דילוג לתוכן העיקרי

סיכום

קובץ טקסט

בשיעור זה אנו סוגרים את המעגל, וחוזרים אל הנושא שבו פתחנו את העיון במשנתו של מניטו. התחלנו מהאופן שבו תופס מניטו את בריאת העולם, והגענו חזרה אל תפיסת החיסרון שבבריאה כשורש החסרונות ובסיס לתיקון – כנגד התפיסה שמשליכה את כל החסרונות על חטאו של אדם הראשון.

כעת ננסה לסקור את המהלך בקצרה ולסכם את שלמדנו, ומתוך כך גם לשפוך אור על הקשר בין ראשית המהלך לסיומו.

 

סיכום היסודות במשנתו של מניטו

את העיון פתחנו בתפיסת הבריאה של מניטו. ראינו שאפשר לראות את בריאת העולם בשני אופנים – כבריאה שלמה או כבריאה שמובנה בה חיסרון מלכתחילה. מניטו קובע: א-לוהים שלם, והוא ברא עולם חסר. יש פער מובנה בין המחשבה האלוקית ובין האופן שבו העולם נברא בפועל. הפער הזה מוליד שני מושגים מרכזיים: האחד הוא ההיסטוריה בתור הציר המוביל את העולם אל שלמותו, בתנועה ההולכת ומתקדמת עד להשלמת התכלית הא-לוהית של הבריאה. השני הוא המשיחיות, היעד השלם שאליו העולם מתקדם. שני הצירים האלה עשויים להישמע באזנינו מובנים מאליהם, ובכל זאת הם אינם מקובלים בדתות ובתרבויות שמסביבנו.

נזכיר כאן את גישתו הבסיסית של מניטו – יש ללמוד קודם כל את התורה ולבחון את המציאות לאורה, ולא לנסות להתאים את התורה לחשיבה המקובלת. קדמו למניטו הוגים בולטים כמו המהר"ל, שדגל בפיתוח הגות מתוך התורה ולא מתוך התאמה לדעות מבחוץ, אך מניטו מדגיש ומחדד זאת. זרמים רבים בעולם אינם מאמינים ברעיון התקדמות העולם אל שלמותו. זרמים אחרים בעולם האמונות והדעות, כגון הנצרות, טענו שאין בכוחו של האדם לקדם את העולם לגאולתו; היו גם זרמים שטענו שהאדם יכול להתקדם לבד, ללא אלוקים וללא תורה, אך הם קרסו – והבולט שבהם הוא המודרניזם. כנגדם אומר מניטו שהאדם מקדם את העולם ודווקא להשלמת המחשבה הא-לוהית.

הסיבה לאופן זה של בריאת העולם, כעולם חסר שצריך להגיע לשלמותו, היא הרצון האלוקי שהאדם יקנה את שלמותו בעצמו, כדי שתהיה באמת שלו. הדרך לקניית השלמות היא על ידי המוסר, שעיקרו נתינת המקום והקיום לאחר. זו הגדרת המוסר לפי מניטו, בניגוד לשתי ההגדרות האנושיות המקובלות – המוסר האריסטוטלי תועלתי והמוסר הקאנטייני הנובע מהחוק. מניטו מתפלמס עם השיטות הללו ומצביע על הסכנה שבהן, וקובע כי דרך המוסר היא זו שהתווה הקב"ה בעצם הבריאה: לפנות מקום לזולת.

העיקרון של קניית השלמות באופן עצמאי מחייב את עקרון הבחירה החופשית. גם בנושא זה מתפלמס מניטו עם זרמים מרכזיים, בעיקר עם אלה הטוענים שהכל נגזר ונקבע מראש. לפי דרכו של מניטו, הבחירה חייבת להיות בעלת משמעות. לא רק בעלת משמעות כלפי הגמול שיקבל האדם באופן פרטי, אלא גם כלפי התפתחות מהלך ההיסטוריה. דרכו של האדם רצופה צמתי בחירה, וכל בחירה שלו היא הכרעה באיזו דרך יתקדם הלאה. הייעוד הא-לוהי יתממש בסופו של דבר, השאלה היא כמה מסובכת תהיה הדרך עד שזה יקרה. לכן גם את סיפורי המקרא יש לקרוא באופן כזה: בכל צומת, בכל פרשת דרכים שאבותינו מגיעים אליה, המשך הסיפור נגזר מהבחירה שלהם. בכל מקרה יהיה עם שיוביל את העולם, השאלה היא מי זה יהיה, האם אברם יעבור בהצלחה את הניסיונות העומדים בפניו ויהיה לאברהם – ואזי הוא יהיה זה שיקים את העם שעניינו להביא את העולם לאחריתו.

