלית ליה נשים סומכות רשות, דכיון דלא מפקדי כלל ולית להו אגרא איכא איסורא. וכן בתקיעת שופר איכא שבות דרבנן, וכן בהנחת תפילין איכא איסורא שלא במקום מצוה מפני קדושתן, והיינו דאמרינן התם מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה ואתיא כמ"ד נשים סומכות רשות, דכיון דאיכא מצוה בעשייתן שרי לה לאנוחי הא לאידך אסירי, וכן מה שאמרו באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כמאן דאמר נשים סומכות רשות, אבל לאידך היתה אסורה לפי שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ויש בדבר איסור שלא במקום מצוה. אבל בסוכה וכיוצא בו, דליכא בה צד איסור שלא במקום מצוה, דכולי עלמא אם רצו לעשות אותם הרשות בידם ואין מוחין בהן, ואם כן למה להו לבני מערבא למיפרך הכא מתפילין? וי"ל דאין הכי נמי, דלא צריכי למיפרך מההיא דתפילין, אלא דאלומי מאלמי בה פירכא דידהו, דהשתא ומה תפילין דאית בהו איסורא שלא במקום מצוה לא מיחה בו הכא דליכא איסורא מיחה. ופריק שלא לדחוק את החכמים כו'.
לדעתו, אין איסור גורף על נשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, ובאותם מקומות שיש מי שאוסר, תמיד יש לחפש לכך יסוד מקומי. לא כל הנימוקים שמביא הריטב"א בעניין זה מובנים לחלוטין (למשל, מדוע יש לאסור הנחת תפילין "מפני קדושתן", ומדוע אסור להביא שלמי חגיגה "שלא במקום מצווה"). על כל פנים, גישה זו גורמת לו להידחק בהבנת הירושלמי, שכן אין סיבה לאסור את הישיבה בסוכה. הריטב"א מתעלם משיטת רש"י (עירובין שם) שהייתה עשויה לפתור את הבעיה, ואכן יש לראות את הירושלמי הזה כראיה לה; וכך כותב רש"י לגבי העובדה שלא מיחו בידי מיכל שהניחה תפילין:
ולא מיחו בה חכמים דהוי כתוספת על דברי תורה, שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא.
האם לדעת רש"י יש חשש איסור דאורייתא באשה המקיימת מצוות עשה שהזמן גרמא?
כל זה, כמובן, לפי הדעה שנשים אינן סומכות, אך אם פוסקים שרשות להן לסמוך, נראה מן הסוגיות שלא מתחשבים בשום מניעה, והכל מותר. נקודה זו צריכה עיון, כיוון שלכאורה היה מקום לחלק בין מקרים שונים: כאשר יש יסוד לאיסור דאורייתא (למשל סמיכה על הקרבן, שהיא עבודה בקדשים) יש יותר מקום להחמיר מאשר בתקיעת שופר, בה יש רק איסור שבות דרבנן. אבל לא מצאנו מי שמחלק כך, ומכאן משמע שהשאלה היא עקרונית - איך אנחנו מעריכים ומסתכלים על כל התופעה הזאת, שנשים (ועבדים) מקיימים מצוות "בהתנדבות". האם תוכלו להציע הגדרה לנקודה זו, המונחת על כף המאזנים בין שתי הדעות האם "נשים סומכות" או לא?
אהל זרוק
התינוקות שמילאו את המים לטהר את הכהן שעסק בפרה האדומה, הסתמכו על הגנת השוורים והדלתות לחצוץ מפני קבר התהום. כאן מתעוררת שאלת "אהל זרוק" (כא. תוד"ה ועל), כלומר האם אוהל מיטלטל נחשב אוהל החוצץ בפני הטומאה. הדין מוזכר, למשל, בעירובין (ל:):
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הנכנס לארץ העמים[2] בשידה תיבה ומגדל; רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי? מר סבר: אהל זרוק - לאו שמיה אהל, ומר סבר: אהל זרוק - שמיה אהל.
ופירש רש"י שם:
שידה - מרכבת נשים, עגלה עשויה כקופסא.
מגדל - משטי"ר (ארון).
אהל זרוק לאו שמיה אהל - וכל שאינו אהל אינו חוצץ.
שמיה אוהל - וחוצץ, ובגדולה עסקינן, שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, דאי קטנה - כלי היא, ומקבלת טומאה ולא חייצא.
כלומר, ארון עץ גדול באופן עקרוני אינו מקבל טומאה, כמו כל כלי עץ העשוי "לנחת" (לעמידה במקום אחד, בשל גדלו). דבר שאינו מקבל טומאה גם חוצץ בפני הטומאה, אלא שאם מניידים אותו הוא הופך להיות "אוהל זרוק" ואז יש דעה הסוברת שהוא אינו חוצץ.
התוספות כאן מביאים את תירוצו של רבנו תם. הריטב"א (עירובין ל:) מציע הבנה מקורית בשיטה שאהל זרוק אינו חוצץ. לדעתו, אין הלכה נפרדת של "אוהל זרוק", אלא יישום העיקרון הכללי שדבר המקבל טומאה אינו יכול לחצוץ:
ויש לתרץ עוד, דלא אמרינן אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי, דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור. וכיון דכן, כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים. אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפילו כשהן זרוקין, אינם מקבלין טומאה וחוצצין.
 
 
[1]   הרש"ש הסביר נקודה זו כך:
נראה לפרש על דרך שכתבו מקצת פוסקים, דאפילו למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, במכוון שלא לצאת לכולי עלמא לא יצא. עיין מגן אברהם תקפט סק"ד.
אגב כך נביא את הערת הרש"ש על רש"י כאן ד"ה נוהגין היינו, שכתב שהמחלוקת במשנתנו היא האם "אהל עראי" נחשב אהל:
לפי הענין הכי הוה ליה (רש"י) לכתוב: אלמא אהל שאינו עשוי בידי אדם (לאו אהל הוא), דכל שלא נעשה בכוונת אוהל, 'שלא בידי אדם' מיקרי, כדלעיל.
[2]   עפר ארץ העמים מטמא באוהל מדרבנן.