סוכות - תשרי שביעי לחדשים- דוגמת שבת לימי השבוע- לפיכך כולו קדוש

  • הרב תמיר גרנות

"תשרי שביעי לחדשים - דוגמת שבת לימי השבוע - לפיכך כולו קדוש"[1]

א. פתיחה

את השיעור האחרון סיימנו בטענה שראש השנה (בלשון המקרא - 'יום הזכרון') וחגי תשרי בכלל נמצאים במקומם בלוח השנה לא מפני שזו ראשית השנה, אלא במובן מסויים להיפך: זהו החודש האחרון. אחרון - מפני שהוא השביעי לחודשי השנה. החודש השביעי קדוש מפני שהוא שביעי והוא הזמן בו מלכות ה' ראויה להתגלות - כמו בשאר מחזורי השבע בימים ובשנים[2].

אמרנו כי כיוון מחשבה זה מעלה שאלה לגבי בחירת התאריכים לחגי החודש - הראשון בחודש, העשירי והחמישה עשר בו[3]. החמישה עשר (חג הסוכות) מסתבר ביותר, מפני שבתפיסת השנה החודשית זמן מילואו של הירח הוא הזמן העיקרי והחשוב ביותר, כמו גם בניסן, ולכן קביעתו של חג הסוכות במועד זה, הן מבחינתו החקלאית[4] והן מבחינתו ההיסטורית - זכר ליציאת מצרים - מובנת. גם קביעת יום הזכרון מובנת, פשוט מפני שהוא ראשית החודש, וממילא הוא פותח את קדושת החודש ואת המועדים הקשורים בו, כשם ששבת מתחילה בראשיתה באקט של קידוש וכדומה. אולם, מדוע יום הכיפורים קבוע בעשור לחודש? בשיעור הקודם הצענו רק את ראשית התשובה, והצבענו על מודל דומה בחודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם" (שמות י"ב, ב') אומר ה' למשה בראש החודש, ופותח את ההכנות לחודש; התאריך הבא הוא העשירי - "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות" (שם, ג'). וכמובן, המועד הוא בליל ט"ו, ליל מילואו של הירח. הדמיון אינו שלם, שכן יש הבדל ענייני בין התכנים של המועדים השונים; אף על פי כן, ייתכן שההשוואה יכולה ללמד הרבה על המבנה של מועדי החודש והכוונה הפנימית הקושרת אותם. הראשון, העשירי, והחמישה עשר בו - אלה הם המועדים המקודשים בחודש, בראשון כמו בשביעי.

ב. ההבדלים בין מועדי ניסן למועדי תשרי

הכותרת של פרק זה מעידה על הקושי הטמון בהשוואה. בניסן יש, לאמיתו של דבר, רק חג או מועד אחד. היום הראשון לחודש והעשירי בו הם ימים בהם מתכוננים לאותו יום בו ממוקד הכל, אך הם אינם מועדים בפני עצמם. בתשרי, לעומת זאת, מדובר על שלושה מועדים עצמאיים, אשר לכל אחד מהם תוכן וחשיבות עצמית. בנוסף לכך, בעוד שבניסן ברור שכל מה שנעשה בראשון ובעשירי נעשה לצורך הפסח וחג המצות, החלים בליל ט"ו בו, קשה לחשוב כך על היחס בין יום הזכרון יום הכיפורים, וחג הסוכות; האמנם יום הזכרון ויום הכיפורים הם רק הכנה לחג הסוכות? אתמהה[5]. זאת ועוד - התאריכים בהם מדובר בניסן היו משמעותיים רק בפסח מצרים ההיסטורי, ולהלכה אין כל משמעות לתאריכים אלה, ואין כל חובה המוטלת בהם אחרי יציאת מצרים.[6] כיצד, אם כך, ניתן ללמוד מניסן על תשרי? ולבסוף, הנושא היחיד של חודש ניסן, לכאורה, הוא הגאולה - היציאה מעבדות לחרות, ולשם כך מתכוננים. חגי תשרי אינם חגים של גאולה, אלא של זכרון, כפרה, ושמחה. מהו, אם כן, הקשר בין חגי ניסן לחגי תשרי?

ג. ההתגלות בפסח, ראש השנה ויום כיפור

על מנת לענות על שאלה זו, אציע מבט אחר על משמעות החגים כשלב הראשון.

אמנם תכני החגים שציינו קודם הם תכנים נכונים, אך הם אינם ממצים את משמעותם העיקרית של החגים. נראה כי גם בניסן - ובמיוחד בפסח מצרים - וגם בתשרי הנושא העיקרי הוא ההתגלות, ובמשמעות כללית יותר - ההכנה למפגש עם ה' והעמידה לפניו.

