סימני בעלי חיים טהורים

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 29
סימני בעלי חיים טהורים
א. הקדמה
 
במספר מקומות בתורה מופיעים ציווים בנוגע לבעלי החיים האסורים והמותרים באכילה[1] (ויקרא, י"א, א - כה; כ', כב - כג; דברים, י"ד, ג - כא). לגבי בהמות, דגים וחרקים ("שרץ העוף") התורה נותנת סימני כשרות,[2] ולגבי עופות מופיעות רשימות של בעלי חיים מותרים ושל בעלי חיים אסורים. בגמרא בחולין סא. מובאים סימנים גם לעופות, ומעמד הסימנים הללו הוא מדברי חכמים, כפי שלמדו זאת מהעופות הטהורים שהוזכרו בתורה;  כך אומרת הגמרא בחולין סא.: "לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים" (ועיינו שם ברש"י ד"ה "פירושן").  
בויקרא י"א, התורה אומרת שיש לאכול בעלי חיים עם סימני טהרה (שם, ב - ג), והיא מפרטת רשימה של בעלי חיים מסויימים החסרים את אחד מן הסימנים ומצווה שלא לאוכלם. הברייתא בתורת כהנים (ג', ח) אומרת שאם את בעלי החיים החסרים סימן אחד אסור לאכול, קל וחומר שאין לאכול את בעלי החיים שאין להם אף סימן. עוד אומרת הברייתא שלגבי בעלי החיים הללו (ללא כל סימן טהרה) יש עשה, והכוונה היא ללאו הבא מכלל עשה - לגבי בעלי החיים המותרים התורה ציוותה "אותה תאכלו" (שם, ב), ומכאן שיש לאו הבא מכלל עשה לגבי כל בעלי החיים האסורים. הרמב"ם (מאכלות אסורות ב', א - ב) מביא את דברי התורת כהנים.[3] הרמב"ן מתקשה בכך, כיוון ש"אין לוקין מן הדין", כלומר לא ניתן להעניש על איסורים שנלמדו מקל וחומר (מכות ה:), ולכן הוא מפרש שהפסוקים שאסרו אכילת בעלי חיים עם סימן אחד בלבד אסרו באופן ישיר גם אכילת בעלי חיים ללא כל סימן, ואין צורך בקל וחומר. המגיד משנה (מאכלות אסורות, ב', א) הסביר שאין כאן בעיה של "אין לוקים מן הדין" כיוון שכל בעלי החיים האסורים נאסרו כבר בלאו הבא מכלל עשה.
בויקרא כ', כה התורה מצווה "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם", וניתן להבין שהדגש בפסוק זה הוא על עצם ההבדלה בין בעלי החיים המותרים לבין האסורים. כך הבין הרמב"ם בספר המצוות (עשין, קנ"ב), שאומר שיש לדרוש ולדון[4] בסימני בעלי החיים הטהורים, כדי להבדיל ביניהם. להבנתו יש ארבע קבוצות של בעלי חיים (בהמות וחיות, דגים, עופות, וחגבים), והסימנים של כל קבוצה הן מצווה בפני עצמה, כך שיש בעניין ארבע מצוות.[5] גם ב"יד החזקה" (מאכלות אסורות, א', א) הוא פוסק שיש מצווה לדעת את הסימנים המבדילים בין בעלי החיים הטהורים לבין הטמאים. כלומר, על פי הרמב"ם יש להבין ולדעת את סימני בעלי החיים גם ללא קשר להמנעות מאכילת בעלי החיים האסורים.[6]
ב. סימני כשרות בהמות וחיות
בויקרא י"א, ג, ודברים י"ד, ו התורה מזכירה שלושה סימנים לזיהוי בהמה טהורה - בהמה שמפרסת פרסה, שוסעת שסע[7] ומעלת גרה היא טהורה, ובהמה אשר חסרה אפילו את אחד הסימנים טמאה.
גמרא בחולין נט. אומרת שאם בעל חיים מעלה גרה גם אין לו "שיניים למעלה", ולא ברור מהו היחס בין "סימן טהרה" זה לבין אלו של התורה, ומדוע חז"ל הוסיפו, כביכול, סימן טהרה רביעי.
