סיבת שעבוד מצרים

מניטו והמהר"ל

את ההסבר שלו על סיבת גלות מצרים, מניטו מבסס בעיקר על המהר"ל (גבורות ה', ט). זו דוגמה למשקל הרב שהעניק מניטו להגותו של המהר"ל. הוא מזכיר בעיקר את דרך חיים, אבל באופן כללי המהר"ל תופס אצלו מקום מרכזי. הוא נפגש עם ספרי המהר"ל לראשונה בבית אביו, שהיה הרב הראשי של אלג'יר, ובהמשך הגיע אליו גם דרך ה'פחד יצחק' של הרב הוטנר, שגם הוא העניק משקל רב למהר"ל. הקשר למהר"ל התחזק גם לאחר מכן, כשמניטו פגש את הרצי"ה קוק.

מה משמעותו של המהר"ל בעיני מניטו? באחד משיעוריו הוא מאפיין שני סוגים של תגובות במחשבה היהודית לתרבות הסובבת, והוא מכנה אותם 'אלכסנדריה' ו'בבל'. 'אלכסנדריה' זה הסגנון היווני, אימוץ דרך החשיבה והכלים השכליים של הפילוסופיה היוונית. ההגות היא עדיין יהודית, אבל היא עוברת לדבר בשפת הפילוסופיה היוונית – תופעה שהחלה מפילון האלכסנדרוני והמשיכה בימי הביניים. 'בבל' זו שיטת התלמוד הבבלי, המשך פיתוח שפה יהודית-פנימית, מבלי לאמץ את הסגנון והכלים של התרבות החיצונית.

המהר"ל הציב דרך שלישית: התייחסות לתרבות הסובבת, אבל מענה בשפה יהודית. המהר"ל דן בנושאים ובשאלות שהעלתה הפילוסופיה, אך עונה עליהן בשפה ובכלים יהודיים מקוריים. הוא בונה השקפת עולם רחבה שיש לה תשובות לשאלות האוניברסליות, למה שמעסיק את שכל האדם. יצוין שמניטו מאפיין כך גם את תורתו של מורו ורבו, רבי יעקב גורדין.

 

הסברי הראשונים לגלות מצרים

ירידת משפחת יעקב למצרים היא התרחשות מפתיעה, בזמן שנראה היה כי עם ישראל מתפתח בארץ כנען. למעשה גם ההתפתחות בארץ כנען הייתה חריגה, כיוון שאברהם אבינו נשלח במיוחד מארץ מולדתו לארץ כנען כדי להקים שם אומה; אך מרגע שהוא התבסס שם היה נראה שהאומה תתהווה בארץ המיועדת לה, כמו כל עם רגיל שמתפתח בארצו. באופן מפתיע, אחרי שבניו של אברהם כבר התיישבו בארץ, משום מה הם נדרשו לעזוב אותה – ואחר כך לחזור שוב. על כן יש צורך להבין מה תפקידו של שלב גלות מצרים, ואכן פרשנים רבים נדרשו לשאלה זו.

המהר"ל מביא כמה תשובות שניתנו לפניו לשאלה זו. בתחילה הוא מביא דעה, כנראה בשם האברבנאל (שאצלו מופיעה דעה זו), אשר לפיה גלות מצרים הייתה עונש על מכירת יוסף. הדרך להגיע לדעה הזו נראית מובנת: בודקים את שרשרת האירועים שבעקבותיה התגלגלו ישראל למצרים, בוחנים אם בדרך הזו היה מעשה לא ראוי כלשהו, וכשמזהים מעשה כזה – אפשר לתלות בו את הסיבה לירידה למצרים. מכירת יוסף הייתה החטא שממנו התגלגל כל הסיפור.

המהר"ל מתנגד לפירוש זה, ואומר שהתמונה הפוכה: לא מכירת יוסף גרמה לירידה למצרים, אלא כיוון שהיה צורך שבני יעקב ירדו למצרים ארעה מכירת יוסף. אפשר כמובן לשאול אם זה אומר שמכירת יוסף הייתה מוכרחת וצפויה מראש, ולענות בדרכים שונות, אבל העיקרון הוא שבני ישראל היו צריכים לרדת למצרים. הראיה החזקה היא מברית בין הבתרים: נאמר בפירוש לאברהם שזרעו יגלה לארץ אחרת, והשאלה הייתה איך זה יקרה. ייתכן שהיה אפשר להגיע למצרים גם ללא מכירת יוסף, אבל מכל מקום, אי אפשר לתלות את כל עניין הירידה למצרים בחטא אחד שהתרחש. השלב הזה הוא חלק מתוכנית א-להית כתובה מראש.

תשובה אחרת היא של הרמב"ן. בפירושו על ירידת אברהם ושרה למצרים בעקבות הרעב, פירוש שמצריך עיון מצד עצמו, מקביל הרמב"ן בין ירידת אברהם לירידת בני ישראל למצרים. זאת על פי העיקרון: "מעשה אבות סימן לבנים", לאבות קורה מעין מה שיקרה בהמשך ההיסטוריה. בחינה של גזרת "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית ט"ו, י"ג) מתממשת בפועל דרך אברהם עצמו, לפני החזון הנבואי שיגיד זאת במפורש לאברהם. מדברי הרמב"ן עד כה, אפשר להבין שירידת ישראל למצרים אכן הייתה חלק מתוכנית א-לוהית, ועדיין אין לדעת מה תכליתה. אולם ממשיך הרמב"ן ורואה בירידה למצרים חטא. הוא טוען כי הרעב היה ניסיון, ואברהם אבינו היה צריך להישאר בארץ; כיוון שאברהם לא עמד בניסיון וירד למצרים, ואף סיכן את שרה, נגזרה גלות מצרים על זרעו. לא ברור מה היחס בין חלקי הפירוש של הרמב"ן, אך מכל מקום גם הוא אומר כי הירידה למצרים הייתה עונש על חטא. גם את שיטת הרמב"ן דוחה המהר"ל, ואומר כי אם בירידה מפני הרעב ומסירת שרה לפרעה היה חטא, אברהם לא היה חוזר על המעשה מול אבימלך.