חג הפסח כחג של התגלות

נפתח בחג הפסח. אין ספק שהתוצאה המבוקשת של החג היא גאולה. אולם, אין לראות את כל מה שהתרחש במצרים כהכנה לגאולה דווקא, שהרי גאולה איננה מחייבת כלל את כל המעשים שישראל הצטוו לעשות: הכנת הבתים, מריחת הדם ועשיית הקרבן[7] קשורים בהכנה להתגלות, שמטרתה להכות את המצרים ולגאול את ישראל דווקא מתוך גילוי שכינה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה...וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות י"ב, י"ב). דייקו חז"ל בפירושם לפסוק "אני - ולא מלאך, אני - ולא שרף, אני - ולא שליח" (מכילתא, בא ,ז'); שכן הקב"ה מקדם את תוכניותיו בדרכים רבות: באמצעות שלוחיו הטבעיים - בני אדם או כוחות טבע והיסטוריה - או שלוחיו הנסתרים, אך אין הוא צריך להתגלות בעצמו כדי לגאול. נמצאנו למדים, אפוא, כי ראשיתה ותכליתה של יציאת מצרים היא ההתגלות.

מדוע בטלה משמעותם של הראשון והעשירי בחודש ניסן אחרי פסח מצרים? הסיבה לכך היא כי ההכנה נדרשה במיוחד לשם ההתגלות הראשונה שקדמה לגאולת מצרים - הכנת הקרבן והכנת הבית כמזבח לקרבן. לדורות - אין בחג מרכיב של גאולה, והוא ממוקד בזכרון הגאולה או שהוא קשור במעין ברית מחודשת; לחילופין, ייתכן שכאשר הפסח נחגג בירושלים יש בכך משום עמידה לפני ה', וכיוון שהוא בירושלים אין צורך בהכנות מיוחדות, ודי בבואם של ישראל לירושלים ובהכנות הרגילות לקרבן.

גם כל חגי תשרי, אף שיש להם תכליות פרטניות, תכליתם הכללית היא הכנה להתגלות או ההתגלות עצמה. אם נעמיק להבין זאת, אפשר שנוכל לחשוף את משמעויותיהם העמוקות של החגים, ונבין את היחס ביניהם.

יום הזכרון כהכנה להתגלות

על הבקשה להיות לפני ה' כתכלית מרכזית של יום הזכרון ויום הכיפורים כבר עמדנו בשיעורים אחרים, ועל כן נקצר כאן ונסתפק בעיקרי הדברים.

שני המוקדים העיקריים של יום הזכרון הם, כפי שהסברנו בשני השיעורים האחרונים, זכרון ומלכות, וניתן לראותם כשתי תנועות הפוכות המכוונות למטרה דומה. על איזה זכרון מדובר? על הרצון להיזכר לפני ה' : "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר, פרק י' פסוק ט'). משמעותו של הביטוי "זכרון תרועה"[8] היא תרועה המביאה לידי זכרון. אין אנו מדברים כאן על להיות לפני ה' ממש, אך אם ה' זוכר אותנו זכירה של ממש, זכירה אישית ואינטימית הקשורה גם בברית - הרי זה כמו להיות לפניו. נקודה זו מבוטאת בדברי חז"ל על השופר "כיוון דלזכרון הוא - כבפנים דמי"[9]. כך אומר יהודי לרבש"ע על ידי התקיעה: "אל תראה אותי ותדון אותי מרחוק, אלא זכור אותי; זכור את אהבתנו, זכור את מעשי הטובים ואת מסירות הנפש שלי - או לפחות של אבותינו הקדושים".

אליבא דר' עקיבא[10], הקובע תקיעה למלכויות, גם המלכות מכוונת לאותו דבר, אלא שכאן היהודי איננו מבקש להעלות את זכרונו לפניו יתברך, אלא להמליך אותו עלינו. על ידי פסוקי המלכויות אנו אומרים כך: "אין אנו מסתפקים במלכותך בשמים, אלא מבקשים, רבונו של עולם, שתמלוך עלינו כאן, מהרה ולבדך; הופע עלינו מהרה, ומלוך בכבודך וביקרך". הרצון להיזכר הוא רצון לבוא פנימה - וירטואלית - לפני כסא הכבוד: הרצון להמליך הוא רצון להביא את ה' אלינו לכאן. ר' עקיבא[11] מסכים בודאי שיש זכרון בראש השנה, אלא שהוא סבור שהזכרון הוא תוצאה של המלכת ה' בארץ: אם יתגלה ה' כאן בארץ, ממילא ניזכר לפניו.

כאמור, הזכרון איננו מביא לידי עמידה לפני ה' ממש, אלא מחליף אותה ומכין אותה. המלכת והתגלות ה' בארץ עדיין איננה קרבה, התגלות ודבקות, אבל היא צעד משמעותי בכיוון הזה. כדי להמשיך, כדי לזכות להיכנס ממש לפני כסא הכבוד או לראות את פני ה', יש לעבור ביום הכיפורים.

כפרת יום הכיפורים כתנאי להתגלות[12]

סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים במקרא (ויקרא ט"ז) מצוי במתח בין פתיחת הפרשה לבין חתימתה: הפתיחה (א'-ב') מקשרת אותו לאירועי מעמד חנוכת המשכן, מעמד גילוי השכינה, ובמיוחד למות נדב ואביהו; החתימה (כ"ט-ל"ד) מקשרת אותו ליום הכיפורים, כשהתורה מצווה לבצע את הסדר מידי שנה כחוקת עולם ביום הכיפורים. הרבה נכתב אודות השאלה ההלכתית האם הסדר מיסודו מיועד גם לכניסה בכל ימות השנה של אהרן (או כהן גדול אחר), בכל עת שהוא יחפוץ בכך, ויום הכיפורים הוא מועד בו הכהן חייב לבצע את הסדר, או שרק ביום הכיפורים יכול הכהן הגדול להכנס, כלומר קיימות שתי הגבלות: גם באופן הכניסה - רק כמתואר בפרשה, וגם במועד הכניסה - רק ביום כיפור.