מרש"י (ד"ה "אלא הכי", "ובלבד שיכיר" וְ"שאין לך דבר") עולה שבדיקת השיניים נועדה להקל על בדיקת הכשרות: אין צורך לבדוק את העלאת הגרה עצמה, בדיקה הכרוכה בזמן רב, אם בדיקת שיניו מאשרת שבעל החיים מעלה גרה, וזאת למעט בעלי החיים המצויינים בתורה (למשל גמל)[8].
הרמב"ם (מאכלות אסורות, א', ב) הבין אחרת את הגמרא, ככל הנראה. הרמב"ם כותב שכל בעל חיים שמעלה גרה אין לו שיניים בלחי העליונה, וכל בעל חיים שמעלה גרה גם מפריס פרסה חוץ מן הגמל. אולם, לשפן ולארנבת יש שיניים בלחי העליונה, למרות שהתורה כותבת שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה (ויקרא, י"א, ה - ו; דברים, י"ד, ז), ואם כן יש סתירה מן התורה לשתי הנקודות הללו בשיטת הרמב"ם - גם השפן והארנבת מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, ולא רק הגמל; ויש להם שיניים בלחי העליונה, למרות שהם מעלי גרה. ואכן, הראב"ד במקום העיר בחריפות על הבעייתיות בשתי הנקודות הללו בדברי הרמב"ם.[9] נראה שלהבנת הרמב"ם חז"ל הגדירו, על ידי הוספת הסימן של השיניים, מהי פעולת העלאת הגרה הנדרשת כדי להתיר את הבהמה באכילה, ולא מדובר באמצעי לחסכון בזמן, כדברי רש"י. רק העלאת גרה הנובעת מחוסר שיניים עליונות היא סימן טהרה; ואמנם נראה כי שפן וארנבת מעלים גרה, אך פעולה זו רק נראית כהעלאת גרה, ולא מדובר בהעלאת גרה 'אמיתית' המהווה סימן טהרה. יש שביארו שהעלאת הגרה (ה'אמיתית') היא תכונה של בהמות שאינן טורפות ונרדפות על ידי טורפים, שצריכות לתפוס אוכל רב בזמן קצר ולברוח מן הטורפים, ורק לאחר מכן, במקום מבטחים הן מעכלות את האוכל; על כן הם תולשות את העשב משורשו באמצעות הלסת ולא חותכות אותו במקום האכילה, ופעולות החיתוך והעיכול נעשות בכרס ובקיבה. לכן לבעלי חיים אלו יש ארבע קיבות, בניגוד לשפן וארנבת.
נמצא, שכשהרמב"ם בא להציג את הכללים הללו אין הוא רוצה לפרוס בפנינו את החלוקה הביולוגית, אלא את הכלל ההתנהגותי שעלינו לנהוג בבואנו לבדוק את סימני הטהרה. מבחינה זו מה שיש לבדוק הוא את העדר השיניים העליונות כאינדיקציה אמיתית לכך שהבהמה מעלת גרה, ואם היא אינה גמל ניתן להכריע שהיא גם מפרסת פרסה. ממילא אין מקום להזכיר את השפן והארנבת, כיון שלא ניתן להתבלבל בינם לבין גמל או הבהמות הדומות לו, ובנוסף לכך הם אינם מוגדרים כמעלי גרה 'אמיתיים'.
 
 
על כל פנים, הרמב"ם (שם, ג) מסביר שלמעשה ניתן לבדוק סימן אחד בלבד - אם לבעל החיים אין שיניים עליונות, והוא לא גמל - הוא טהור.
ג. סימני הבדלה בין חיות לבין בהמות
בכמה מקומות בתורה עולה הבחנה בין "בהמה" לבין "חיה". מבחינה לשונית, כבר בפסוקי הבריאה עולה כי מדובר בשתי קבוצות שונות:
...תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ...וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָה... 