כיוון אחר משתמש במושג "ייסורים של אהבה". לפעמים הקב"ה ממרק אדם בייסורים כדי להיטיב לו אחר כך. אולם קשה להחיל עיקרון זה על המקרה שלנו, כי הוא מתאים במקרה שהמתייסר הוא שמקבל את הטובה אחר כך, ולא כאשר עם משתעבד במשך מאות שנים, ורק זרעו מקבל את פרי הייסורים ונכנס לארץ ישראל.

 

השעבוד אינו עונש על חטא קדמון

אחרי כל הקושיות, פותח המהר"ל את תשובתו בדרך האופיינית לו – הוא פונה לחז"ל. מעבר לכל ההפרכות הנקודתיות של השיטות הקודמות, מה שחשוב למהר"ל הוא העובדה שחז"ל כבר שאלו את השאלה, וכבר ענו עליה בדרכם שלהם. לא צריך ולא נכון לחפש תשובות אחרות.

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (בראשית י"ד, י"ד).

ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית ט"ו, ח').

ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית י"ד, כ"א)"   (נדרים לב.).

חז"ל שואלים במה חטא אברהם שהשתעבדו בניו במצרים, ונותנים שלוש תשובות. כבר בשלב זה אנו רואים שגלות מצרים לא הייתה הכרחית, לולא אותם חטאים של אברהם היא הייתה נמנעת. עדיין לא ברור, בדומה לקושיה על גישת "ייסורים של אהבה", מדוע אברהם נפטר בשיבה טובה וכל עם ישראל משלם את המחיר. גם המהר"ל מקשה זאת. בעיני מניטו זו קושיה חמורה גם בגלל סוגיה שבוערת לו מאוד – היהדות מול הנצרות. תפיסת הנצרות היא שכל האנושות משלמת את המחיר על חטא קדמון. אמנם בחז"ל לא נאמר שזהו חטא קדמון שאינו ניתן לתיקון, אך האמירה הזו מספיקה כדי להדליק אצל מניטו נורה אדומה, ולהלן נראה כיצד הוא מסביר אותה. לפני כן נבחין כי ראינו עתה שני עקרונות מרכזיים של המהר"ל, שמניטו מאמץ בכל כתביו: מציאת התשובות בדברי חז"ל, והתנגדות לגישת החטא הקדמון.

המהר״ל שלל שלושה הסברים שונים שהובאו על-ידי מפרשים שקדמו לו משתי סיבות עיקריות: הסברים אלו עלולים להביא את הקורא לידי הבנה שיש כאן איזה חטא קדמון שבוצע על־ידי אברהם אבינו, ולכן סובלים בני ישראל את עינוי הגלות בגלל החטא הזה במשך דורות...

הסיבה השנייה לדחיית ההסברים שהובאו על-ידי מפרשים אחרים היא שהם בנויים על פירושים שאינם מוזכרים בדברי חז״ל, לא בגמרא ולא במדרש. לא לחינם טרחו חז״ל להסביר בגמרא או במדרש את כל הנושאים הקשורים לשורש זהותנו, ככלל ישראל, להיסטוריה שלנו. לפי המהר״ל אין מקום להוסיף על ההסבר שניתן על־ידי חז״ל הסברים נוספים... הנושאים הנוגעים לשורש האמונה אינם ניתנים לפרשנות זו או אחרת משום שהמפרש נוטה להשליך את ה״אני מאמין״ הפרטי שלו, את מאווייו האישיים על הנאמר בתורה ובכך הוא נוטש את מסורת חז״ל, המסורת הפרושית.   (סוד מדרש התולדות  ב, עמודים 143-146)

 

 

תיקון בשורש הזהות הישראלית

המהר"ל אכן בונה גישה חלופית לגישת החטא הקדמון.  נראה בלשונו את עיקר הגישה:

"הרי ג' דעות בעניין זה וכולם תלו הדבר בחטא, ודווקא בחטא אברהם. מפני כי כבר אמרנו לך כי מן השורש והעיקר נמשך הכל, שאם נמצא חסרון בשורש ימשך החסרון גם כן אל הנמשכים ממנו"   (גבורות ה' ט).

ההשתעבדות של ישראל איננה תוצאה של חטא נקודתי שעשה אברהם, אלא שאצל אברהם נחשף חיסרון מובנה בזהות הישראלית, שמחייב תהליך שיעבור עם ישראל להשלמת החיסרון. אברהם מכונן אומה, התכונות של אברהם הן תמצית התכונות הלאומיות של עם ישראל, ואם יש סיגים בתכונות הללו – הם מופיעים קודם כל אצל אברהם. זה השלב שבו אפשר לשים את האצבע על הבעיה.

מניטו מתלהב מהפרדיגמה שבונה המהר"ל, כולל בניית מושג הזהות של עם ישראל; אבל יש לציין שהיא מובנת כך רק בזכות מניטו, שמחדד ומבהיר את נקודת החידוש שלה. כעת נצטרך להבין מהם הסיגים אצל אברהם, וכיצד גלות מצרים באה להתמודד איתם.