סיומו של מרד שבע בן בכרי

  • הרב אמנון בזק
פרק כ' (3) / סיומו של מרד שבע בן בכרי
 
א. האישה החכמה מאבל מעכה
עם הריגת עמשא בן יתר נעשה המרדף אחרי שבע בן בכרי פשוט הרבה יותר, ועד מהרה הוא מגיע לשלב ההכרעה:
(טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל[1] וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה:
אנשי יואב שמים מצור על אבל בית מעכה – העיר שאליה ברח שבע בן בכרי – והם עומדים רגע לפני פריצה אל העיר ופגיעה בכל תושביה. אלא שבשעה זו מתרחשת תפנית מפתיעה – אישה חכמה מן העיר קוראת לצרים להביא אליה את יואב:
(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:
משבא יואב פותחת עמו האישה בדו-שיח קצר, בטרם תבוא לעיקר דבריה אליו:
(יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב?
וַיֹּאמֶר: אָנִי.
וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי.
אריכות דברים זו – מה טיבה? מסתבר שהאישה החכמה ידעה מי הוא העומד לפניה, וכבר שמעה עליו ועל מזגו החם. על כן היא מבקשת לצנן תחילה מעט את האווירה בדברי פתיחה שיביאו את יואב להאזין לה, על מנת שיהיה סיפק בידה לשדלו לקבל את עמדתה.
גם כשהאישה כבר מגיעה לגופו של עניין, היא מקדימה לכך שני משפטי פתיחה:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר:[2]
[1] דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר: שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ.
[2] (יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל[3]
אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'?
למשפט הפתיחה הראשון ניתנו פירושים שונים,[4] אך נראה שזהו ציטוט של פתגם קדום,[5] המעיד על חשיבותה של אבל מעכה כעיר של חכמים, שמקובל תמיד לשאול תחילה עצה מאנשיה. אם כן, עוד לפני הדיון עם יואב לגופו של עניין, האישה מדגישה כי חשוב לשמוע לדבריה, וכי היא בפרט ותושבי העיר בכלל אנשים נאמנים ואנשי שלום. רק לאחר מכן היא מבקשת, בלשון קצרה ותמציתית, שלא להמית את כל תושבי העיר.
יואב אינו יכול להתעלם מדברי החכמה של האישה, והוא משיב לה עניינית:
(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: (כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר...
האישה מקבלת מיד את הצעתו של יואב, וכעת היא נדרשת להפנות את חכמתה לצד השני – לשכנע את תומכיו של שבע בן בכרי להסגירו לידי יואב:
 ...וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה: (כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ[6] וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב...[7]
כך מסתיימת המערכה הקצרה, ובזכות חכמתה של האישה נמנעת שפיכות דמים גדולה:
 ...וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ:
ב. האישה מאבל מעכה והאישה התקועית
אין זה המקום הראשון בספרנו שמסופר בו על אישה חכמה. בפרק י"ד פגשנו את האישה התקועית, ומעניין שיש כמה קווי דמיון בין שני הסיפורים:
1.   בשניהם מסופר על "אשה חכמה" (י"ד, ב; כ', טז).
2.   בשני הסיפורים האישה מנסה לשכנע אדם בתפקיד רם ביותר – דוד או יואב – לשנות את דעתו, והפנייה מנוסחת בלשון דומה: האישה התקועית אומרת לדוד "כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ" (י"ד, טז), והאישה מאבל מעכה אומרת ליואב "שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ" (פס' יז).
3.   בשני הסיפורים האישה מצליחה למנוע שפיכות דמים: האישה התקועית מונעת את הריגת אבשלום, והאישה מאבל מעכה מונעת את הריגת אנשי עירה.
4.   שתי הנשים נוקטות בלשון דומה להצגת הבעייתיות שבשפיכות הדמים. האישה התקועית אומרת "כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱ‑לֹהִים" (י"ד, טז), והאישה מאבל מעכה אומרת "לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה' " (פס' יט).
ואולם, כפי שראינו פעמים רבות בספר, דרכן של הקבלות לחדד דווקא את הניגוד שבין המקרים. מבחינה ספרותית הניגוד נרמז כבר במסגרת של הסיפורים: את האישה התקועית שלח יואב לשכנע את דוד, ואילו האישה מאבל מעכה פועלת מול יואב ומנסה לשכנע אותו עצמו. מבחינה תוכנית הניגוד בולט: האישה מאבל מעכה משתמשת בחכמתה להקריב אדם אחד, מורד במלכות, כדי להציל עיר שלמה; ואילו האישה התקועית שכנעה את דוד להציל אדם אחד, שאף הוא היה ראוי למות, למרות הסיכון שהיה בכך לציבור גדול. בפרק י"ד (שיעורים 31–32) כבר עמדנו בהרחבה על כישלונו של דוד בהיעתרותו לאישה התקועית, דבר שהביא בסופו של דבר למרד אבשלום ולשפיכות דמים גדולה בישראל. האישה מאבל מעכה, לעומתה, הצליחה לעצור את המרד שהתגלגל ממרד אבשלום, הלוא הוא מרד שבע בן בכרי. שתי הנשים החכמות הללו עומדות זו מול זו וסוגרות מעגל סביב שתי המרידות: המרידה שנפתחה בגלל סלחנות יתר, והמרידה שנסתיימה בזכות המגמה ההפוכה.
