יהושע | סיכום | מבנהו הכולל של הספר ומשמעותו |

א. מבנה שני חלקי הספר - ארגון וסדר הסיפורים והרשימות

בשיעור הנוכחי, האחרון בסדרת השיעורים, נסכם את התפיסה העיקרית שהצגנו בנוגע למבנה סיפורי הכיבוש ותיאורי ההתנחלות. על פי תפיסה זו, לארגון של הסיפורים והתיאורים בספר יהושע יש היגיון הבנוי על עקרונות היסטוריוגרפיים, שיש בהם שיקולים כרונולוגיים וגיאוגרפיים. אולם, הגורם המרכזי שהדריך את שיקולי עריכת המבנה והסדר הוא העיקרון הרטורי המעיד על המגמות התיאולוגיות של הספר.

מערכי השוואה ניגודיים

שני חלקי הספר (סיפורי הכיבוש [א- י"ב] ותיאורי ההתנחלות [י"ג - כ"ד]) כוללים סיפורים ורשימות עם שיפוט והערכה על התנהלות אישים, קבוצות ושבטים בשאלת כיבוש הארץ וההתנחלות בה. החלקים מאורגנים בדרך אשר מבליטה את הניגוד בין סיפורים ורשימות המוערכים כחיוביים, לבין סיפורים ורשימות ביקורתיים.

הנושא העיקרי בו התמקדנו בשיעורים היה בחשיפת התנועה בין המודלים השונים של סיפורי הכיבוש. תנועה זו מציגה את הקונפליקטים האידיאולוגיים המאפיינים את תקופת הכיבוש. הצגת הסיפורים זה אחר זה בתנועה חוזרת מבליטה את הניגוד ביניהם, ומובילה אל התפיסה התיאולוגית שהסיפורים החיוביים, אשר כונו 'סיפורי שבח והצלחה', מחנכים אליהם. החידוש השני הוא מציאת הזיקה בין שני חלקי הספר בקיומה של התנועה הדומה בשניהם.[1] בחלק הראשון של הספר נוסדה התשתית המבנית, הצופה אל עבר התנועה הדומה בחלק השני של הספר. במובנים רבים היא צופה גם אל התקופה הבאה אחריה, המתוארת בספר שופטים.

 שלושה סיפורים, סיפור רחב (ב'), סיפור חטא עכן ומלחמת העי (ז') וסיפור הגבעונים (ט'), כוללים מספר מאפיינים ביקורתיים, בעיקר בהנגדה לשלושה סיפורים מרכזיים בסיפורי הכיבוש, חציית הירדן (ג'-ד'), כיבוש יריחו (ו') ומלחמת העי השנייה (ח'). בנוסף לכך, קיים ניגוד בחטיבה השנייה של סיפורי הכיבוש (ט'-י"ב) בין סיפור מלחמת הצפון (י"א) ובין סיפור מלחמת הדרום (י'). הניגוד בין שני הסיפורים המרכזיים הללו, אשר מתיימרים להכיל את רוב החומר הנוגע לכיבוש הארץ, מכין את הקורא לניגוד הקיים בחלק השני של הספר (פרקי ההתנחלות, י"ג - כ"ד). הניגוד בחלק השני של הספר הוא בין הרשימות של שבט יהודה ויוסף (י"ד - י"ז), לבין הרשימות של שאר השבטים, ובעיקר שבטי הצפון (י"ח - י"ט). הניגוד בנוי על בסיס דומה מבחינת ההתייחסות הגיאוגרפית: מלחמה דרומית מוצלחת (י') והתנחלות מוצלחת בדרום הארץ (י"ד - ט"ו), לעומת מלחמת צפונית מוגבלת בהצלחותיה (י"א) והתנחלות צפונית מוגבלת בהיקפה ובהתייחסות אליה (י"ט). בנוסף לכך, מבחינת הארגון והסדר של היחידות, סיפורים חיוביים שובצו לצד סיפורים ביקורתיים, על מנת לעודד את ההשוואה הניגודית ביניהם, אשר על פי רוב מצויה ברובד הסמוי של הסיפור.