(בראשית, א', כד - כה).[10]
הבחנה זו עולה גם בדיני התורה, כיוון שיש דינים המתייחסים לבהמות בלבד, ויש דינים המתייחסים לחיות בלבד: רק חֵלֶב בהמה נאסר באכילה (ויקרא, ז', כה), וכיסוי הדם נאמר רק ביחס לחיה ועוף (ויקרא, י"ז, יג). כמו כן, בויקרא ז', כב- כז, עולה ששוורים כבשים ועיזים הם בהמות, וכיוון שכך, ניתן להבין שדינים המתייחסים לשוורים, כבשים ועיזים, למשל איסור "אותו ואת בנו" שנאמר ביחס לשוורים ועיזים (ויקרא, כ"ב, כח) נאמרו לגבי בהמות בלבד, ולא לגבי חיות.
אולם, התורה לא מבארת מהן בהמות ומהן חיות, וכיצד נבדיל ביניהן. הגמרא (חולין נט. - נט:) מחפשת את ההבחנה ביניהן על מנת להכריע בשאלת התרת החֵלֶב, מצות כיסוי הדם ואיסור שחיטת אותו ואת בנו, והיא דנה בתוספתא (חולין, ג, ז): לדעת תנא קמא סימני חיה הן קרניים וטלפיים, ולדעת רבי דוסא די בקרניים בלבד. הראשונים נחלקו בהבנת הדברים: לדעת ריב"ם (הובא בתוספות שם, נט. ד"ה "אלו הן") תנא קמא סובר שקרניים הן סימן לכך שמדובר בבהמה, וטלפיים הן סימן לכך שמדובר בחיה כשרה; ורבי דוסא סובר שדי בקרניים, כיוון שלחיות טמאות אין קרניים. לדעת ר"ת (הובא שם) הסימנים הללו נועדו להבחין בין חיות לבין בהמות בלבד. מן הרמב"ם (מאכלות אסורות, א', י) עולה שהקריטריון היחיד להבחנת חיה הוא הקרניים, אך בנוסף לכך הוא מצריך את סימני הטהרה של הפרשת פרסה והעלאת גרה.
יש להעיר, כי לא מצאנו בגמרא צורך במסורת לעניין טהרה של בהמות, בניגוד למה שמופיע ביחס לעופות (עיינו בהמשך). אמנם הש"ך (פ', א) העיר כי כדי לברר את צורת הקרניים המוכיחות על טהרה צריך מסורת. אולם נחלקו האחרונים האם הצורך במסורת הוא רק בהבחנה בין חיה לבהמה כפי שעולה מהגמרא חולין נט: בעיזא דכרכוז או שיש צורך במסורת לזיהוי בהמות אחרות טהורות כביזון, זבו, בפאלו, ג'יראפה, תאו (ג'מוס) ואייל אדום.
ד. איסור אכילת אדם
על פי הרמב"ם, כאמור לעיל, יש מצוות עשה לאכול את בעלי החיים הכשרים, ומתוך כך ישנו לאו הבא מכלל עשה באכילת שאר בעלי החיים; ובנוסף לכך, ישנו לאו על אכילת חיות ובהמות טמאות (מאכלות אסורות, ב', א - ב). לדעת הרמב"ם אדם אינו נחשב לבהמה או חיה, ולכן הוא נכלל רק בלאו הבא מכלל העשה ולא בלאו (שם, ג).[11] הראב"ד (שם) חולק עליו וסבור שאין כלל איסור באכילת בשר אדם, וזאת על פי הגמרא בכתובות ס. ממנה עולה כי בחָלָב ודם אדם יש רק איסור דרבנן (על פי רש"י שם, אפי' מצוות פרישה" וד"ה "אין בו"). הריטב"א (כתובות ס., ד"ה "ולעניין בשר") סבור שכאשר מדובר באדם חי יש איסור של אבר מן החי, אך בחלב אכן אין איסור דאורייתא. הרשב"א (שם, ד"ה "ה"ג") והרמב"ן (יקרא, י"א, ג) סבורים שבאדם אין כלל איסור אבר מן החי, אך לאחר מיתתו חל חיוב קבורה ואיסור הנאה מגופו. הרא"ה (כתובות ס., ד"ה "חלב")  סבור שיש לאו גם לגבי בשר אדם;, והוא מפרש שהגמרא בכתובות עסקה רק בחלב ודם, ולא בבשר.