דומני שראוי להבליט גם את ההיבט המהותי של הבעיה. השאלה העומדת בפנינו היא תכליתו של סדר העבודה:

על פי פתיחת הפרשה, מיועד הסדר להבטיח את כניסתו של הכהן הגדול פנימה, אל בית קדשי הקדשים לפני ה', מבלי שימות:

"...וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ..." (פסוקים ב'-ג'). על פי הסיום, מיועד הסדר להבטיח את כפרת ישראל ביום הכיפורים, שעיקרו הוא כפרה: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם....כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:...וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (פסוקים כ"ט-ל"ד).

כיצד יכול לשמש סדר עבודה אחד לשתי מטרות שונות ונפרדות? או שהסדר משמש לצורך כניסה לפני ולפנים, ולכך הוא מתאים, או שהוא מתאים לכפרה ביום הכיפורים?

נחדד את הקושי מנקודת ראות של יום הכיפורים: מדוע התורה לא אמרה כבר בפתיחת הפרשה כי פעם בשנה יש יום כפרה לכלל ישראל ויש לעשות כך וכך כדי שתושג כפרה? מדוע מוצג בפרשה הציווי על יום הכיפורים כיום כפרה קבוע לכלל ישראל באופן משני, לקראת הסוף, כאילו נאמר 'הנה קיבלתם עכשיו סדר עבודת כהן גדול בכניסתו, וראו - הוא מתאים גם לכפרה'?

ובאמת, מדוע סדר עבודה שלפי פתיחת הפרשה נועד לאפשר את כניסת כהן גדול לפני ולפנים ללא מיתתו, אמור לשמש גם לכפרת יום הכיפורים?

עיון במרכיבי סדר העבודה מגלה שהמתח הזה מתקיים בו גם פנימית, בין מרכיביו השונים: מצד אחד - עבודת הקטורת המיוחדת, שתכליתה לאפשר את כניסת הכהן הגדול אל הקדש פנימה ("וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"[פסוק י"ג]). מצד שני - השעיר לעזאזל, שאינו קשור כלל לעבודות הפנים, ולכאורה תכליתו היחידה היא לשלח את עוונות בני ישראל למדבר (פסוק כ"א). ובתווך - עבודות ההזאות של הפר והשעיר לה' (על הכפורת, הפרוכת והמזבח [פסוקים י"ד-כ']), שייתכן ויש להן תפקיד כפול: האחד הוא כפרה על טומאות בני ישראל ופשעיהם, כלומר הן אכן קשורות לפן הכפרה שבעבודה, אך הן מכפרות על הטומאה שנגרמה למקדש בגלל העוונות, ולא על העוונות עצמם (בעוד שהשעיר מכפר על העוונות מצד עצמם); השני הוא היותן מרכיב מהותי בעבודה הנעשית לפני ה', כחלק מהכשרת ביאתו של הכהן הגדול פנימה אל הקדש. המשמעות הכפולה של העבודה עולה, אם כן, לא רק מפתיחת וחתימת הפרשה, אלא גם מגוף העבודות.

מפני שיש לסדר העבודה שתי תכליות, ומפני שבגוף העבודה אנו מוצאים מרכיבים שמשרתים את שתי התכליות, נראה להסביר כך:

סדר העבודה יכול, אכן, לשרת את שתי התכליות. כאשר רוצה הכהן הגדול להכנס פנימה אל ה' מסיבה כלשהי, עליו לעשות את הסדר. הכפרה היא תנאי הכרחי לכניסתו והיא מתירה אותה, אך היא איננה מטרת הסדר במקרה זה. בכך מדגישה התורה כי כניסת כהן גדול, שליחם של כלל ישראל, לעמוד לפני ה' בקדש הקדשים, אינה נובעת ממעמדו האישי; להיפך - הכהן הגדול ביום הכיפורים פושט את מדי השרד שלו, ונכנס ללא אפוד וחושן וציץ ומעיל. אולם, גם סדר ריטואלי נאות אינו מספיק; לפני ה' אי אפשר לעמוד רק על יד נתינת מתנות או מעשי נימוסין: אל ה' באים בטהרה גופנית ומוסרית. זאת ועוד: לא הכהן היחיד נכנס לפני ה' לבדו, אלא היחיד שהוא שליחם של כלל ישראל הוא הנכנס, וכאילו כלל ישראל עומדים לפני ה'. לכן, אין די בנקיונו האישי, ויש לנקות ולכפר על כלל ישראל על מנת לאפשר את הכניסה. הכפרה על הכהן ועל כלל ישראל הינה, אם כן, תנאי הכרחי לכניסה לפני ולפנים.

מצד שני, התורה מצווה על עשיית הסדר אחת בשנה ביום הכיפורים, כדי שכלל ישראל יזכו בכפרה מאת ה'.

