סולם יעקב

  • הרב אמנון בזק
 
א. אִם יִהְיֶה...
פרשתנו פותחת בחלום יעקב בבית אל (בראשית כ"ח), שבו ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בחלקו העיקרי של החלום מופיע הקב"ה ומבטיח ליעקב שלוש הבטחות:
1.   הבטחת הארץ: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (פס' יג).[1]
2.   הבטחת ריבוי הזרע: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (פס' יד).
3.   ההבטחה להיות עם יעקב בכל דרכו, עד שובו לארץ ישראל: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (פס' טו).
דומה שההבטחה האחרונה היא החשובה ביותר, שהרי את שתי ההבטחות הקודמות כבר קיבל יעקב לא מכבר מפי אביו, כמסופר כמה פסוקים קודם לכן:
(ג) וְאֵ‑ל שַׁ‑דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ‑לֹהִים לְאַבְרָהָם:
ואכן, כשיעקב מתעורר מחלומו, מתברר שגם בעיניו הבטחה זו היא המחודשת ביותר. יעקב נודר נדר, שמשתמע ממנו כי אין הוא סמוך ובטוח שהבטחה זו אכן תתקיים:
(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ‑לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא‑לֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ‑לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
יש כאן משפט ארוך, ונחלקו המפרשים היכן מסתיים התנאי ומתחיל הנדר. אין ספק שפס' כ וחלקו הראשון של פס' כא הם מן התנאי, שהרי הם עומדים כנגד הבטחתו של הקב"ה בחלום, כמודגם בטבלה:
 
 
התנאי של יעקב
הבטחת ה'
אִם יִהְיֶה אֱ‑לֹהִים עִמָּדִי
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ
וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ
וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי
וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת
 
השאלה היא מה תפקידו של החלק הבא במשפט – "וְהָיָה ה' לִי לֵא‑לֹהִים". רש"י סבור שאף הוא מן התנאי. אמנם עניין זה לא נזכר בפירוש בהבטחת ה' בחלום, אך הוא רמוז, לפי רש"י, במילים "עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" – המוסבות לדעתו על הבטחת ה' לאברהם "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא‑לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (י"ז, ו).[2] הנדר עצמו מתחיל, לדעת רש"י, בפס' כב: אם יתקיימו כל ההבטחות הללו, ייתן יעקב את שלו – את האבן אשר שם מצבה יעשה בית א‑לוהים, ויעשר לה' את כל מה שייתן לו.
הרמב"ן, לעומת זאת, סבור כי המילים "וְהָיָה ה' לִי לֵא‑לֹהִים" הן תחילתו של הנדר, וכוונת יעקב לא לעצם היות ה' לו לא‑לוהים (שאינה מותנית בדבר), כי אם להתחייבות לעבוד את ה' במקום זה: "ועניינו: אם אשוב אל בית אבי, אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית א‑להים ושם אוציא את המעשר".
לעת עתה לא נכריע בין הפירושים, אלא נבקש לעמוד על תמיהה אחרת: למה נדרש יעקב לנדר כל עיקר? איזה יסוד היה לו לפקפק בקיומה של הבטחת ה'? מדוע ראה צורך לנדור, כדי לחזק את ביטחונו בקיום ההבטחה?
ב. נחלת ה'
דומה כי מה שהטריד את יעקב היה שליחתו לחוץ לארץ, בניגוד גמור לאביו. בפרשת תולדות עמדנו על הקשר המיוחד שהיה ליצחק עם ארץ ישראל, המתבטא בהבטחת ה' לו "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (כ"ו, ג). מברכה זו משתמע שהקב"ה נמצא עם האדם בארץ ישראל דווקא, וכפי התפיסה המובעת לכל אורך התורה, שארץ ישראל היא נחלת השכינה.
אמנם תפיסה זו עלולה להביא למסקנה שגויה – שהקב"ה נמצא רק בארץ ישראל. בעולם העתיק רווחה מאוד האמונה שהאל מוגבל לשטח מסוים. כך, למשל, אמרו אנשי ארם לאחר ההפסד לאחאב: "אֱ‑לֹהֵי הָרִים אֱ‑לֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם" (מל"א כ', כג). וכך נאמר על הנכרים שהגלה מלך אשור לארץ והוכו באריות: "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱ‑לֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱ‑לֹהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱ‑לֹהֵי הָאָרֶץ" (מל"ב י"ז, כו–כז).