למרות שעל פי חלק מן הדעות איסור אכילת בשר אדם חמור פחות מאיסור אכילת נבלה, לא סביר שהתורה רצתה שנאכל את בני מיננו, מפני שהמוסר הטבעי מתנגד לכך;  ולכן, במצב קיצוני בו יש אילוץ לאכול בשר נבלה או בשר אדם, יש להעדיף בשר נבלה (דור רביעי על מסכת חולין, פתיחה כללית, אות ב'). חיזוק לכך ניתן למצוא בגמרא בחולין (צב.) האומרת (להבנת רש"י שם, ד"ה "המתה"), כי לבני נח יש איסור באכילת בשר אדם. יתכן שאיסור זה נאמר רק לבני נח, כי ברור לתורה שבני ישראל לעולם לא יאכלו בשר אדם.
ה. כשרות עופות
בתורה נאמרו עשרים וארבעה עופות טמאים (ויקרא, י"א, יג - יט), וניתן להסיק מכך שמלבדם כל העופות טהורים (ע"פ הגמרא בחולין סג:). כיוון שזיהוי העופות המופיעים בתורה לא ידוע בברור לכולם (חולין סב.), חז"ל הציעו שיטות לברור הדבר (חולין נט:- סב.); ומכיוון ששיטות אלו הן רק אמצעי עזר משני לרשימת העופות של התורה, אדם שיש לו מסורות כשרות לעוף מסויים יכול לאכול אותו גם אם הוא איננו מתאים לשיטות המופיעות בגמרא.
במשנה (חולין, נט.) מופיעה דעת חכמים שכל העופות הדורסים טמאים, וכל עוף שיש לו אצבע יתירה וזפק, והקורקבן שלו נקלף - טהור. רש"י (שם, ד"ה "הדורס") סבור כי 'דריסה' היא אחיזת המאכל והגבהתו, ואילו ר"ת (סא., ד"ה "הדורס") מבאר שמדובר באכילה תוך כדי שהיצור הנאכל חי. הרשב"א (שם, ד"ה "הדורס") מוסיף כי דריסת זבובים ותולעים לא נחשבת לדריסה.
 
מרש"י ותוספות לאורך כל הסוגיה (שם, ס: - סב.) עולה כי ישנם ארבעה סימנים השקולים בתוקפם להגדרת עוף טהור: אינו דורס, קורקבן נקלף, אצבע יתירה וזפק. כמו כן, עשרים מהעופות הטמאים אינם דורסים, ויש להם שני סימני טהרה נוספים; לעורב יש שניים שאר שלושת הסימנים; לפרס ולעזניה יש סימן שאין לעורב; ולנשר אין אף אחד מסימני הטהרה, וממנו ניתן ללמוד שכל עוף שיש לו סימן טהרה ניתן להכשירו. ומכיוון שכך, למסקנת הגמרא, מי שיכול לזהות פרס ועזניה יכול להסתפק בסימן אחד בלבד ובזיהוי שלא מדובר בפרס ועזניה; מי שלא יכול לזהותן, אך יכול לזהות עורב, צריך שני סימני כשרות; ובכל מקרה די בכך שהעוף איננו דורס ובסימן נוסף, כיוון שלא חוששים לפרס ועזניה, שאינם שכיחים בסביבה עירונית.  אולם, רש"י (ד"ה "חזיוה") קובע שבגלל שלא ניתן לזהות בקלות את הדריסה אין לסמוך על הבדיקה, אלא יש צורך במסורת המכשירה את העוף. יש לציין כי מבחינה מציאותית שיטה זו בעייתית, שכן רוב העופות הן דורסים[12].
ר' משה בר יוסף וכן ר"ת (הובאו בתוספות, שם, סא., ד"ה "כל") סבורים כי הקריטריון המרכזי להגדרת כשרות העוף הוא חוסר הדריסה, והוא מספיק בכדי לקבוע שהעוף טהור. חילוק זה בין הסימנים מצוי כבר במשנה (שם) הקובעת כי עוף דורס טמא ובעל שלושת הסימנים טהור, והיא לא הזכירה את כל הסימנים יחד. אמנם גם הפרס והעזניה אינם דורסים למרות שהם טמאים, אך כיוון שהם לא מצויים בסביבה עירונית, אין צורך לחוש לכך. אם לא ניתן לבדוק האם העוף דורס או לא, יש צורך בסימן אחד ובזיהוי שלא מדובר באחד מהעופות הטמאים שבתורה, או שני סימנים ובזיהוי שלא מדובר בעורב, או בכל שלושת הסימנים. ממילא לדבריהם ניתן לסמוך על שאר שלושת הסימנים שהם סימן טהרה לא כסימן של הדריסה שהוא רק העדר טומאה.
