ביצה | דף כה | בין שוגג לאנוס

הגמרא בדף כ"ה מביאה את דבריו של רמי בר אבא:

"הפשט ונתוח בעולה, והוא הדין לקצבים. מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח".

על פי מימרא זו, כפי שיש להפשיט את עור העולה ולנתחה קודם ההקטרה כך יש להפשיט ולנתח כל בהמה שנשחטה קודם אכילתה. בתחילה סברה הגמרא שטעם הדין הוא שההפשט והניתוח מאפשרים לבדוק את הבהמה מפגמים ההופכים אותה לטריפה, אך לבסוף היא מסיקה ש"רמי בר אבא אורח ארעא קא משמע לן", כלומר אין כאן חובה מעיקר הדין אלא מנהג דרך ארץ בלבד.

רש"י על אתר פירש שאכן לפי הסבר זה אין לדבריו של רמי בר חמא כל קשר להלכות טריפות, אך התוספות (ד"ה אורח) חלקו עליו, ופירשו:

"דודאי ליכא איסור, דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר, מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס, שלא היה לו למהר כל כך".

לכאורה נראה מדברי התוספות שגם למסקנת הסוגיה דבריו של רמי בר אבא קשורים לדיני טריפות: התורה לימדה את האדם 'דרך ארץ', כלומר מנהג ראוי וטוב, שיסודו בדיני טריפות – ראוי לאדם להימנע מאכילת הבהמה קודם שווידא שאינה טריפה. אדם שלא הקפיד על כלל זה ובעקבות זאת אכל טריפה אינו יכול להיחשב כאנוס, שאין בו כל אשמה, אלא כשוגג בלבד.

אולם אפשר שגם לפי התוספות יסוד החובה להמתין עד לאחר הפשט וניתוח בדיני 'דרך ארץ' ממש, כלומר החובה להוג באופן מכובד ולהימנע מאכילה גרגרנית ונחפזת, קודם גמר הפשט הבהמה וניתוחה. אולם התוספות חידשו שגם אם יסוד הדין אינו בדיני טריפות, מאחר שכך ראוי לעשות – אדם שנהג שלא כראוי ובעקבות זאת אכל בשר טריפה אינו נידון כאנוס אלא כשוגג.

האחרונים (ראו לדוגמה קובץ שיעורים על אתר, סימן סב) עמדו על החידוש שבדברי התוספות – על אף שהמעשה שעשה האדם פגום רק מצד דרך ארץ, ולא מדאורייתא, העובדה שנהג שלא כראוי משפיעה על הגדרת מעמדו מדאורייתא והופכת אותו מאנוס לשוגג ביחס לאיסור אכילת טריפה.

נראה שחידוש זה קשור להבנת מעמדו של אדם שעבר עבירה בשוגג והסיבה לכך שאדם כזה זקוק לכפרה. הרמב"ן על התורה (ויקרא א, ד) הסביר שהחובה להביא חטאת במקרים של חטא בשגגה נובעת מכך שעל אף שהשוגג אינו חוטא כלל, ואין בו כל אשמה, החטא פוגם בנשמתו וכדי להינצל מפגם זה עליו להביא חטאת. אולם בספר תורת האדם (שער הגמול) העלה הרמב"ן הסבר נוסף: אדם שמצוות קונו חביבה עליו עושה כל שביכולתו כדי להימנע מחטא, ואדם שחטא בשגגה כנראה לא עשה די כדי להימנע מכך, ועל כך הוא צריך כפרה.

לכאורה על פי ההבנה הראשונה אין להבחין בין אדם שחטאו נבע מכך שנהג שלא כשורה ובין אדם שנהג כראוי ולמרות זאת הגיע לידי חטא בשגגה (לכל היותר יש להבחין בין חטאים שונים, כגון בין חטאים שחייבים עליהם כרת לחטאים שיש בהם 'לאו' בלבד, ואכמ"ל). אולם לפי ההסבר השני מסתבר שאדם שנהג שלא כראוי, אפילו בדיני דרבנן, הוא אכן חוטא, ואילו אדם שכל מעשיו היו על פי הדין יכול להיחשב אנוס, שאינו זקוק לכפרה כלל.

על פי ההבנה השנייה שהזכרנו עמדת התוספות היא יישום קיצוני של סברה זו: לא רק חוסר זהירות במצווה עצמה נחשב חטא הזוקק כפרה, אלא גם חוסר זהירות בחובה שיסודה שונה – דרך ארץ – הופך את האדם מאנוס לשוגג, משום שסוף סוף הוא נהג שלא כראוי, ומעשיו התגלגלו לידי עבירה דאורייתא.