מטרת ההשוואה הניגודית היא להציג שני מודלים להתייחסות לצו האלוקי לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. בסיפורים החיוביים מוצג המודל האידאי, הדוגל בצייתנות ובנטילת הדרכה מאת ה'. הוא מתאר נוכחות אלוקית, אם דרך ניסים גלויים ואם בדרך של נוכחות כוהנית בדמות כוהנים נושאי ארון ה'. לצד הנוכחות האלוקית מתאר מודל זה התגייסות מוחלטת של העם מתוך מסירות מלאה.[2] מודל אידאי זה חוצה את הספר מתחילתו דרך הסיפורים החיוביים שפורטו לעיל ונותחו במהלך הפרק הראשון. הסיפורים הבולטים הם סיפור המלחמה ביריחו, המשמש בפרקים אלו מודל לחיקוי ולהשוואה, וסיפור המלחמה במלכי הדרום, אשר בו מוצגת המלחמה האולטימטיבית מנקודת המבט של העריכה הנבואית של הספר. מודל זה מצוי גם ברשימות ההתנחלות בעיקר ברשימה של שבט יהודה. מול מודל זה מוצב המודל הביקורתי, המציאותי יותר, אשר בו היוזמה מתחילה על ידי יהושע (כגון בשליחת המרגלים ליריחו ולעי) או נציגי העם (עכן החוטא, או גורמים שלטוניים הנשבעים לגבעונים ולוקחים מצֵידם). במודל זה כמעט שלא נשמעת העמדה האלוקית, ובוודאי שלא לכתחילה (כמו בסיפור עכן, שבו התגובה האלוקית מתעוררת רק לאחר תפילת יהושע). הסיפורים או הדיווחים השייכים למודל זה מייצגים בדרך כלל את העם או את מנהיגיו בחולשותיהם, אם בקבלת החלטות שגוייה (כמו בשלושת הסיפורים בסיפורי הכיבוש, אשר לדעתנו קיימת בהם נימה ביקורתית), ואם בחוסר שיתוף פעולה, כראוי וכמצופה (כמו בסיפור מלחמת הצפון ובסיפור המתרפים). אולם, הניגודים אינם מציגים תמונה סטאטית של חיוב מול שלילה וחוזר חלילה, אלא מהלך התפתחותי של הפחתה המתחיל בתוכנית אידאית ונמשך אל עבר מציאות פסימית. טענה זו קשורה להיבט המבני השני המאפיין את העריכה של שני החלקים של הספר, כמפורט בסעיף הבא.

מבנה ועלילה בתנועה של הפחתה

 ספר יהושע מתאר תהליכים והתקדמות על ציר של זמן ושל התפתחות עלילתית על פני תקופה מתמשכת. ברובד הגלוי של הספר, ההתקדמות מוצגת בדרך כלל במישורים היסטוריוגרפיים וכמעט שלא משולבות בו אמירות שיפוטיות מפורשות. אולם, במהלך השיעורים ראינו, בעיקר על סמך הניתוח של המבנה שהוצג בסעיף הקודם, שברובד הסמוי, מתקבלת תמונה מקיפה אשר מתארת תנועה של הפחתה מתחילת הספר ועד לסופו. תהליך ההפחתה ניכר הן ביחסים שבין היחידות שבתוך החטיבה הכוללת, (כגון ביחס בין סיפור המלחמה במלכי הדרום בפרק י', בו בולטים ניסים ונוכחות אלוקית גלויה והצלחה כבירה, לבין סיפור המלחמה במלכי הצפון בפרק י"א, בו ניכרת נוכחות אלוקית מצומצמת יותר והצלחה פחות מרשימה) והן ביחסים המבניים שבין החלק הראשון של הספר (סיפורי הכיבוש) ובין החלק השני (תיאורי ההתנחלות) - הביקורת בחלק הראשון, אם אכן היא קיימת, סמויה ומצויה בין השיתין ("ואת פי ה' לא שאלו", [ט' יד]). ההפחתה ניכרת בארגון מערכי ההשוואה כך שהאיבר המוקדם כולל תיאור חיובי ואילו המאוחר כולל תיאור ביקורתי. ההתפתחות בכיוון זה ניכרת יותר ויותר ככל שמתקדמים במהלך הספר.