לפי שיטת ר' משה בר יוסף הסימנים הם גורם חיובי להגדרת העופות הטהורים, ורשימת העופות היא רק מקור ללימוד סימנים אלו; ואילו על פי שיטת רש"י רשימת העופות היא הגורם המחייב והאוסר, והסימנים הינם רק דרך לבדוק זאת[13].
שיטת הרמב"ם (מאכלות אסורות, א', יד - כ) היא שיש צורך בסימן טהרה בנוסף לכך שהעוף לא יהיה דורס. ר' חיים (במקום) מבאר שסימני טהרה הם שלושת הסימנים שבגוף העוף, ואילו דריסה היא סימן טומאה, ולא ניתן להסתפק בחוסר דריסה כיוון שיש צורך בסימן טהרה חיובי. ניתן לומר שלדעת הרמב"ם יש צורך בסימן חיובי שבגוף העוף כיוון שיש מצווה לבדוק בסימני הטהרה.
הרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ב', שער א, סה:)  כותב כי בשל ריבוי השיטות בעניין ניתן להכשיר עוף רק אם יש לגביו מסורת של כשרות. לאור זאת, יש לבחון את מעמדו של תרנגול ההודו, כיוון שמקורו הוא באמריקה, והוא הגיע לאירופה רק במאה ה-16. ניתן היה לומר שההודו נחשב לסוג של תרנגול, והוא כלול במסורת הכשרות של התרנגול; אך הגמרא (חולין סב:) אומרת ש'תרנגולתא דאגמא' (שהוא, ככל הנראה, עוף דומה לתרנגול) לא נחשב לעניין זה כתרנגול, ומכאן שלא ניתן להרחיב את ההיתר של תרנגול לעופות דומים. המשיב דבר (ב', כה) כותב שכיוון שכבר נהגו היתר בהודו אין לאוסרו משום הוצאת לעז על הדורות הראשונים.
ו. חגבים
הגורם הקובע את כשרות החגבים
התורה פרטה סימני כשרות בנוגע לחרקים מסוימים ("שרץ העוף"), וכן היא נקבה בשמות של מינים מותרים; ומכך עולה השאלה מהו הגורם הקובע את כשרותם – הסימנים או הרשימה.
בשאלה זו נחלקו תנאים במשנה ובברייתות בחולין סה. - סה:. תנא דבי רב מבין שרק שמונת המינים העולים מהשמות בהם התורה נקבה לפי דרשותיו מותרים. לעומתו, תנא דבי ר' ישמעאל סבור כי אין מינים מסויימים המותרים באכילה, אלא יש להכשיר את החגבים על פי הסימנים שהופיעו בתורה. לשיטתו, ארבעה סימנים הם הכרחיים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, הכנפיים חופים את רובו, ושתי כרעיים לנתר בהם. הסימנים הנוספים, ראשו לא ארוך, יש לו זנב, אין לו גבחת לא הכרחיים אם החרק נקרא חגב.
תוספות (ד"ה ר' יוסי) מצטטים את דעת ריב"ם, לפיה המשנה סוברת כדעת תנא דבי רבי ישמעאל, ואין מחלוקת בין דעת רבי יוסי לבין דעת רבנן במשנה. הרמב"ן (ד"ה "ומשמע") מבין שיש במשנה מחלוקת: רבנן, שהלכה כמותם, מסתפקים בארבעה סימנים בלבד והחרק כשר גם אם ראשו ארוך; ולדעת רבי יוסי יש גם צורך ששמו של החרק יהיה חגב.