עיון בפרטי מעשה הקטורת של יום הכיפורים ובסדר כניסת הכהן הגדול מלמד שעיקר תכליתה של עבודת הכהן הגדול היא לבוא ממש לפני ה', בלא שימות. כלל ישראל שולחים אותו, כדי שיעשה מה שהם אינם רשאים אותה עת לעשות, ולכן הם מצפים ביראה להצלחתו. אין לבוא לפני ה' בטומאה - ממשית או מוסרית. כפרת יום הכיפורים עומדת על רעיון זה, כשבמרכזה כניסה יחידה של הכהן לפני ה', אשר מכשירה ומאפשרת את הכפרה, ומבחינה זו היא אמצעי; מצד שני, הכפרה מתירה ומאפשרת את הכניסה כלומר רק טהרת בני ישראל נותנת בסיס מוצק לרצון שלפחות אדם אחד הבא מכוחם יזכה בגילוי שכינה, יתפלל, ויעביר את הברכה אל הכלל.

ד. ההתגלות בחג הסוכות

פרשיית חג הסוכות הכפולה בויקרא כ"ג[13]

גם את חג הסוכות יש להבין כחג של התגלות. כאשר באים לדון במשמעותו של חג הסוכות, עלינו להביא בחשבון את מופעיו הרבים אשר יוצרים כמה שכבות של משמעות. בפסוקים בשמות כ"ג (פסוק ט"ז) ושמות ל"ד (פסוק כ"ב), הוא נזכר כחג האסיף יחד עם חג המצות וחג השבועות, בהקשר חקלאי מובהק, וכפי הנראה כחג של הודאה ושבח לה' על היבול שנאסף. יש לחוג לה' שלוש רגלים, וסוכות הוא האחרון מפני שהוא מסיים את העונה החקלאית - האסיף. הבעיה העיקרית בהבנת חג הסוכות קשורה בהופעתו בפרשיית המועדות בויקרא כ"ג, שיש בה קשיים רבים ותמיהות גדולות. נתעכב מעט על פרשייה זו, ובעז"ה נעלה מתוך כך מסקנות לענייננו.

נעיין תחילה בפרשת חג הסוכות כפי שהיא בתורה, בויקרא כ"ג, ונשים לב שיש לפנינו שלוש פסקאות עצמאיות:

1.
(לג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה':
(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

2.
(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה':

3.
(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם:

חלק מספר 1 מדבר על דיני חג הסוכות וחלק מספר 2 הוא סיכום של פרשיות המועדות כולה. בחלק מספר 3 התורה חוזרת לעסוק בחג החל בחמישה עשר בחודש השביעי, כשהיא חוזרת על רוב פרטי ההלכה שכבר נאמרו ומוסיפה עליהם, אף על פי שהתורה כבר חתמה וסיכמה את פרשת המועדות (בפסוקים ל"ז-ל"ח, חלק 2). הקושי במיקומו של חלק 3 גלוי וניכר לעין, ותמוה מאוד שלא העירו עליו פרשנינו הקדמונים: מדוע לא נזכרים הציוויים על נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה בחלק מספר 1, בתוך הפרשייה הראשונה של חג הסוכות, אלא הם נדחים לאחר שהתורה מסכמת את מועדי ה'? נראה כאילו יש כאן נספח של פרטים שנשכחו, חלילה, ושיש להשלימם.

'מקראי הקודש' וה'שבתונים'

כדי להבין זאת, נדייק יותר בסדר ובמושגים המרכזיים של פרשיית המועדות בויקרא כ"ג.

פרשיית המועדות נפתחת בציווי על שבת:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:

מיד לאחר מכן פותחת התורה בכותרת חדשה ומתחילה בציווי על פסח:

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':

לאמור - שבת אמנם נזכרת עם המועדים האחרים, אך במסגרת נפרדת. תופעה זו דומה להופעה השנייה של חג הסוכות, שגם היא מחוץ למסגרת, אך לא לגמרי: השבת נתונה אחרי הכותרת של מועדי ה', כלומר - היא בתוך המסגרת, אלא שבאה אחריה כותרת נוספת, אשר יוצרת מסגרת פנימית. אם נסתכל על המבנה השלם של הפרשייה, נקבל את התמונה הבאה:

א. כותרת כללית (פסוקים א'-ב').

ב. שבת (ג').

ג. כותרת כללית שנייה (ד').

ד. פסח, חג המצות, עומר ובכורים - הקשורים אחד בשני (ה'-כ"ב).

ה. יום הזכרון ויום הכיפורים (כ"ג-ל"ב).

ו. חג הסוכות א' (ל"ג-ל"ו).

ז. סיכום המועדים (ל"ז-ל"ח).

ח. חג הסוכות ב', הכולל מצוות נטילת לולב וסוכה (ל"ט-מ"ג).

עיון במבנה הפרשה ובמושגיה היסודיים מגלה מיד כמה נקודות:

1. יש הקבלה בין הפתיחה בשבת, שהיא יחידה נפרדת, לפני הפתיחה הכללית במועדים, לבין הסיום בפרשית הסוכות השנייה, הבאה אחרי חתימת המועדים.