הניגוד מתבטא גם בהתנהגותו של יואב. בפרק י"ד היה זה יואב ששלח את האישה התקועית כדי להשיב את אבשלום (צעד שבוודאי הצטער עליו אחר כך); בעקבות זאת התגלע מרד ארוך, שסופו "וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם" (י"ח, יז). במרד שבע בן בכרי שמע יואב לקול האישה מאבל מעכה, וכך יכול לסיים את המרד מוקדם מן הצפוי: "וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו".
ג. האישה מאבל מעכה והאישה מתבץ
עוד אישה אחרת דומה לאישה מאבל מעכה: האישה מתבץ שהרגה את אבימלך (שופטים ט'). נציין גם כאן את קווי הדמיון שבין שני הסיפורים:
1.   בשני הסיפורים מדובר בקבוצת אנשים הנתונים במצור ועומדים בסכנת כיליון: בפרשת אבימלך אלו אנשי תבץ שנכנסו למגדל שבעיר, "וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ" (שופטים ט', נב); ובפרקנו אלו אנשי העיר אבל מעכה – "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה" (שמ"ב כ', טו).
2.   בשני הסיפורים מצילה אישה אחת את כל הנצורים בהריגת האיש שסיכן את העיר: בתבץ – אבימלך, ובאבל מעכה – שבע בן בכרי.
3.   הריגת האיש מתוארת בלשון דומה: "וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ" (שופטים ט', נג); "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב" (שמ"ב כ', כב).
4.   בשני הסיפורים סיים מותו של האיש את המלחמה: "וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ" (שופטים ט', נה); "וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו" (שמ"ב כ', כב).
דומה שגם ההקבלה הזאת מחדדת את ההבדלים שבין שני הסיפורים, אך כאן ההבדל איננו בין הנשים אלא בין הסיטואציות, והוא מבהיר את חכמתה של האישה מאבל מעכה. בתבץ האויב היה מחוץ לעיר הנצורה, והאישה יכלה לפתור את הבעיה בפשטות, בהשלכת פלח רכב על ראשו. לכאורה יכלה האישה מאבל מעכה לנהוג בדרך דומה ביואב, בשעה שקרב אל החומה. אבל היא עמדה בחכמתה על ההבדל שבין המקרים, והבינה שהאויב האמתי של אבל מעכה איננו מי שצר על העיר, כי אם מי שמצוי בתוכה. לפיכך בחרה שלא להשליך פלח רכב על ראש יואב, אלא להשליך אליו את ראשו של שבע בן בכרי, ובכך הצילה את העיר וסיימה את הפרשה העגומה והמיותרת הזאת.
ד. פסוקי הסיכום
הפרק מסתיים בפסוקי סיכום, הדומים לפסוקים שראינו בסוף פרק ח':
(כג) וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי: (כד) וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר: (כה) וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים: (כו) וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד:
בפרק ח' הסברנו (שיעור 18) מדוע נכתבו פסוקי סיכום אלו כבר שם, אף על פי שסיפורה של מלכות דוד נמשך עוד פרקים רבים. בפרקנו פסוקי הסיכום הם במקומם הנכון, והם אכן חותמים את רצף האירועים בספר שמואל. ארבעת הפרקים האחרונים של הספר הם מעין 'נספחים', ובהם עניינים שונים מתקופות שונות בחיי דוד, שאינם קשורים זה לזה ישירות ואינם מהווים רצף אחד.[8] המשכו של רצף האירועים הנחתם בפסוקי הסיכום שלפנינו הוא בתחילת ספר מלכים.
נעמוד על הבדל אחד בין רשימה זו לבין הרשימה שבסוף פרק ח': "וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר. וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר. וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (ח', טז–יח). שם הוזכר בניהו בן יהוידע לקראת הסוף, כממונה על הכרתי והפלתי,[9] ואילו ברשימה שלפנינו 'השתדרג' מעמדו, והוא נזכר מיד אחרי יואב. נראה שבמשך השנים קידם דוד את בניהו, כדי שיוכל להיות כוח נאמן מול יואב ההפכפך, וכדי להכשירו להיות, ביום מן הימים, מי שיפגע ביואב בן צרויה במצוַת המלך שלמה, וייעשה שר הצבא של שלמה במקום יואב.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   יואב ואנשיו פועלים בשיטה הקלסית של שימת מצור תוך שימוש בסוללת עפר למילוי החפירות שסביב החומה. הסוללה הגיעה עד ה"חֵל", דהיינו עד החומה החיצונה (כן משמעות המילה גם במקומות אחרים, כגון "חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ" [איכה ב', ח]).