הרמב"ם (מאכלות אסורות, א', כא - כב) פוסק פוסק פסיקה שלכאורה מרכיבה את שתי העמדות שראינו לעיל, ויש להבין כיצד הוא מכלכל אותן יחדיו:
ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה, ואלו הן: (א) חגב, (ב) מין חגב והוא הרזבנית, (ג) חרגול, (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא, (ה) ארבה, (ו) ומין ארבה והיא צפורת כרמים, (ז) סלעם, (ח) ומין סלעם והיא יוחנא ירושלמית.
מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל, והצייד נאמן עליהן כעוף, ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין, ושלשה סימנין יש בהן: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו, ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור, ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.
בפירוש המשנה מבאר הרמב"ם אחרת את דברי ר' יוסי, ולדבריו יש צורך בשם חגב רק אם ראשו ארוך או שיש לו זנב אך אין זה תנאי הכרחי, והלכה כמותו. נראה כי בכך שפריטים אלו קרויים חגב הרי שהם נכנסים תחת שמונה המינים המותרים ולא נוסף עליהם מין נוסף המותר. כך שנמצא שבעצם מי שבקי בשמותיהם יסתפק בשמונה הפריטים המזוהים עם המינים המפורטים בגמרא, אולם מי שאינו יודע ובודק על פי הסימנים הרי שניתן להרחיב את אותם פריטים הכלולים בשמונה מינים אלו אע"פ ששמותיהם בימינו שונים.
 
ז. דגים ושרץ המים
ההבחנה בין דגים לבין שרץ המים
בתורה (ויקרא י"א) מופיע ציווי כפול בעניין הדגים: בפסוק אחד (שם, ט) נאמר כי מותר לאכול את בעלי הסנפיר והקשקשת, ומייד לאחר מכן (פסוק י) נאסר לאכול את מחוסרי הסנפיר והקשקשת. הגמרא (חולין סו:) לומדת מכאן כי מדובר בשני סוגי יצורים: דגים מותרים באכילה רק אם יש להם סנפיר וקשקשת; ושרצי המים, אשר חיים בכלים או בבורות שאינם נובעים, מותרים גם ללא סימנים אלו, כל עוד שהם לא פרשו מן המים. ההבדל ביניהם פועל גם בכיוון הפוך - אם שרץ המים נאסר, סנפיר וקשקשת לא יתירו אותו (עיינו מעדני יום טוב, סז, ה).
מה מוגדר כשרץ המים השונה מדג? הרמב"ם (מאכלות אסורות, ב', ה"ד, הי"ב) קובע שבעל חיים שנראה כמו דג הוא דג, ואם הוא לא נראה כמו דג הוא שרץ המים, והדבר נכון גם לבעלי חיים קטנים וגם לבעלי חיים גדולים.
סנפיר וקשקשת
הגמרא (סו:) קובעת כי סימן הטהרה המרכזי הוא הקשקשת: לבעל חיים עם קשקשת יש גם סנפירים, ואם לא רואים אותם אז הוא השיל אותם (וכמובן שהוא כשר); אך לבעל חיים עם סנפיר אין בהכרח גם קשקשת.
הרמב"ן (ויקרא, י"א ט) קובע כי הקשקשים המהווים סימן טהרה הם קשקשים המשמשים כ"לבוש" לדג; ולכן רק קשקשים הניתנים לקילוף נחשבים לסימן טהרה (עיינו פתחי תשובה, פ"ב, א, עוסק בדגים מסוג זה).
ח. הצורך באסיפת החגבים והדגים
הגמרא אומרת שחגבים דומים לדגים בכך שגם בהם אין צורך בשחיטה - חגבים הוקשו לדגים כיוון שהם סמוכים זה לזה  (פסוק י) י ומרוחקים מן החיות, בניגוד לעופות הסמוכים לחיות.
אולם, הפסוק מציין שיש צורך באספת הדגים והחגבים, ולא ברור האם הכוונה היא רק למעט שחיטה, או שיש צורך באסיפה כדי להכשיר בעלי חיים אלו באכילה, בדומה לשחיטה בחיות ובהמות. לשאלה זו ישנן שתי השלכות אפשריות:
א. האם מותר לאכול דגים וחגבים כאשר הם מתו מאליהם. הרס"ג (הובא בכסף משנה, שחיטה, א', ג) אוסר זאת, אולם הרמב"ם מתיר (שחיטה, א', ג).