2. החגים מתחלקים באופן ברור לשתי קבוצות: חגי החודש הראשון וחגי החודש השביעי. בחדש הראשון מדובר על פסח, מצות, עומר ובכורים (אך על פי שהבכורים אינם חלים בו, הם נספרים ממנו ועל פיו, ולא נזכר בהם תאריך עצמאי). בחודש השביעי מדובר על יום הזכרון, יום הכיפורים, סוכות הראשון וסוכות השני.

3. הכותרת מכריזה כי לפנינו מועדי ה' מקראי קדש, ואכן, כל המועדים נקראים להלן מקראי קדש[14], למעט אחד - סוכות השני (פרשיית הסוכות שלאחר החתימה, בפסוקים ל"ט-מ"ד).

4. לחלק מן המועדים יש הגדרה נוספת - שבתון, והם שבת, יום הזכרון, יום הכיפורים, וסוכות השני. כלומר: שבת וכל חגי חדש תשרי מלבד סוכות הראשון (פרשיית הסוכות שלפני החתימה, בפסוקים ל"ג-ל"ו)[15].

מסקירה זו ניתן להבין שאף שיש כאן רשימה משותפת, היא כוללת בתוכה מבחינה מהותית כמה משפחות. כדי להבין זאת באופן מדוייק, נחזור לדברי החתימה של פרשת המועדות:

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה':

התורה מגדירה כאן את שני המושגים המרכזיים של הפרשה אשר נחתמת כאן:

א. הם נקראים מקראי קדש.

ב. מקריבים בהם אשה לה'.

מלשון הפסוק ניתן להבין שזהו גם המובן של המושג 'מקרא קדש' - שמקריבים בו אשה לה'. ואכן, בכל המועדות הנזכרים נאמר בהם שמקריבים אשה לה' (חג המצות, יום הבכורים, יום הזכרון, יום הכיפורים וסוכות הראשון), או שמפורט מה נותנים לה', כמו בפסח, בעומר וביום הכיפורים.

בשני תאריכים אין מדובר כלל על "אשה לה'": בשבת ובסוכות השני, אך אין זה פוגע בדיוק שבהכללה בפסוק "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה'" ולהיפך - הוא מסייע בידינו להבין את הפתיחה בשבת והסיום בסוכות השני. הרי נאמר בסיכום במפורש: "מלבד שבתות ה'", ובאמת שבת נזכרה רק כחלק מלוח המועדות, אך היא איננה חלק מ'מקראי הקודש' של הפרשייה ולכן לא נאמר בה שמקריבים בה אשה לה'.

גם חג הסוכות השני, הנזכר כנספח אחרי הסיכום, איננו חלק מהימים בהם מקריבים אשה לה' ואף אינו מקרא קודש, אלא שבתון בלבד, כפי שברור מלשון הכתוב:

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:

לכן, אין הוא נזכר בין הימים שהם 'מקראי קודש' ושיש בהם אשה לה', אלא הוא מוזכר רק לאחר החתימה, בסמיכות ל'מקראי הקודש', מפני שהוא חלק מלוח המועדות.

נתבונן בעת במונח "שבתון". רבים פירשוהו, וכן בחז"ל, כהוראה לשבות, מלשון שביתה, ולפעמים בהוראה של הקטנה ביחס לשבת - אמנם צריך לשבות, אך פחות משבת. אולם, אם כך גם בחג המצות ובחג הבכורים, שהם 'מקרא קדש' ונתפרש בהם איסור מלאכה (פסוקים ז' וְכ"א), התורה הייתה צריכה לכתוב שהם 'שבתון', אך לא נזכר בהם המונח שבתון'. נראה כי משמעותה של המילה יכולה להילמד מתוך הופעותיה. בכל התורה כולה היא נזכרת רק לגבי ארבעה תאריכים: שבת (במקומות רבים[16]), יום הזכרון (כאן, בפסוק כ"ד), יום הכיפורים (כאן בפסוק ל"ב, ובויקרא ט"ז, ל"א), ובסוכות השני (כאן, בפסוק ל"ט). מהו המכנה המשותף בין כל התאריכים הללו, המבחין אותם מחג המצות וחג הבכורים? ללא ספק, עובדת היותם קשורים במספר שבע. שבת - ביום השביעי, ושאר המועדים - בחודש השביעי[17].

ננסה לזהות את משפחות המועדים שבפרשה לפי המפתחות שהזכרנו. את משפחת ה'שבתונים' כבר הכרנו, והיא כוללת את שבת וחגי החודש השביעי, למעט סוכות הראשון, שבשל כך אינו תלוי כנראה, בהיותו בחודש השביעי. המשפחה השנייה היא משפחת 'מקראי הקודש' שמקריבים בהם אשה לה', ויש לה הקשר חקלאי: חג המצות, העומר, חג הבכורים, וחג הסוכות הראשון. כל אלה אינם 'שבתון', אך הם 'מקראי קדש' ומקריבים בהם אשה לה', וגם מתנות מיוחדות הקשורות בעונה החקלאית.