בחטיבה הראשונה (א' - ח') הניגוד בין הסיפורים הביקורתיים ובין הסיפורים החיוביים ניכר פחות, בגלל המבנה המשוכלל אשר בו הסיפורים שזורים אלה בתוך אלה. אי העמדת הסיפורים אלה מול אלה באופן רציף, כך שלאחר סיפור ההצלחה משובץ סיפור של כישלון, מקשה על ההבחנה שאכן מדובר במערך השוואה כולל. לעומת זאת, בחטיבה השנייה של סיפורי הכיבוש (מלחמת הצפון בפרק י"א מול מלחמת הדרום בפרק י'), ההשוואה הניגודית מסודרת באופן ליניארי וסימטרי, כאשר שני האירועים צמודים זה לזה ומופרדים זה מזה במסגרת תבניתית מובהקת. מסגרת זו מעודדת את האנלוגיה ביניהם,[3] אך עדיין ללא אמירה מפורשת לגבי המהות של ההשוואה והניגוד. בחלק השני של הספר ההשוואה והניגוד מצויים במסגרת העלילתית הכוללת אשר לתוכה שובצו רשימות הנחלות, והם זוכים להתייחסות מפורשת מפי המספר (בסיפור המתרפים [י"ח]). ההשוואה הניגודית בחלק זה עומדת בבסיס העיצוב של מבנה תיאורי ההתנחלות, בארגון הרשימות, בשיבוץ הסיפורים, ובמבנה המעטפת הכולל כמה איברים. הסתירה, לכאורה, בין החלק הראשון של הספר ובין החלק השני, בנוגע לשלמות התיאורים וביחס למעמדו של יהושע בתיאורי ההתנחלות, משרתת, לדעתי את המגמה הנזכרת. בקריאה סינכרונית (כלומר, בקריאה ספרותית כוללת ומאחדת, השונה מן הקריאה הדיאכרונית הביקורתית, אשר מפרידה בין הסיפורים השונים וטוענת למקורם השונה), הפער בין החלקים תומך בקו הנסיגה המתמשך של המהלך הסיפורי הכולל.

זקנת יהושע וגירעונות הכיבוש, המתוארים בפתיחת החלק השני של הספר (בפרק י"ג), הם נקודות המציינות את המעבר בין סיפורי הכיבוש לבין תיאורי ההתנחלות. הגשר בין שני החלקים יוצר תשתית להערכה הביקורתית אשר בפרקי ההתנחלות כפתיחה המטרימה את הקשיים הצפויים. הנקודות הנזכרות מכינות את הקורא לעתיד הצפוי מבחינת כושרה של ההנהגה והמעבר לפעילות וליוזמה שבטית מקומית, אולם היא גם מביטה אל העבר במבט רטרוספקטיבי אל תיאורי המלחמות על כיבוש הארץ שנמשכו זמן רב יותר מן הצפוי, ללא השלמת היעדים עד תומם. הבטה זו מבליטה את התהליך שבעטיו זקנת יהושע הגיעה לפני שהוא הספיק להשלים את הייעודים שנאמרו לו במעמד הפתיחה. לפיכך, נקודת המוצא של החלק השני של הספר, תיאורי ההתנחלות, מציירת תמונה פסימית יותר מזו המוצגת בחלק הראשון של הספר ברובד הגלוי.