ב. האם ניתן לאוכלם בלא אסיפה כגון לאוכלם חיים בתוך שטח מחייתם בים. מן הרמב"ם שם נראה כי יש צורך להוציאם ליבשה כי זו נדרשת פעולת מתיר אקטיבית, אולם הכסף משנה שם כתב שזה מותר. כך גם נראה מן הגמרא בחולין (סז:) האומרת שדגים מותרים על ידי אסיפתם, ומכך ניתן להבין שיש צורך באסיפתם כדי להתירם כפי שמשתמע מפשט לשון הרמב"ם.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 

[1]   בלשון ימינו המונחים "טהור" ו"טמא" מתייחסים לעולם הטהרות הקשור למקדש וקדשיו, וביחס לבעלי החיים המותרים או האסורים באכילה אנו משתמשים במונחים "כשר", "לא כשר" וכדומה; אך בלשון התורה וחז"ל אין הבחנה כזו: בעלי החיים המותרים באכילה הם "טהורים" והאסורים באכילה הם "טמאים". בשיעור זה ייעשה שימוש גם במונחים אלו.
[2]   ובהמשך נפרטם ונדון בהם.
[3]   ואלו הם דבריו:
מכלל שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (ויקרא, י"א, ג) שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה, ולאו הבא מכלל עשה - עשה הוא. ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר "את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה..." (ויקרא, י"א, ד; דברים, י"ד, ז) הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד. וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה, שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אותה תאכלו" (ויקרא, י"א, ג; דברים, י"ד, ו).
[4]   על פי תרגום הרב קאפח (עשין קנ"ב) יש "לדרוש ולדון בסימנים", ואילו בדפוסים נכתב "לבדוק"; עיינו בהערה 6 השלכה לחשיבות הגרסה.
[5]   ואלו הם דבריו:
שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר: זה מותר לאוכלו וזה אינו מותר, כמו שבאר הכתוב ואמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה וגו'" (ויקרא, כ', כה) ולא תהא הבדלה אלא בסימנים - לפיכך יהיה כל מין ומין מארבעת מיני הסימנים האלה מצווה בפני עצמה, כלומר: סימני בהמה וחיה, וסימני העוף, וסימני חגבים, וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונם, שקראו לכל אחד עשה לבדו.
[6]   על פי גרסת הדפוסים בספר המצוות, בה מופיע שהמצווה היא "לבדוק" את הסימנים, פסק הציץ אליעזר (ט, מ) שאין להתיר דגים מדין רוב, כי יש חובה לבדוק את הסימנים, מלבד עצם כשרות בעל החיים. אולם, כאמור, בגרסה המדוייקת של תרגום הרב קאפח מופיע שהמצווה היא "לדרוש ולדון" בסימנים, ועל פי גרסה זו אין צורך בבדיקת הסימנים במקרה שיש רוב להתיר.
[7]   בהגדרת "מפריס פרסה" רש"י (ויקרא, שם, ד"ה "מפרסת") מסביר שמדובר בכך שבעל החיים מפריס פרסה לכל האורך של הרגל; אך אם היא שסועה רק מקדימה ומאחורה היא שלימה, כמו בגמל למשל, בעל החיים אינו טהור.
[8] מצד שני, נראה לדייק מדברי רש"י לפי פרשנותו לסימן שחכמים נתנו שאם ברור שהוא מעלה גרה הוא טהור אפילו אם יש לו שיניים למעלה.
[9]   עיינו במגיד משנה על אתר.
[10]            ההבחנה הלשונית עולה גם בויקרא ז':
כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.
                (ויקרא, ז', כג - כה).
[11] ומכיוון שכך לא לוקים על אכילת אדם, שהרי לאו הבא מכלל עשה נחשב לעשה.
[12] והרשב"א והר"ן מוסיפים מספר קושיות מפשט הסוגיה.
[13]            כך עולה במחלוקת רש"י ותוס' בדף סא ע"א האם הסימנים מראים על כד עופות ואין עוד או שהם מגלים על הסימנים והם עומדים בפני עצמם לגלות עופות אחרים.