'חג הסוכות' ו'חג ה''

כעת אנו יכולים לגשת אל תכלית דיוננו. חג הסוכות הראשון, הנזכר לפני חתימת הפרשה, נקרא 'חג הסוכות' (פסוק ל"ד), ולא נזכרת בו שום מצווה. לפי תכניו - 'מקרא קודש 'ו'אשה לה'' (פסוקים ל"ה וְל"ו)- הוא שייך למשפחה של חגי החודש הראשון, על אף שהוא בחודש השביעי, שכן הוא איננו שבתון כשאר מועדי החודש השביעי. ההקבלה ניכרת גם מימי החג, שכמו חג המצות יש לו שבעה ימים, ובסוף עצרת[18]. אולם, מהם מצוות החג? אין בו, בחג הסוכות הראשון, ציווי על ארבעת המינים או אפילו מצווה מפורשת על סוכה - הסוכות אינן מופיעות בו כמצווה אלא כנתון, כמו חג אביב או חג האסיף. מסתבר, שמה שכתוב בו הוא עניינו: מקרא קודש וקרבן שאינו ספציפי, שמטרתו להודות לה' על התבואה שנאספה, כהשלמת העבודה הדתית של חג המצות, העומר והבכורים. חג הסוכות במופעו הזה הוא הרגל השלישי בין הרגלים, כפי שהוא מזכר גם בספר שמות בפרקים כ"ג וְל"ד.

באופן מפתיע, חג הסוכות השני אינו נקרא כלל חג הסוכות, אף שדווקא בו הסוכות הן מצווה:

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

החג הוא חג ה' שעליו להיות גם חג לה'; נוטלים בו לולב ומצווה לשבת בו בסוכה, אך הוא איננו מכונה 'חג סוכות'[19].

לגבי מבנהו של החג, עולה סתירה מלשון הפסוקים. שלוש פעמים נאמר שהחג הוא שבעה ימים, אך נאמר שיום השבתון השני הוא השמיני, ולא השביעי! הדמיון לחג המצות יקל על פתרון הבעיה. השמיני אינו חלק מהחג - הוא עצרת, ויחסו לחג הוא כמו יחס חג הבכורים לחג המצות. אמנם בחג המצות יש גם יום שביעי שהוא מקרא קדש, אך זאת כנראה מן הטעם הפשוט, שבכל מחזור של שבע יש יום שבתון ומקרא קדש בראשיתו ובסופו, והם נותנים למחזור השבע החגיגי את מסגרתו. לחג ה' שבחודש השביעי צריך היה להיות שבתון ביום השביעי, כמו פסח, אך מכיוון שיש לו עצרת ביום השמיני ואין שני ימים טובים סמוכים זה לזה, הוא חג "שבעה ימים" שהשבתון שלו הוא ביום השמיני[20]. מתוך כך נרוויח הבנה נוספת של לוח השנה שלנו: גם הוא במחזור של שבע, מהחודש הראשון עד השביעי, ושני החודשים המקודשים הם הראשון והאחרון.

כעת נחזור להתבונן במהותו של חג הסוכות השני. אין זה חג של הודאה או גאולה כמו חג המצות, חג הבכורים וחג הסוכות הראשון. זהו חג ה', ששמחים בו לפני ה', ועושים אותו לה' ולפני ה': "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים וחגותם אותו חג לה'" (פסוק מ'). בשיעור אחר[21] עמדנו על היעדרו של הביטוי "בכל מושבותיכם" מהציווי על ארבעת המינים והסוכות, שכן, לפי העקרון אותו הוכחנו שם, ביטוי זה יופיע בכל מקום בו יש הווא אמינא שמצווה תהיה קשורה בעבודת המקדש ובמתחם שלו דווקא, והתורה רוצה ללמד שיש לעשותה בכל מושבותיכם. ייתכן שהביטוי חסר כאן מפני שעיקר המצווה של חג ה' היא להיות "לפני ה'", במקדש, ולא "בכל מושבותיכם". כך ניתן להבין גם את הטעם למצוות סוכה המצוי בסוף העניין: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (פסוק מ"ג). מובן שיש לזכור את יציאת מצרים, אך מדוע דווקא על ידי סוכה? כיצד דווקא היא מזכירה את יציאת מצרים? ובמיוחד קשה - הרי מעולם לא שמענו שבני ישראל ישבו בסוכות ביציאת מצרים, ורק במקום בו התורה מצווה עלינו לזכור שכך היה, היא גם מספרת לראשונה שכך היה. אתמהה. ייתכן שהכוונה היא אחרת: התורה מצווה את כלל ישראל לבוא לירושלים[22], לשמוח לפני ה' ולגור שבעה ימים בסוכות, בדיוק כמו שגרו ישראל בסוכות בטרם היו בבתיהם בארץ ישראל; ההתמסרות לה' שבעת ימים ועזיבת הבית כדי להיות במחיצתו, מנומקת בחסד שעשה ה' עם ישראל כשהושיבם בצידו, תחת שכינתו - ביציאת מצרים[23]. העיקר אינו הסוכה, אלא השהיה סביב למחנה שכינה, שלמענו יש לעזוב את הבתים. הבנה זו מרחיקה אותנו מאוד מתמונת 'מרפסת הסוכה' או הסוכה שבחצר, אך דומני שהיא עיקר פשוטו של מקרא, האומר: צאו מבתיכם ובואו לחג ה', להיות עימו, לשמוח לפניו בארבעת המינים, ולשבת בסוכות האמורות להבנות סביב מקום שכינתו. חג ה' הוא החג בו כלל ישראל מוזמנים להיות לפני ה' ולחגוג עימו. הוא נחגג בט"ו בחודש השביעי, מפני שזהו המרכז והעיקר, הלילה המאיר של חודש השביעי, החודש המקודש, בו מתגלה מלך מלכי המלכים ומקדש את המציאות, ולכן דווקא בזמן זה ראוי להיות עימו.

