סופו לטמא טומאה חמורה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף קה - סופו לטמא טומאה חמורה

בסוגייתנו מופיע כלל, לפיו חפץ שעומד ליצור טומאה חמורה באופנים מסוימים (על ידי אכילתו או עבודה בו), נחשב כבעל טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים במגעו כראשון לטומאה. התנאים נחלקו בהיקפו של כלל זה (קה.):

ת"ר: פרים ופרה ושעיר המשתלח - המשלח, השורפן, והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין, דברי ר"מ;
וחכ"א: פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין, שעיר המשתלח אינו מטמא, שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין.

הגמרא מבארת שגם חכמים מודים באופן עקרוני לכלל שכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא במגע, ואף מקבלים את היישום שלו בנבלת עוף טהור שמטמאת טומאה חמורה בבליעה ומשום כך מטמאת אוכלין ומשקין במגע. אמנם בביאור דעת חכמים ביחס לפרים הנשרפים ושעיר המשתלח נחלקו הראשונים.

דעת הרמב"ם (שאר אבות הטומאות ג, ב-ג) היא שלמסקנה חכמים לא מיישמים כלל זה בפרים ושעירים, ולדעתם אין הם נחשבים כדבר שסופו לטמא טומאה חמורה (עי' בכסף משנה שם). עמדה זו קשה להבנה הן בפשט הגמרא והברייתא והן מסברה.

דעת רש"י, אשר מתיישבת היטב עם פשט הגמרא, היא שחכמים מיישמים את הכלל גם ביחס לפרים ושעירים, אלא שלדעתם כלל זה תקף רק ביחס לבהמה שיש לה פוטנציאל של קבלת טומאה. משום כך סבורים חכמים שדווקא פרה אדומה ופרים הנשרפים, שנשחטו ונחשבים כ-'אוכל', מטמאים טומאה קלה במגעם, ואילו שעיר המשתלח שעודו בחיים ואינו נחשב כ-'אוכל' לא יכול לטמא כלל. זאת בניגוד לדעת ר"מ שסבור שגם שעיר המשתלח מטמא טומאה קלה אף שהוא עדיין בחיים.

נראה שמחלוקת התנאים, על פי שיטת רש"י, משקפת שתי הבנות שונות בדין "סופו לטמא טומאה חמורה" (וכעין זה כתב גם הגרי"ז בחידושיו על אתר):

א. דעת רבי מאיר היא שאותה טומאה חמורה שמטמאת הבהמה את העוסקים בה, מטמאת באופן קל יותר את הנוגעים בה. ממילא אין שום צורך בכך שהבהמה תהיה ראויה לקבל טומאה בכדי לטמא במגעה, כמו שאת הטומאה החמורה היא יכולה ליצור על אף שאין היא ראויה לקבל טומאה. טומאה זו נובעת מן הבהמה עצמה, ואין היא צריכה לקבל אותה ממקור חיצוני לה.

ב. דעת חכמים היא שהטומאה החמורה יוצרת בבהמה דין נוסף של טומאה קלה, כמו שיוצרת טומאה קלה אצל העוסקים בה. ממילא, יש צורך בכך שהבהמה תהיה ראויה לקבלת טומאה בכדי שתוכל לטמא במגעה, שכן הטומאה הקלה איננה נובעת מתוכה אלא נוצרת כתוצאה מקרבתה אל הטומאה החמורה.

הרב אברהם סתיו