מגמת ההפחתה ניכרת לא רק במערכי ההשוואה בין סיפורי ההצלחה בפרקים ו' ח' וְ-י' לבין סיפורי ההסתבכות בפרקים ב' ז ו' וְ-ט' ובאמצעות העמדת האיברים הביקורתיים מול האיברים החיוביים, אלא גם במחזורי הסיפורים והרשימות עצמן. עובדה זו ניכרת במיוחד בניתוח תיאורי ההתנחלות, המצביע על התפתחות בין רשימת נחלת יהודה לבין רשימת נחלות בני יוסף ביחידה הראשונה (י"ד - י"ז), ובין רשימת נחלת בנימין (י"ח) לבין נחלות שאר השבטים (י"ט), ובייחוד שבט דן בחתימת היחידה השנייה בתיאורי ההתנחלות (י"ט, מ - מח). במהלך ניתוח הסדרה של סיפורי "השבח וההצלחה" הוצעה האפשרות שגם בהם מצויה תנועה של הפחתה, החל מן הסיפור הראשון, סיפור חציית הירדן, ועד לסיפור החותם, סיפור מלחמת העי. סיפור מלחמת העי, בשונה מן הקודמים לו, מייצג תכנית שהנוכחות האלוקית בה מינורית יותר, ללא ניסים גלויים, ועם היערכות טקטית מוגברת. בכל המקרים הנזכרים, מגמת הנסיגה מתרחשת בגלל פעילות שלא בדרך הראויה, או הימנעות מפעילות של ה'גיבורים' עליהם מסופר לאורך היחידות.

מגמת ההפחתה המתמשכת מאפיינת גם את ספר שופטים בהקבלה לתיאורי ההתנחלות בספר יהושע. הרשימה הפותחת את ספר שופטים מתחילה בתיאור התנחלות שבט יהודה, וחותמת בתיאור התנחלות שבט דן, בדומה לסדר סיפורי השופטים הפותח בעתניאל בן קנז משבט יהודה (שופטים, ג', ט) וחותם בשמשון משבט דן (שופטים, י"ג - ט"ז). על פי המגמה המוצעת בסעיף זה, מגמת ההפחתה הולכת ומתעצמת ככל שמתקדמים במהלך ספר יהושע, והיא מגיעה לשיאה במעבר לספר שופטים. בספר שופטים הביקורת גלויה, וללא ספק יש לראות בה את אחד מהמאפיינים המובהקים במגמות העריכה הנבואית של הספר. החלק השני של ספר יהושע משמש, אם כן, מעין גשר בין החלק הראשון של הספר אל ספר שופטים מבחינת ההתייחסות לחטא אי ההורשה ולתיאור מעבר ההנהגה מספר יהושע לספר שופטים.

המחקר הביקורתי הציע פתרון דיאכרוני לסתירות השונות בספרי יהושע ושופטים, ואילו אנו הצענו כיוון של קריאה סינכרונית, לפיה המעבר מהנהגת יהושע להנהגה כוהנית ושבטית בחלק השני של ספר יהושע שייך למגמת ההפחתה של הספר, וסופו בספר שופטים שמשבר ההנהגה הוא אחד מסימני ההיכר שלו. למרות האמור לעיל, מגמות העריכה הנבואית המשותפות בספר יהושע ובספר שופטים נבדלות בשלוש נקודות חשובות:

 1. בספר יהושע רווח השימוש במערכי השוואה אשר מציגים סיפורים חיובים לצד סיפורים ביקורתיים. מערכי ההשוואה מבליטים את היסוד החיובי האידאי, התורמים לתמונה האידיאלית שקיימת בספר יהושע. התהליך המתואר בספר שופטים, לעומת זאת, הוא התפתחותי ליניארי מחיוב לשלילה.

2. עוצמת השלילה והביקורת בספר שופטים חריפה לאין ערוך מזו המצויה בספר יהושע. בספר שופטים הביקורת גלויה ובספר יהושע היא סמויה, ולכן היא יוצרת אצל הקורא בספר יהושע תחושה שהיא קיימת מתחת לפני השטח ובעצימות נמוכה.

3. בסעיף הבא אציג את המאפיין המבני השלישי בספר יהושע, המאזן את המגמה הביקורתית שפורטה לעיל. מאפיין זה אינו קיים בספר שופטים, ועל כן התמונה הסופית המתקבלת מן המכלול של ספר שופטים היא שלילית באופן מוחלט, מה שאין כן בספר יהושע.