הקשר בין סוכות לבין ה'הקהל'

הבנה זו מאירה באור בהיר את הזיקה בין מצוות הקהל לבין חג הסוכות. התורה מצווה אותנו כך:

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: (דברים ל"א).

גם כאן המעמד קשור לשבע (פעמיים): בשנה השביעית[24] ובחודש השביעי, שהוא הזמן המקודש ביותר. לכן מעמד ההקהל לא מתקיים בפסח, למשל, שגם בו עולים לירושלים למקום אשר יבחר ה'. יותר מכך - התורה מתארת את החג כך: "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך", לאמור - זהו המועד המוכן לראיית פני ה'. מעמד ההקהל מתבקש מתוך חג ה' בחג הסוכות. עם ישראל בא כדי להיות במחיצת ה' ולהיראות לפניו; לא כדי להקריב קרבן כמו בפסח, או כדי להביא מתנת תודה, אלא פשוט כדי להיות עימו ולשמוח לפניו. מעמד ההקהל משחזר, כפי שראינו בשיעור קודם[25], את מעמד הברית בנצבים שעליו אמר משה רבנו "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" (דברים כ"ט, ט'), וקריאת התורה שבמעמד משחזרת את התגלות ה' במעמד הר סיני. כך המעמד משלים את החוויה הקיימת גם בחג ה' בחג הסוכות: באים לפני ה', מתברכים ושמחים לפניו, ואחת לשבע בנים באים בברית ושומעים את התורה כנקראת מתוך התגלות ה' בסיני.

ה. שלושת מועדי החודש השביעי - הכנה להתגלות

"חג ה'" בחג הסוכות - חג הסוכות השני - הוא החג הגדול, של שמחה לפני ה' והימצאות לפניו ממש, בקרבה פיסית ובדבקות, ואף מתוך ציפייה להתגלות; לכן הוא מרכז החודש ותכליתו. "חג הסוכות" - הראשון - איננו קשור לרעיון ההתגלות ואיננו קשור גם במועדי תשרי הקודמים לו, אך חג ה' הוא התכלית של ההכנות המתרחשות במועדים לפניו, ומגיעות לשיא מיוחד במעמד ההקהל. כפי שביארנו, קביעתו של ההקהל בסוכות איננו מקרי, אלא ההקהל הוא מעין קודש הקודשים של חג ה', שכל חג שביעי שלו מגיע לברית והתגלות שמעל ומעבר לרגיל.

כמו בניסן, בו חג המצות הוא העיקר, וביסודו ההכנה אליו היא הכנה להתגלות ה' שביסוד הגאולה, כך גם בתשרי, בהקבלה גמורה, חג ה' בחג הסוכות הוא העיקר, ובו התגלות ה' מתרחשת לא בראשית הדרך, אלא בסופה, והיא באה לא מתוך פחד ויראה, אלא מתוך בטחון ושפע. השבתון הראשון של החודש השביעי, ראש השנה, מכין את ההתגלות על ידי זכרון והמלכה. ביום הכיפורים, "בעשור לחודש", חוזר יום שבתון שני, המכין את ההתגלות על ידי כפרה, ופותח בה בכניסת הכהן הגדול פנימה אל ה', בדביר קדשו. פרשת חג ה' השנייה נפתחת במילה 'אך', וכך היא מחזירה עצמה אל שני השבתונים הקודמים ואל ה"אך" שבראשית יום הכיפורים, ואומרת "אך ביום החמישה עשר שוב יהיה שבתון, ולא אחד אלא שבעה" (הראשון והאחרון והאמצע מקבל משניהם).

עיקר מטרת עבודת ה' היא לזכות בקרבתו, להיות לפניו ולשמוח בו - "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"[26]. היום השביעי מוכן לכך מידי שבוע, כל איש בביתו, והקב"ה מצמצם שכינתו ובא אלינו; אך כל שנה, בחודש השביעי, ניתן להתקרב אליו ולראות את פניו באופן ממשי, ויש להתכונן לכן: הזכרון וההמלכה של יום הזכרון - השבתון הראשון, והכפרה והעמידה לפני ה' של שבת שבתון של יום הכיפורים, מאפשרים לנו להגיע אל השמחה הגדולה והטהורה של חג ה' שבעת ימים לפני ה'.

כן נזכה במהרה בימינו, שובה אלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצונך, בנה ביתך כבתחילה, והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך.

 

 

ו. נספח: פרשיית המועדות (ויקרא כ"ג) בשלמות:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה': (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אלוקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אלוקיכֶם:

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה':

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' (כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: (ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: (לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

(לג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': (לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה':

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: (מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: (מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אלוקיכֶם: (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

 

[1] ר' יעקב עמדן, בית יעקב, לחודש תשרי, שער העין, עלית הפנה.