אמונה זו חדרה גם לעם ישראל, ולא פעם נתפסו אנשים המתגוררים בחוץ לארץ כמנותקים מה'. מתוך חשש זה בנו בני גד ובני ראובן את המזבח בעבר הירדן: "וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה' " (יהושע כ"ב, כד–כה); וכך עולה מדברי דוד לשאול "וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמ"א כ"ו, יט).[3] אכן, יש מורכבות בהבנה שארץ ישראל היא נחלת שכינה, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, יב), ועם זאת, הקב"ה שולט בכל העולם כולו.[4]
מכל מקום, נראה שדבר זה הוא שהטריד את יעקב בצאתו לחוץ לארץ: האם באמת יהיה ה' עמו גם מחוץ לארץ שהבטיח לאברהם וליצחק? כלום תתקיים ברכת ה' ליצחק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" גם במי שאינו דר בארץ הזאת? לפיכך התגלה לו הקב"ה בחלום הסולם. בהתגלות זו הקב"ה חוזר על ברכות הזרע וירושת הארץ, אבל החידוש המרכזי בה הוא ההבטחה "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ": הקב"ה מבטיח ליעקב שיהיה עמו תמיד, גם בחוץ לארץ, עד שיתקיימו בו כל ההבטחות האחרות.
ואכן, נדרו של יעקב מוסב אך ורק על חלק זה בהבטחת ה', ולא על ירושת הארץ: "אִם יִהְיֶה אֱ‑לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים".
מכל האמור נראית יותר דרכו של רש"י, שגם המילים "וְהָיָה ה' לִי לֵא‑לֹהִים" הן מן התנאי, אלא שכוונתן הפשוטה היא: אם אכן ימשיך ה' להיות עמי לאורך כל הדרך, עד השיבה מחוץ לארץ. יעקב, שעדיין מהסס אם הבטחה זו – שלכאורה מנוגדת לגמרי לחינוך שקיבל מבית אבא ומבית סבא על מעלתה של ארץ ישראל – נודר אפוא נדר, כדי לחזק את ההבטחה שהקב"ה יהיה עמו גם בחוצה לארץ.
ג. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ
כיצד קשור מסר זה למראה הסולם והמלאכים?
על מנת להסביר זאת, נעמוד על הזיקה המעניינת שבין פרשת הסולם ופרשת מגדל בבל.[5] בראש ובראשונה יש לציין שהמילים "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (כ"ח, יב), מזכירות מאוד את מה שנאמר על המגדל – "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (י"א, ד) – ואלו שני המבנים היחידים במקרא שנאמר עליהם ביטוי זה. מצד שני, יש גם כמה הקבלות ניגודיות בין הפרשות:
1.   בבקעה בארץ שנער לא נמצאו אבנים כלל, ואת מקומן תפסו לבנים: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" (י"א, ג). בית אל, לעומת זאת, משופעת באבנים: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (כ"ח, יא).
2.   למפגש בין הקב"ה והאנושות במגדל בבל יש כיוון אחד: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (י"א, ה), ואילו בסולם שראה יעקב בחלומו יש תנועה דו-סטרית: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ‑לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, יב).
3.   בוני המגדל נוסעים ממזרח למערב – "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (י"א, ב); ואילו יעקב הולך ממערב למזרח – "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (כ"ט, א).
דומה שהקבלה ניגודית זו באה ללמד על המסר המרכזי של מראה הסולם. פרשת מגדל בבל עסקה בפחד של בני האדם מעזיבת מקומם, פחד שעמד בניגוד לרצון הקב"ה. בוני המגדל ביקשו להישאר במקום אחד, "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (י"א, ד), והקב"ה עשה הפך רצונם: "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (שם, ח–ט). ואכן, מראה הסולם מסמל את ההפך הגמור מרעיון מגדל בבל: הוא בא להגיד שלפעמים אדם נדרש לצאת ממקומו, ושהדינמיות היא יסוד מהותי בחייו – שהרי אפילו המלאכים אינם עומדים במקום אחד. עם תחילת נדודיו, יעקב מקבל ברכה המקבילה לעונשם של דור הפלגה: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (כ"ח, יד). כך ידע יעקב, שיציאה מן הבית והתפרסות לכל עבר היא חלק מהותי ממסלול חייו של האדם בעולם, והקב"ה ומלאכיו ילוו אותו בכל אשר ילך.[6]
רעיון זה מתבטא גם בהקבלה אחרת בין הפרשות: ההקבלה בין השם בבל ובין הצירוף "שער השמים". אמנם נאמר בתורה שהעיר בבל נקראה כך "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ"; אך מסתבר שאין זה מקור השם, כי אם מדרש של שם שכבר קיים – שהרי לוּ זה היה מקור השם, היה ראוי יותר לקרוא לעיר 'בלל'. ואכן, ממקורות חיצוניים ידוע לנו שבבל היינו bâb-ili – 'שער האל'. אם כן, כנגד שער השמים המזויף של אנשי בבל, המבטא הסתגרות במקום אחד, מעמיד סיפורנו את שער השמים האמתי שבבית אל, המבטא דינמיות ויכולת לשנות מקום בשעת הצורך.