העניין המוסרי בא לידי ביטוי בעולם בשני צירים מרכזיים – משוואת האחווה ואיחוד המידות. סוגיית משוואת האחווה מתחילה מקין והבל, שם מופיע לראשונה המבחן אם כל אח ייתן מקום לאחיו. קין היה אמור לתת מקום להבל, והבל היה אמור לעמוד על עמדתו ולגרום לקין לתת לו מקום, אך כל צד נכשל בתפקידו וקין רצח את הבל. בהמשך, בדור הפלגה נעשה ניסיון לתקן את האנושות בדרך אחרת, קוסמופוליטית: מנהיג אחד יגבש סביבו את כל האנושות. כנגד ניסיון זה קם אברהם ומציב את המודל האוניברסלי, עם שיעמוד במרכז ויאפשר לכל כוח בעולם למלא את תפקידו בתמונה העולמית הכללית. דרך בניית העם הזה היא איזון ואיחוד המידות, עיצוב זהות ישראלית שאיננה חסד מוחלט ואיננה דין מוחלט. העיצוב נעשה דרך מהלך חייהם של האבות, מאברהם דרך יצחק ועד יעקב, ולאורך תחנות חייו של כל אחד מהם בפני עצמו. ממהלך זה אנו רואים כי הסוגיה המוסרית איננה רק תיאוריות; המהלך הזה מתממש דרך נפשות, דרך דמויות שחיות את הערכים והמידות. לא רק מדברות על רעיונות אלא חיות אותם באופן ממשי. המהלך שעוברות כל הדמויות בהיסטוריה, דור אחרי דור, מוביל למשיח באחרית הימים.

 

הקו החורז את סוגיות היסוד: נתינת המקום הנכון

לפני סיום נשוב לשאלה שהעלינו בשיעור שעבר: האם יש קשר בין שני הכיוונים שאליהם נע מניטו, כשהוא מסיט את המוקד מחטא אדם הראשון קדימה ואחורה – לבריאת העולם ולקין והבל.

את תיקון הבריאה ממצב של תוהו ובוהו, את משוואת האחווה ואת איזון המידות חורז קו אחד: אלה שלושה פרויקטים של נתינת המקום הנכון לכל אחד. מעבר מהתגוששות בין כוחות לתמונה שלמה ומתוקנת. בבריאת העולם הקב"ה הוציא את העולם ממצב של תוהו ובוהו, ומאז מוטל על האדם להוציא את האנושות מתוהו ובוהו. לתת לכל אדם, לכל עם ולכל מידה את המקום המדויק.

תיקון העולם אינו קשור בשום צורה לשאלת כפרת האדם בעקבות מעידתו, במהלך המאמץ שהוא עושה כדי לתקן את העולם, כדי להשלים את המלאכה שהבורא הטיל עליו בתום ששת ימי המעשה. תיקון העולם נדרש בכל מקרה. זהו צורך אונטולוגי, מהותי מצד הבורא עצמו כדי שמחשבתו תתממש (...)

העברי יודע שבסוף הוא יצליח במשימתו, הוא יודע שהעולם הולך לקראת הצלחה, לקראת מימוש מחשבת הבורא במציאות.   (סוד מדרש התולדות ד, 67-69)

גישתו של מניטו מציבה אלטרנטיבה להרבה גישות אחרות בעולם. אלטרנטיבה שיש בה תקווה, אופטימיות, מוסר, שליחות, אמון באדם ובאנושות. היא מסבירה את מהלך התורה שבכתב ויסודות בפנימיות התורה. היא מעמידה את ההיסטוריה במרכז ומפרשת את מהלכיה. היא נובעת מתוך התורה, ולאור התורה מעניקה הדרכה רלוונטית לימינו אנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)