[2] רעיון זה הוסבר באריכות בשיעור הקודם, ואחרי השיעור מצאתי את הדברים היפים והפשוטים של ר' יעקב עמדן, ששמחתי לכוון לדעתו הקדושה, והם נתנו את הכותרת לשיעור זה.

[3] גם לפי התפיסה המקובלת, לפיה תשרי הוא ראשית השנה, יש לדון בתאריכי החודש. הרב יואל בן נון הציע לדבר על ראש השנה ויום הכיפורים כפרק זמן, תוך ניתוח תאריכיהם לאור תקופות השנה. ראה למאמרו בספר: ' בראש הנה יכתבון' בהוצאת מכללת הרצוג. ברוב העניינים הקשורים בחגי החודש ובתפישת הזמן, דעתי שונה מדעתו.

[4] שספק אם יש לה תאריך מסויים, ואכמ"ל.

[5] רשב"ם העיר על קושי זה, והבין את המילה "אך", הפותחת את הציווי על חג הסוכות (ויקרא כ"ג, ל"ט) כמסתייגת ממשמעות שני החגים הקודמים:

אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה - אף על פי שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה. (רשב"ם, שם).

[6] למעט מה שלמדו בגמ' פסחים דף ו על שואלין ודורשין בהלכות הפסח, וההווא אמינא בהגדה של פסח.

[7] הרב ברויאר ז"ל ואחרים פירשו שהבית הופך למעין מזבח בו מקריבים קרבן לה', ועיינו בהמשך דברינו.

[8] בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (ויקרא כ"ג, כ"ד).

[9] ר"ה כו.; משמעות הקביעה הזו היא כי אסור לתקוע בשופר של פרה מכיוון ש"אין קטיגור נעשה סניגור" בכלים של קודש הקדשים, ושופר נחשב לכלי כזה. עסקנו בכך בשיעור לראש השנה.

[10] עיינו בשיעורנו הקודם, ליום כיפור.

[11] עיינו בשיעורנו הקודם, ליום כיפור.

[12] בנושא זה עסקנו כבר בשיעור ליום הכיפור שעבר ובשיעור לפרשת אחרי מות, וכאן נביא את עיקרי הדברים.

[13] לשם הנוחיות, הפרשייה מובאת בשלמות בנספח לשיעור. מומלץ ללמוד את השיעור במקביל לעיון בפרשייה.

[14] כלומר - נאמר על היום שהוא מקרא קדש.

[15] שבת ויום הכיפורים נקראים גם שבת שבתון.

[16] שמות ט"ז, כ"ג; ל"א, ט"ו; ל"ה, ב'; ויקרא כ"ג, ג' (אצלנו).

[17] נראה כי גם ראב"ע פירש ברוח זו: (אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק טז:"ולפי דעתי שפי' שבתון שביתה לכם, כי שבת דבק עם השם, על כן יאמר בשבת שבת היא לד'. ובשנת השמיטה שבת בעבור שהיא דומה ליום השבת, כי היא שביעית. גם נקרא צום העשור כן בעבור היותו בחדש השביעי, והאות שתמצא על סכות ויום תרועה כן בעבור החדש"

[18] העצרת של פסח היא אחרי שבע שבועות- חג השבועות.

[19] מעניין כי בפרשת החגים בדברים ט"ז מכונה החג "חג הסוכות", וגם שם לא נזכרת מצווה לעשות סוכה או ליטול את ארבעת המינים (פסוקים י"ג-י"ז).

[20] מכאן מקור בסיסי לשני מנהגי ישראל קדושים. הראשון - קידושו של יום הושענא רבא כמעט כיום טוב, שלפי דברינו הוא מצוי בו בפוטנציאל, והושענא רבא מוציא אותו אל הפועל. השני - ההבחנה בין שמיני עצרת לשמחת תורה שנהגה בגולה. יום שמחת תורה הוא באמת יום אחר מסוכות, ונתנה לו משמעות נפרדת הדומה לזו של שבועות-עצרת. אך שמיני עצרת, היום השמיני, נחגג פשוט כשבתון כמו השביעי של פסח, שמהותו הוא היותו השביעי (או 'שביעי נדחה') ואינו זקוק לטעם נוסף.

[21] פרשת אמור תשס"ו 

[22] לאחר בחירתה בהמשך, כמובן, והציווי כאן הוא לבוא אל המקום בו שוכן ה'.

[23] ייתכן שר' אליעזר ור' עקיבא התכוונו לאותה הנקודה במחלוקתם האם הסוכות בהם הושיב ה' את בני ישראל היו סוכות ממש היו או ענני כבוד (סוכה י"א:). בכל אופן, הבנתו של ר' אליעזר שהן היו ענני כבוד מסתברת מאוד, שהרי זו בדיוק כוונת החג - להיות תחת זיו שכינתו יתברך. ומה שכתבו חכמי הסוד שהסוכה היא צלא דמהימנותא, הרי הוא הרחבה פשוטה של משמעות החג בתורה.

[24] אני מפרש לפי הפשט - "במועד שנת השמיטה", ולא כפירוש חז"ל (ר"ה יב:) שהכוונה היא לשנה השמינית.

[25] ע