מכאן תובן באופן עמוק יותר המשמעות של דברי יעקב כשהתעורר מן החלום: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (פס' טז). בפשטות כוונתו: "שאילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה" (לשון רש"י). ברם, מסתבר שהדברים אמורים לא רק כלפי שגגה זו של יעקב, אלא גם כלפי הלקח הנלמד מפרשה זו: יעקב איננו יודע באמת היכן נמצא ה'; וכשם שהופתע למצאו "בַּמָּקוֹם הַזֶּה", כן עתיד הוא להיוודע שה' נמצא גם במקומות רבים אחרים שלא חשב עליהם.
ד. אפילוג
שנים רבות לאחר שובו לארץ ישראל, נדרש יעקב לעזבהּ בשנית. לאחר שתי שנות רעב הזמין אותו יוסף לרדת למצרים ולהיות סמוך על שולחנו, ויעקב החל לרדת. ואולם, בדרכו למצרים חנה יעקב בבאר שבע – גבולה הדרומי המוכר של ארץ ישראל:[7] "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (מ"ו, א). מדוע זבח יעקב זבחים בבאר שבע? ביאר רד"ק:
אמר כן לפי שיצחק אביו היה רצונו לרדת מצרים מפני הרעב, ואמר לו הא‑ל: 'אל תרד מצרימה' (כ"ו, ב). וזבח הוא זבחים בבאר שבע, שהיא בארץ כנען, וקודם שיצא מן הארץ רצה לדעת רצון הא‑ל, אם ימנענו כאשר מנע מאביו יצחק או לא, וזבח זבחים כדי שתבֹא אליו רוח נבואה.
למרות רצונו העז לפגוש את יוסף, בנו אהובו, ולמצוא פתרון לבעיית הרעב, עדיין לא היה יעקב אבינו מסוגל לצאת מן הארץ בלא הסכמה מפורשת של ה'. עדיין מקנן בלבו ספק: האם ברכת ה' שיהיה עמו עד שישיבנו אל האדמה הזאת תקפה גם עתה, או שמא לא הייתה הבטחה זו אלא לשעתה?
ואכן, יעקב זוכה להתגלות ה', ובה ה' מניח את דעתו:
וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ‑ל אֱ‑לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה        
                                                         (שם, ב–ד).
יעקב זוכה בשנית להבטחה שהקב"ה יהיה עמו גם מחוץ לארץ ישראל, וכשם שהיה עמו בתקופת השהות הזמנית בחרן, כך יוסיף להיות עמו גם בתקופת השהות הזמנית במצרים.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   הציטוטים בעיון זה הם מבראשית כ"ח, אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   לשון רש"י בפירושו לפס' טו: "דִּבַּרְתִּי לָךְ – לצרכך ועליך; מה שהבטחתי לאברהם על זרעו – לך הבטחתיו, ולא לעשו". ובפירושו לפסוק הנידון (פס' כא) כתב: "וְהָיָה ה' לִי לֵא‑לֹהִים – שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (בפס' טו) 'אשר דברתי לך'. והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר 'להיות לך לא‑להים ולזרעך אחריך' ".
[3]   ביטוי נוסף לתפיסה זו ניתן לראות בטענת אנשי ירושלים כלפי גולי בבל המובאת בנבואת יחזקאל: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל י"א, טו).
[4]   גם חז"ל עמדו על הבעייתיות שבעבודת ה' בחוץ לארץ. הנה למשל דברי הסוגיה המפורסמת במסכת כתובות (דף קי ע"ב), המבוססים, בין השאר, על הפסוק הנזכר מספר שמואל א: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א‑לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א‑לוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא‑להים' (ויקרא כ"ה, לח). וכל שאינו דר בארץ אין לו א‑לוה?! אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר: 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים' – וכי מי אמר לו לדוד 'לך עבוד אלהים אחרים'? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים".
[5]   על הקבלה זו ראה י' זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב 1995, עמ' 60–62.
[6]   המדרש המפורסם (שמקורו בבראשית רבה פרשה סח) כי המלאכים העולים הם מלאכי ארץ ישראל, והמלאכים היורדים – מלאכי חוץ לארץ, עולה בקנה אחד עם רעיון זה: אמנם יש מלאכים מיוחדים לארץ ישראל, אך גם בחוץ לארץ יש מלאכים, המבטאים את נוכחות השכינה גם שם.
[7]   כמו בביטוי המוכר "מדן ועד באר שבע", המשמש במקומות רבים במקרא כתיאור קצר של גבולות הארץ.