ב. מסגרות המבנה - איזון חיובי והשלמה

אחת השאלות הבולטות שהביאה למסקנות המחקר הביקורתי בנוגע לקוהרנטיות של הספר ולקביעות הדיאכרוניות התייחסה לסתירה בין הניסוחים במסגרות של הספר ובין הניסוחים הקיימים בתוך הרשימות, בעיקר בחלק השני של ספר יהושע. אציין כאן כמה מהסתירות:

1. תיאורי המלחמה בספר יהושע מציגים תמונה חלקית של ניצחונות מול ערים בודדות ומול קואליציות חלקיות. ביחס לחלק מהמקומות אין כל התייחסות בסיפורי הכיבוש, למשל לנחלת שבט יוסף. כמו כן, מתוך שלושים ואחד המלכים הנסקרים בפרק הסיכום (י"ב), רק ביחס לכחצי מהם ישנה התייחסות קונקרטית תיאורית. למרות זאת, הסיכום המצוי במסגרת הוא טוטאלי ללא הסתייגות: "ויקח יהושע את כל הארץ ככל אשר דבר ה' אל משה ויתנה יהושע לנחלה לישראל כמחלקתם לשבטיהם והארץ שקטה ממלחמה" (י"א, כג). [4]

2. תיאורי ההתנחלות מציגים גירעונות לאומיים, המפורטים ברשימה המכונה: "הארץ הנשארת" (י"ג), וגירעונות של שבטים בודדים (ט"ו סג; ט"ז י; י"ז יב - יח). סיכום תיאורי ההתנחלות, שכאמור הוא גם סיכום סיפורי הכיבוש, מציג תמונה של כיבוש טוטאלי: "ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה. וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם ולא עמד איש בפניהם מכל איביהם את כל איביהם נתן ה' בידם. לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל הכל בא" (כ"א, מא - מג). האמירה "לא נפל דבר מכל הדבר הטוב", עומדת בסתירה מוחלטת לתיאורים אודות החלקיות של הכיבוש וההתנחלות.

סתירות אלו הוזכרו רבות במחקר, והביאו למסקנות דיאכרוניות שונות. אנו, לעומת זאת, מציעים פרשנות אשר נותנת פשר לקיומה של הסתירה ללא דחייתה, ומנסה להסבירה על פי המגמה הכוללת של הספר. לאורך פרקי הכיבוש וההתנחלות מתואר תהליך של נסיגה מתמשכת. למרות זאת, התיאורים של ההסתבכויות מסתיימים תמיד בנימה אופטימית, כך שבסופו של דבר מתקבלת מן הספר תמונה חיובית. על אף הביקורת שצפה לאורך הפרקים, המעידה על מגמה ביקורתית במעשה העריכה, הרושם הוא שבסופו של דבר הסיכום המשובץ במסגרת של הסיפורים או הרשימות מצייר תמונה אידילית ללא משקעים בלתי הפיכים. איזונים אלו בולטים בתיאורי ההתנחלות, אשר בהם גם מבנה ההפחתה מובהק יותר. כאמור, התוואי הכללי של תיאורי ההתנחלות הוא בכיוון של הפחתה מן הרשימה האידיאלית של שבט יהודה ועד לרשימה הלא מושלמת של נחלת שבט דן. למרות זאת, המעטפת הכללית של חטיבת ההתנחלות (י"ד-כ"א) יוצרת תחושה של שלמות ולא של הידרדרות. כך הדבר גם ביחס לשאר האיברים של המעטפת בחטיבת ההתנחלות:[5] לצד מגמת ההפחתה קיימת לכל אורך הדרך מגמה של שלמות אשר מעצבת את הספר תחת רושם של סיפור קוהרנטי. תמונה דומה קיימת בסיפורים הביקורתיים בחלק הראשון של הספר. לצד הביקורת שזוהתה בסיפורי רחב עכן והגבעונים, הרושם הכללי והסופי המתקבל הוא שהבעיות נפתרו ושלא נשארו משקעים בעייתיים לאחריהם. זאת, למרות ששקיעתם של גורמים נוכריים בישראל, החל ברחב וכלה בגבעונים, אינה יכולה להתקבל כתוצאה חיובית לנוכח האמירות הרבות בגנות הברית עם תושבי ארץ כנען לאורך ספר דברים, יהושע ושופטים.[6] לפיכך, נראה שמעשה העריכה הנבואית של הספר מבקש לשרטט בעדינות תמונה ביקורתית שהולכת ומתעצמת, אולם גם בנקודת השיא שלה היא איננה עומדת בשום קנה מידה של השוואה מול המציאות הקשה והבעייתית של ספר שופטים. באופן זה השכילה העריכה הנבואית ליצור תחושה כפולה. מצד אחד ההשוואה בין משה ליהושע ובין החזון למציאות יוצרים תחושה של הפחתה מתמשכת, ומצד שני סיכום הדברים בספר יהושע וההשוואה לספר שופטים יוצרים פער בין תקופת ההנהגה של יהושע ובין התקופה הבעייתית שלאחר מותו, כפי שעולה מן הפתיחה השנייה של ספר שופטים: "וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש. וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (ב', ח - י). שלושת הסעיפים שהוזכרו לעיל, (כלומר: 1. יסודות אידאיים חוזרים ברבים מהסיפורים בספר יהושע; 2. ביקורת סמויה ומופחתת בספר יהושע, ובוודאי בהשוואה לביקורת הקיימת בספר שופטים; 3. מסגרות של ספר יהושע, שמעצימות את תחושת התמונה החיובית של הספר) הם שלושה צדדים של מגמה אחת אשר מאפיינת את מעשה העריכה הנבואית של ספר יהושע.