[2]   דומה שגם הצירוף החריג הזה – "וַתֹּאמֶר לֵאמֹר" – הוא ביטוי לרצונה להמשיך בדיאלוג עם יואב עוד בטרם תדבר את דברה, וכלשון בעל המצודות: "אמרה ושאלה להשיב על דבריה".
[3]   "אני מבני העיר ששלמים ונאמנים לישראל" (רש"י). בהמשך דבריו רש"י מציין למדרש חז"ל, המזהה את האישה עם סרח בת אשר. אך כבר תמה על כך רד"ק: "ותימה הוא אם האריכה ימים כל כך סרח בת אשר, אף על פי שראינו שהאריכה ימים רבים, שהרי נמנית עם באי מצרים ונמנית עם באי הארץ, והיו שנותיה אז לפחות מאתים וחמשים שנה".
[4]   רש"י פירש (על פי תרגום יונתן) שבתחילה ("בראשונה") היה צריך לקרוא לעיר לשלום, ולוּ עשה יואב כן, הייתה העיר משלימה אתו מיד. פירוש הרי"ד נראה רחוק יותר: העיר אבֵל חשובה עד כדי כך שהמלך מנסה בה תחילה ("בראשונה") כל גזרה שהוא מבקש לגזור על הציבור, ורק אחר כך משלימים את תחולת הגזרה ומטילים אותה גם בשאר הערים. ואילו רלב"ג פירש שהאישה טענה כי אנשי שבע בן בכרי ניסו בתחילה ("בראשונה") לשכנע את אנשי אבל מעכה לתמוך בהם, אך אין זאת אומרת שאנשי העיר אכן הסכימו עמהם (ולדעתו המילים "וְכֵן הֵתַמוּ" אמורות כתמיהה).
[5]   ואם כן, הביטוי "דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה" דומה למונח "משל הקדמוני" (שמ"א כ"ד, יג) וללשונות אחרות המציינות פתגמים קדומים, כגון "עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י', ט; וכיוצא בו בשמ"ב ה', ח).
[6]   מסתבר שהאישה הסבירה לאנשי העיר, ובכללם תומכיו של שבע בן בכרי, שהתוצאה היחידה של התמיכה בו תהיה מוות לכל אנשי העיר, ואילו הריגתו תפגע רק בו ותציל את שאר אנשי העיר. ועיין בהערה הבאה.
[7]   מעשה זה שימש מקור מרכזי בדיון הלכתי חשוב ביותר: האם ומתי מותר להרוג אדם אחד כדי להציל קבוצה של אנשים. נסקור בקיצור נמרץ את עיקרי המקורות בנושא.
שנינו בתוספתא תרומות פ"ז ה"כ: "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים: 'תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו, הרי אנו הורגין את כולכם' – יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי (א) יתנו להן ואל יהרגו כולן. (ב) אמר רבי יהודה: במי דברים אמורים? בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגין, יתנוהו להן ואל יהרגו כולן, וכן הוא אומר 'ותבא האשה אל כל העם בחכמתה' וגו', אמרה להן: הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין, תנוהו להם ואל תהרגו כולכם. (ג) רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה".
היחס בין שלוש הדעות בברייתא איננו ברור. רש"י מביא בפירושו לפרקנו את שתי הדעות האחרונות, וכך הוא מבאר את דעת רבי יהודה: "אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם. אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו". לפי גישה זו, כאשר הכול מצויים באותה מידה של סכנה ("מבפנים"), מוטב שייהרג אחד ואל ייהרגו כולם; אך אם האדם המבוקש מצוי בסכנה פחותה יותר, ויש לו סיכוי להינצל, אין דוחין נפש של יחיד אפילו מפני נפש של רבים.
ואולם, מדעת רבי שמעון נראה שאין ללמוד מסיפור שבע בן בכרי כי מותר להרוג יחיד כדי להציל את הרבים, מפני ששבע בן בכרי היה חייב מיתה בלאו הכי, כדין מורד במלכות. גם האמוראים בירושלמי (שם פ"ח ה"ד) נחלקו אם ההיתר של התוספתא קשור דווקא למעמדו של שבע בן בכרי כמורד, או שמא זהו היתר כללי: "אמר רבי שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי; ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה) פסק כדעה שההיתר הוא דווקא במי שמחויב מיתה: "ואם יחדוהו להם ואמרו: 'תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם', אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה; ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". בהגהות מיימוניות שם תמה מדוע פסק הרמב"ם הלכה כריש לקיש, ולא כרבי יוחנן, שהלכה כמותו בדרך כלל; ועיין תירוצו של הכסף משנה שם. ועיין עוד בהמשך דיונו של הכסף משנה שם ובלחם משנה שם.
[8]   על כך נעמוד בע"ה ביתר הרחבה בתחילת השיעור הבא.
[9]   על עניינם של הכרתי והפלתי ראה שיעורנו שם.