פולק, בדבריו על התפתחות הסיפור, מציע דגמים שונים לתיאור מגמה זו. באחד הדגמים הוא עושה שימוש במושג 'שיווי משקל' הלקוח מגישתו של לוי-שטראוס.[7] על פי הצעתו של שטראוס, סיפור קלאסי מתחיל במציאות המתארת שלווה ואידיליה. שיווי משקל זה מופר בהתפתחות המוליכה אותו אל הסתבכות, אולם בסופו הוא הולך אל שיווי משקל טוב יותר, ואל מציאות מושלמת יותר מכפי שהיה בתחילה. מודל זה בנוי באופן דומה לדגם הפילוסופי המצוי בשיטתו של הגל. לשיטתו, כל שלב במציאות פותח ב'תזה' המשקפת טענה מסוימת, או אידאה, ולאחריה מתפתחת ה'אנטיתזה' השוללת אותה ואשר נדמית כמי שמרחיקה אותה מיישומה ומגילויה. אולם סופו של התהליך שנוצרת 'סינתזה' המשכללת את התזה עם האנטיתזה ויוצרת הגדרה חדשה כמעין ספירלה שבה הסיום דומה להתחלה רק במיקום גבוה יותר בזכות התהליך.[8] כאמור, עיקרה של התיאוריה הנזכרת בנוי על תפיסה פרוגרסיבית, שיש שפרשוה כתפיסה דתית, לפיה המציאות משתכללת כל הזמן אל עבר נקודה גבוהה יותר.

במהלך השיעורים ביקשתי לעשות שימוש דומה, אם גם הפוך, ביחס לתיאור התהליכים המתוארים במקרא ב'תבניות העל' של הסיפורים.[9] הדגם שהצעתי הוא לכאורה פסימי, במובן זה שהמציאות מתוארת דרך קבע בתיאורים של נסיגה לעומת מצבי ההתחלה. על פי הדגם המוצע כאן, מול התזה שמציגה את האידיאל והמצווה האלוקית מתוארת האנטיתזה שבה מתוארת הסתבכות או הפחתה, המורידה את המציאות אל עבר הרמה הנמוכה יותר. נסיגה זו מתרחשת בעטיים של חטאים וכישלונות אנושיים, וכתוצאה מהתרחקות מתמדת מנוכחות אלוקית. אני מבקש ליישם גישה זו בניתוח המבנה של ספר יהושע. הספר פותח בתזה, בה מנוסחת המצווה של כיבוש הארץ ומתואר מינוי יהושע לצורך מילוי המצווה. מתוך מגמה זו מוצג הדגם האידיאלי בתיאור סיפורי המלחמות בהם הכל פועל על פי התוכנית האלוקית הראשונית. בהמשך מוצגת אנטיתזה, המתארת את המכשולים אשר עמדו בפני יהושע והעם במהלך מילוי המשימה. אלה באים לידי ביטוי מובהק בסיפורים בהם היוזמה האנושית תופסת מקום מרכזי. התיאורים השייכים למודל זה, הם שהביאו את התהליך להעמקת הנסיגה אל עבר הסיום הפסימי שלו, שהביא להתרשלות ולכישלונות, החל בעכן וכלה בגבעונים, עובר לרפיון במלחמת הצפון וסופו בגירעונות של כיבוש הארץ המתוארים לאורך החלק השני של הספר.[10] אולם ייחודו של המודל המורכב המוצג לפנינו הוא שהתמונה הסופית שלו איננה פסימית. הסינתזה המוצגת בסופם של התהליכים בספר יהושע מכירה, אמנם, בהפחתה שהתרחשה מתחילת התקופה, ובוודאי שהיא מודעת לפער בין תיאור ההנהגה של יהושע ובין ההנהגה של משה. למרות זאת, היא איננה מביעה עמדה של יאוש, אלא מייצרת אתגרים העומדים בפני הדורות הבאים. יהושע, בעמידתו בפני הדור שממנו הוא נפרד סמוך למותו, לא רואה בו דור כושל שלא השכיל למלא את המצופה ממנו, אלא דור שזכה לניצחונות ולקבלת הנחלות על פי מה שהבטיח ה'. יהושע סמוך למותו אינו בא חשבון עם העבר בהשוואת המצוי מול הרצוי, אלא בקבלת החלטות הנוגעות אל העתיד. במובן זה יהושע ממשיך בנקודה שממנה התחיל משה. התפיסה הריאלית של המציאות, המכירה בתהליכים של הדרדרות מחד גיסא, ואינה מביעה יאוש, אלא תובעת מן העם להכיר בכישלונות העבר על מנת להתמודד עם אתגרי העתיד, מצויה בפירושו של ר' עובדיה ספורנו, שפירש באופן זה את הנראטיב של החומשים באופן מעגלי:

וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, וינחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו, שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת.

וסיפר שנית כי בכל זאת לא אבה ה' השחיתו, והיו פירות הארץ נאותים ומספיקים למזונו ולהחיותו קרוב לאלף שנים, עד כי רבה רעת דורותיו, ונגמר דינם להשחיתם את הארץ, ובכן נשחת מזג היסודות, והמורכבים מהם הצמחים ובעלי החיים, ולא הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונה...

ובכן סיפר כי בסור תקות תשובת המין האנושי בכלל כאשר כונן להשחית כל תקון אלקי פעמים שלש, הפלה ה' חסיד לו מכל המין ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוונן אצלו מני שים אדם עלי ארץ כאשר התבאר.[11]

 באופן דומה ר' עובדיה מסביר בהמשך את ההתפתחות המתוארת גם בחומשים האחרים, לפיה לאחר כל שלב בו סרחו ישראל, בכל זאת העמיד להם ה' מצוות: "ולא כלו רחמי האל לתקן ענין הבנים כפי האפשר".

לדעתי, גישה תיאולוגית-ריאליסטית זו מאפיינת את מעשה העריכה הנבואית של ספר יהושע. ההשלמה עם המציאות החסרה, שנוצרה כתוצאה מחטאי ומחדלי העבר, לצד הידיעה שבתקופה הבאה תיתכן הדרדרות נוספת, ויש להימנע ולהיזהר מפניה, היא המסר התיאולוגי והחינוכי שהעריכה הנבואית ביקשה להטמיע בקוראיה. המסר הוא, שלקח העבר מחייב את הדורות הבאים להגביר את מחוייבותם לברית עם ה'.

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                                        http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:                             http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected] לתגובות: [email protected]
	**********************************************************